על נתן אלתרמן ולילות החנייה
לאחרונה "נכנסתי חזק" לשירתו של נתן אלתרמן, כחלק מתהליך ארוך שאני עובר, בכללו ערגה לימים שלא התקיימתי בהם, ימים בהם השפה העברית הייתה שופעת ועשירה. בתחילתו של התהליך, נתפסתי (לגמרי במקרה - ביו-טיוב), לשיר "דצמבר" בביצוען של מזי כהן ודפנה ארמוני (לחן: משה וילנסקי). זה כנראה היה הטריגר הסופי שהכניס אותו באופן מלא לתוך עובי הקורה.
לאחר האזנה חוזרת לדיסק "מותר לומר", אלבום אוסף הכולל מבחר משיריו של נתן אלתרמן, תפס אותי שיר אחד באופן מיוחד: "ליל חניה", בביצועם של חנן יובל, ירדנה ארזי, אפרים שמיר ושלישיית "אף-אוזן-גרון". שם השיר "ליל חניה", אולי עושה מעט אסוציאציות ראשוניות שונות, אך השיר עוסק למעשה בהכנות של הצבא שלנו לקראת היציאה לקרבות העצמאות.
מדובר בשיר מהפנת, מכשף, שפשוט קשה להפסיק להקשיב לו שוב ושוב ושוב! להערכתי, האזנתי לו עשרות פעמים רק בחודש האחרון.
מי שעבר תהליך דומה לשלי אבל הרבה לפני, כך נודע לי בדיעבד, הוא ידידי מן העבר הרחוק, אורי קציר, שהקדיש לשיר הזה פוסט שלם באתר האישי שלו "אפלטון", הכולל פרוש מלא של השיר ואנקדוטות מרתקות סביב כתיבתו, הלחנתו וביצועו בפסטיבל הזמר של שנת 1973.
הגעתי לפוסט כחלק ממאמציי לגלות מעט אינפורמציה על השיר המהפנט שנכנס, זה עתה, לתוך חיי, ומשיכתי אליו הייתה כאמור מיידית וטוטאלית.
תחת הכותרת "השיר הישראלי הטוב ביותר", מתאר קציר כיצד הוא עצמו נחשף לשיר דרך "ערימת התקליטים המאובקים וקמוטי העטיפה" של הוריו. קציר מספר כי כשהגיעי אל תקליט פסטיבל הזמר והפזמון 1973, גילה יצירה "בעלת נפח אמנותי שכמותו שמע עד אז לעתים נדירות בלבד". ''ליל חניה'' הפך עבורו לגולת הכותרת של השירים אותם שמע: "עד היום אני זוכר כיצד נותרתי פעור פה לאחר סיום השיר, ואחר כך רצתי אל המכשיר העתיק שניגן אותו, הנחתי את המחט שוב על תחילת הרצועה וכך שוב ושוב במשך עשר פעמים לפחות. והרושם הזה טבוע בי עד עצם היום הזה".
בשולי הפוסט מוסיף קציר: "יש משהו בלחן המעודד את המאזין להקשיב לשיר הזה שוב ושוב. הביצוע הנלהב של שלושת הזמרים הצעירים מגביר את המוטיבציה הזאת. כשמאזינים כל כך הרבה לשיר לומדים את המלים שלו ומתעמקים בהן".
הגילוי של העובדה שעוד מישהו עבר את אותה החוויה כמוני, היא דבר שרק העצימה אצלי את התחושה, מה עוד שאין לי אלא להביא תודתי למר קציר על הניתוח הארוך, המעמיק, המפורט והקולע של השיר, ניתוח אותו שתיתי ולגמתי בשקיקה וברוויה גדולה.
עד כמה הגורל מתעתע בנו לעיתים, ניתן ללמוד מן האנקדוטה המפורסמת, מאחורי הלחנת השיר, דבר שנעשה הודות ליהורם גאון. הכול החל בכך שגאון יצר קשר עם המלחין יאיר רוזנבלום, וביקש לברר האם יש לו שיר עבורו לפסטיבל הזמר. רוזנבלום, למרות שלא היה באמתחתו דבר, ענה באופן אינסטינקטיבי שכן. גאון ביקש לדעת את זהות השיר, ורוזנבלום שלף את הספר הראשון שהיה בהישג יד, "עיר היונה", של נתן אלתרמן, והשיב: "ליל חניה". גאון הבטיח להגיע ביום למחרת לשמוע את השיר.
רוזנבלום שבילה "לילה לבן" על מנת להלחין את השיר, כעס על עצמו שבחר אינסטינקטיבית בשיר כל כך קשה להלחנה, אך התוצאה הייתה כאמור מדהימה ביופייה. בשל הקושי המובנה של השיר נאלץ רוזנבלום להלחין כל בית באופן מעט שונה. הדבר ממחיש עד כמה אלות הגורל, ופורטונה בראשן, מתעתעות בנו לעתים, וכאשר הן מאירות לנו פנים, על אף הקושי, התוצאה מדהימה, כמו במקרה הזה.
סוף האנקדוטה היה בכך שיהורם גאון לא התייצב לשמוע את השיר, ורוזנבלום הפקיד אותו בידיו של אפרים שמיר. השאר נכתב בדפי הזהב בהיסטוריה של המוסיקה הישראלית.
מצ"ב לינק לביצוע מתוך פסטיבל הזמר:
מכיוון שהסאונד אינו מן המשופרים, מציע להמשיך ולהאזין מההקלטה הנקייה, ללא הליווי הוויזואלי:
כפי שניתן ללמוד מדברי הפרשנות של קציר, בשירו של אלתרמן יש לדעתי כמה משפטים חזקים מאוד ומעוררי מחשבה, בעיקר לאור חלוף הזמן מאז שנכתבו, דבר המחייב מן הסתם, לבחון אותם באספקלריה השמה דגש על הלך הרוח של הימים ההם.
קחו למשל את המילים מתוך הבית אותו בחר יאיר רוזנבלום להפוך לפזמון: "ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח; בבניינה של ממלכה, ליל נדודים; ניצב פרוש על היחיד והגדודים".
ה"ממלכה" הנבנית היא כמובן מדינת ישראל והמשורר נדרש למוראל והרעות בין החיילים הן כיחידים והן כגוף אחד.
יש לשים לב גם לבית המתאר את הנאום המפקד (המתחיל במילים: "על אהבה הוא מדבר[...]"). כמי שתחום הרטוריקה מאוד מדבר אליו, נחשפתי לעשרות נאומים של מצביאים גדולים לפני קרבות מכריעים, בעיקר מן העידן הקלאסי. זה השלב בו נמדדים בין השאר כישוריו של מצביא, ביכולת להמריץ את חייליו ולהרביץ בהם מוטיבציה, ברגעים שלפני היציאה למערכה.
משפט מהפנט נוסף בעיניי, במיוחד על רקע התקופה שבה אנו חיים, הוא: "לזכור, לא רק לרע, ימי רעה". אלתרמן כותב שהדור שנלחם במלחמה יידע להפיק גם דברים טובים מתוך ההיבטים השלילים של המלחמה. בעידן שבו אנו חיים, כדי לומר משפט כזה אתה חייב כמעט להימנות על הסיעה בראשותו של חבר הכנסת, כצל'ה (האיחוד הלאומי), או להיות מקוטלג כמיליטריסט או שוביניסט (במובן המקורי של המילה: "לאומני קיצוני" ע"ש ניקולא שובן, החייל צרפתי שהיה ממעריציו הגדולים של נפוליאון בונפרטה). זהו עוד סממנן לדגנרציה שהחברה שלנו חוותה, מאז כתיבת שירו של אלתרמן.
אך אותי מדאיגה דווקא יותר דגנרציה שזוכה לביטוי קצת שונה, אך לא שונה בהרבה, הקשורה בעקיפין לכותב המוכשר של השיר הנפלא בו עסקינן.
אינני חובב גדול של תוכניות ריאליטי בטלוויזיה, אך ממה שהספקתי להתרשם מקריאת מאמרי ביקורת בעיתונות, שיחות אקראיות בעבודה וזפזופים בשלט (בכל זאת, עם כל הרצון, קשה, גם אם לא רוצים, להיחשף למידע הזה), כי קיימת מגמה מדאיגה ביותר בחברה הישראלית, להעריץ דווקא את הבורות והבערות ולהעדיף אותה על השכלה וידע. הבנתי שחלק גדול מכוכבי הריאליטי "בונים את עצמם" על רקע היותם "בורים ועם הארץ", וזוכים להערכה רבה מקרב קהל הצופים והמשתתפים האחרים בשל כך.
במהלך הצפייה האקראית בטלוויזיה, נתקלתי בחלק מתוך פרק בו לועגים בבוז חלק ממשתתפי "הישרדות" (עונה 5), לאחת המשתתפות (אתי חליווה), לאחר שחשפה בפניהם שהיא אוהבת לקרוא, שומו שמיים, ספרי שירה של נתן אלתרמן, לפני השינה. זו לצערי דוגמא אחת יחידה, שממחישה עד להיכן התדרדרנו מבחינה תרבותית.
זהו מקרה אחד, כנראה מיני רבים, כך אני מבין, בהם משתתף בתוכנית מעין זו, אשר צריך רק לזכות לדברי לשבח והלל על העושר התרבותי שהוא מביא עימו, אך תחת זאת הופך למשל ולשנינה בידי עמיתיו לתוכנית, ורק בשל עובדה זו.
עו"ד אדיר בנימיני
ADIR A. BENYAMINI
Attorney at Law
http://www.davidgolan.com/?CategoryID=186
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=672963
ביחד עם עו"ד שי שדלצקי ועו"ד דורי מרידור
----------------------
"
כל העולה - פניו אל סולמו, אבל במרום שלביו - יפנה לו עורף. ראשו כבר בשמיים והוא בז לשפל מדרגות בהן הגביה".
( ויליאם שייקספיר: "יוליוס קיסר", תרגום: נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
