דבר המבקר פלוס

במסגרת הדו-שבועון "נתניה פלוס" (בהוצאת "קול השרון" - עיתונות מתקדמת בע"מ) מתפרסם מטעמי טור ביקורת בענייני תרבות, אשר אינו תמיד זוכה לקבל ביטוי ברשת, ועל כן החלטתי לרכז מספר קטעים ממנו שפורסמו בשנה האחרונה, ואשר פורסמו במסגרת העיתון בלבד.

אוקטובר 2011

לא לגיטריסטים בלבד:

לפני כשבועיים ציינו בהיכל התרבות את "פסטיבל פניני גיטרה". העיתוי: חול המועד סוכות. נקודת זמן שיש בה מעלות רבות, אך גם חסרונות. מה שניתן להרוויח בהיבט אחד, מפסידים בהיבט אחר. מדובר באירוע בעל פוטנציאל ארצי, שיכול למשוך מאות חובבי גיטרה מרחבי הארץ, אך ניסיון העבר מלמד אותנו שהמודעות לאירועים מסוג זה אינה גבוהה דיה, ותקופת החגים ידועה כמנומנמת מאוד מבחינה תקשורתית-שיווקית. מודעות ארצית רחבה לאירוע, בשילוב עם חופשת החג, יכולה להפוך לנקודת זינוק מצוינת, אם היה מוצל נכון.

בארצות דוברי האנגלית נהוג לומר ש"הטיימינג הוא הכול", והיוזמות שיוצאות מהיכל התרבות הן מאוד מבורכת, אך אין מקום לדחוס יותר מידי אירועים (החשובים מאוד כשהם עומדים בפני עצמן), לתוך סד-זמנים כל כך מצומצם.

ריקושטים:

לא מעט התייחסויות ותגובות הצטברו בתיבת המייל הפרטי שלי, בעקבות הטור הקודם, בדבר פעילות הפורומים בנתניה, והעובדה ש"כוחות סמויים" מנצלים את האנונימיות לטובת גורמים פוליטיים מקומיים כאלה ואחרים. חלק צידדו בגישה שעל מנת שהפורום יהיה ענייני ולא מתלהם, נטול אינטרסים נסתרים, רצוי שזהות מרבית הגולשים בו תהיה חשופה, וחלק צידדו בגישה שהאנונימיות חשובה, על מנת לאפשר למגוון דעות "לא ממסדיות", שכנראה באות גם מגורמים "מבפנים", אשר חשיפתם תאלץ אותם לחדול מלהתבטא.

על דבר אחד בטוח יש לברך, והוא שיש לנו את חופש הבחירה; לאחרונה סיימתי קריאה של שני ספרים, שמחשש מתגובת נזעמת של השלטונות, נאלצו שני מחבריהם להפיצם בדרכים מתוחכמות, מפחד "הבסטיליה", בה בילו לא מעט אינטלקטואלים ואנשי רוח, בתקופת השלטון המלוכני-האבסולוטי בצרפת.

הדרך הסמויה לכתוב את הביקורת, הייתה תחת כסות של תרגום כתבים השייכים כביכול לגורם אחר, והדברים מודגשים בהבלטה כבר בדברי ההקדמה לשני ספרים האמורים, שיצאו לאחרונה לאור מחדש בעברית: "מכתבים פרסיים" של הברון שארל דה-מונטסקייה ופתח הדברים בספר "קנדיד" של וולטר. שתי יצירות מופת מאותה התקופה.

מונטסקיה, המשתמש בנכבדים פרסיים שהגיעו לאירופה ומבקר באופן סמוי באמצעותם את החברה הצרפתית, כותב בפתח ספרו כי "הפרסים הכותבים מכתבים אלה התגוררו בביתי; חיינו בצוותא[...] הם העבירו אלי את מרבית מכתביהם, ואני העתקתים. ואף נפלו לידי כמה וכמה איגרות[...] אינני משמש אפוא אלא בתפקיד של מתרגם" [שארל דה-מונטסקיה מכתבים פרסיים (תרגום: אביבה ברק), הוצאת מוסד ביאליק והאונ' הפתוחה].

וולטר, שזכה לבלות פרק זמן לא מבוטל בבסטיליה, כותב בפתח יצירת המופת שלו "קנדיד או: האופטימיות" כי הספר בכלל "תורגם מכתב יד בגרמנית שהותיר אחריו דוקטור ראלף, בצירוף תוספות שנמצאו בכיסו של הדוקטור המלומד כאשר נפטר במינדן, בשנת אדוננו המושיע 1759" [וולטר קנדיד או: האופטימיות (תרגום: דורי מנור), הוצאת פן-ספרי חמד-ידיעות ספרים]

אגב-אורחא אציין כי שני הספרים מומלצים מאוד לקריאה; הינם חדים ושנונים מאוד, אולם מי שמחפש יותר אלמנטים של עלילה קלילה והומור משובח ייהנה יותר מספרו של וולטר.

הערה לסיום:

בראשית הקדנציה הקודמת יזמתי דף באתר העירוני שיוקדש לכל חברי מועצה (לפי המודל של אתר הכנסת), מתוך כוונה שיכלול את הרזומה שלי ואמצעים ליצירת קשר כמו טלפון ואינטרנט, לנוחות תושבי העיר.

מגלישה באתר גיליתי שמלבד מספר מוגבל מאוד של חברי מועצה (אלי דלל, עקיבא יצחקי, ד"ר אביטל לאופר, סימון מונק ועו"ד שלמה רוזווסר), שפורסים בפני הציבור את מלוא האתוס שלהם, השאר (מלבד עופר אורנשטיין והרצל קרן שמסרו את פרטי המייל האישי) מסתפקים בהפניה למייל העירוני (אותו לעיתים רבות המזכירה והעוזר האישי פותחים ולא חבר המועצה עצמו), ולמספר הטלפון במשרדי העירייה, שם בדרך כלל לא ניתן להשיג בטלפון חבר מועצה שעובד לפרנסתו במקביל לכהונתו הציבורית.

אגב, הגדילו לעשות שני חברי מועצה שכלל לא טרחו להוסיף ולו אמצעי קשר אחד! בשורה התחתונה, התוצאה היא שכלי שאמור היה לקרב בין תושבי העיר לבין נבחריו, לא משרת את מטרתו במלואה.

בקיצור, נוצר לי הרושם שאמצעי שנועד לחשוף ולקרב, משמש כאמצעי להסתתר, ופועל כמסננת לא כאמצעי למגע ישיר.

נובמבר 2011

 

קופת סתרים:

בהיכל התרבות בנתניה רץ בימים אלה המחזמר הקומי בשפת היידיש: "קופת הסתרים של נשות העירייה", מאת י.מ וולמן. המחזמר המועלה על ידי תיאטרון "יידישפיל", מספר על מאבק אליו יוצאות כל נשות עיירה יהודית, לאחר שנודע להן שחרם דרבנו גרשון בוטל, ומעתה יוכל כל יהודי לשאת מספר נשים כדי שיוכלו להשתמש בכספי הנדוניה, וזאת כדי להשיב לפריץ את החוב שחבה לו העיירה.

אימפריום:

אין זה סוד בקרב חבריי ומכריי העניין הרב שיש לי באומנות הרטוריקה, בעבר בתפקידיי כאיש ציבור וכיום במסגרת עיסוקי במלאכת הפרקליטות; במסגרת אותו עניין גמעתי בשקיקה, בין השאר, את נאומיו וספריו העוסקים בתורת הנאום, של מרקוס טוליוס קיקרו.

קיקרו היה מדינאי ומשפטן בולט בשלהי תקופת הרפובליקה הרומית, ושמו נודע בספרי ההיסטוריה כאחד מגדולי הנואמים בתולדות האנושות. בדרך כלל אינני נהוג להתקרב לספרות עלילתית היסטורית, ספרים בהם המחבר נכנס לנעליה של דמות היסטורית, ואינך יכול אף פעם לדעת מהי עובדה היסטורית ומה שייך למוחו היצירתי של המחבר.

באופן חריג ומקרי נפל לידי ספרו של העיתונאי והסופר הבריטי, רוברט האריס, "אימפריום" (הוצאת זמורה ביתן), המספר על עלילותיו של קיקרו בתחילת דרכו בפוליטיקה הרומית, מפיו של מזכירו האישי טירו. האריס, כך מסתבר מתבסס על ספר אותו כתב אותו מזכיר על חייו של קיקרו, והתוצאה היא ספר מרתק ומעניין.

דצמבר 2011

דמגוגיה תקציבית:

ראש הממשלה דוד בן-גוריון אפיין פעם מעל דוכן הכנסת מבחינה היסטורית שני אבי-טיפוס של אנשי-ציבור הפועלים במסגרת דמוקרטית: "טיפוס המדינאי" ו"טיפוס הדמגוג". בעוד שהמנהיג יודע לקחת החלטות שקולות וענייניות, בתנאים בהם הוא מוגבל מאוד ויודע שאינו יכול להשביע את רצון כולם, עליו לבצע ולא לדקלם. הדמגוג, לעומת זאת, דרכו קלה, אין דבר שאין בכוחו לעשות, אין מאוויים של הציבור שאיננו יכול לספק, וכמובן שאין גם אינסטינקט של ההמון שאינו יכול להשביעו רצון. כוחו של הדמגוג הוא בפיו, במלודרמה שהוא יוצר, ובדרך-כלל אין למצוא מעצור ללשונו.

נזכרתי בדברים הללו השבוע כאשר נחשפתי לקולות שהושמעו במועצת העיר במהלך דיוני התקציב העירוני; מטבעו של טור זה, המתרכז בענייני תרבות, קוממו אותי במיוחד דברי הקטרוג שעלו ממועצת העיר, בנוגע להחלטה המבריקה שהתקבלה אשתקד לאמץ את התזמורת הקאמרית הקיבוצית, וגם בנוגע לאצטדיון הכדורגל החדש שהולך ונבנה במזרח העיר.

כבר עמדתי כאן, בטור זה, לא מעט פעמים על התרומה האדירה של התזמורת לעירנו נתניה, ואין צורך לחזור על הדברים מחדש. רק בשבוע שעבר נחשפנו להדים החיוביים בעקבות הביקור של המנהל המוסיקלי של התזמורת, המאסטרו ירין גוטפריד, במדינה שהולכת להיות כנראה המעצמה העולמית הבאה – סין.

במשך דורות ממתינים אוהדי הכדורגל בעיר בשקיקה להקמת אצטדיון כדורגל ראוי לשמו, ולאחר שאלות הגורל, ופורטונה בראשן, לא האירו לחלום פנים, חלו עיכובים רבים. כעת נשמעה ביקורת מצד חברי מועצה על ההשקעה הכספית הנוספת שלא ניתן היה להתחמק ממנה. ואני שואל, מה ציפו בדיוק המקטרגים? שבשל התקלות בדרך ייגנז החלום?! שייעצר הפרויקט?! שניוותר עם פיל לבן של גושי בטון בסמוך לכביש החוף?! התשובה היא ברורה: לא היה מנוס מהשקעה כספית נוספת, וחבל שנמצאו חברי מועצה שמצאו לנכון לתפוס טרמפ עליו.

ביקור באצטדיון

מחשבת תחילה:

 אפרופו אצטדיון; בתחילת השנה התבשרנו כי ישראל תזכה לארח את אליפות אירופה בכדורגל הבאה לנבחרות עד גיל 21; האצטדיון החדש בנתניה צפוי להיות אחד המוקדים שיארחו את המשחקים.

תחושתי האישית הינה שבעיריית נתניה טרם הפנימו את עוצמת האירוע ואת גודל המעמד. מדובר באחד מאירועי הקיץ הספורטיביים החשובים של שנת 2013, בו לא נערכת אולימפיאדה או מונדיאל, וצפוי להביא לנתניה אוהדים רבים מכל רחבי אירופה, לרבות בני המשפחה של הכדורגלנים המשחקים בנבחרות השונות. מדובר בתיירות איכותית ואמידה, שתאפשר למלונאים ולבעלי העסקים "לעשות קופה" לא מבוטלת.

כדי שנתניה תהיה ערוכה בצורה הטובה ביותר, בהתאם לסטנדרטים הנוקשים של אופ"א, יש להתחיל את ההכנות כבר עתה. אם הדבר היה תלוי בי הייתי ממנה כבר עתה את הגורם שהוא לדעתי המתאים ביותר לתפקיד, וכוונתי היא לדובר העירייה לשעבר ודובר הפועל ת"א דהיום, חברי, קובי ברדה, המכיר כמו את כף ידו, הן את העיר נתניה, והן את מוסדות אופ"א. הכרות עמוקה זו הופכת אותו כאמור למועמד האולטימטיבי להוביל את ההכנות של העיר לאירוע הססגוני, שאמור לשמש כאמור כמנוף כלכלי חשוב, שתושבי העיר יפיקו ממנו הנאה רבה.

ינואר 2012

המונח "חרות פיוטית" (Licentica Poetica) הגיע במקור מן הרשות הנתונה למשוררים לסטות מאורח הביטוי הרגיל ולהתעלם מן האמת ההיסטורית בתיאור מאורעות מן העבר. הפעם הזאת אטול אני לעצמי מעט חרות לכתב כמה מילים על תרבות פוליטית, כפי שהיא משתקפת בויכוח על ישום מסקנות "ועדת-ביין", לעריכת רפורמה בסיווגי הארנונה בנתניה.

לצערי, במקרה הזה "האמת ההיסטורית" קצת נשכחה; מניות היסוד להקמת הועדה בראשות השופט (בדימוס) פרופ' דן ביין, שייכות בראש ובראשונה ליו"ר מועצת העיר הקודם, עו"ד יורם זנו, אשר לקח על עצמו להביא את הרעיון בהקמתה לראש העירייה, מרים פיירברג-איכר, וזאת בעקבות הצעה לסדר שהועלתה על ידי במועצת העיר. אכן, אין ספק שסיעת "למען נתניה" בראשותו של הרצל קרן, מזוהה מאוד עם העניין, אבל אין בכך כדי לשנות עובדות חשובות אלה. יחד עם זאת, אין גם בכך כמובן כדי לפגוע כהוא זה בצדקת הטענה כי יש ליישם את המסקנות של הועדה ככתבן וכלשונן.

בזמנו, כששמעתי על הכוונה להקים ועדה של פוליטיקאים לדון במסקנות, כיניתי אותה בשם "ועדת מוהלים", ונראה שכינוי זה היה הולם ומתאים ביותר. בסדרה הבריטית הנודעת "כן, אדוני השר" (שבעיניי היא אחת משני הסיטקומים הטלוויזיוניים האהובים עלי ביותר, ביחד עם ''סיינפלד'' כמובן), מציין מנכ"ל המשרד, סר האמפרי, שעל מנת לקבור יוזמה כלשהי כל מה שדרוש הוא יועץ משפטי טוב וועדה מרובת משתתפים. יהיה מצער מאוד לגלות, שבשל שיקולים כאלה ואחרים, היוזמה החשובה הזאת, שבאה לתקן עיוותים שנוצרו עם הזמן תיגנז על רקע זה, באמצעות ועדה שכל תפקידה הינו לקצץ ואולי אף לקבור את מסקנות הועדה.

פברואר 2012

סוף עידן:

בשבוע שעבר התבשרנו כי המנהל המוסיקלי של תזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית, מאסטרו ירון גוטפריד, מתכוון לסיים את תפקידו בתום עונת הקונצרטים הבאה, לאחר 11 שנים כמנצח הראשי של התזמורת.

בעולם המוסיקה הקלאסית ישנן דוגמאות בודדות למנצחים שקשרו את עצמם מקצועית לתזמורת אחת כמפעל חיים, עימה היו מזוהים מקצועית, כמו המנצח הדגול, הרברט פון-קאריאן, שניהל מקצועית בהצלחה רבה את התזמורת הפילהרמונית של ברלין במשך 35 שנים, וכמובן זובין מהטה בתזמורת הפילהרמונית שלנו. במרבית המקרים מדובר בתופעה מקובלת בקרב בעלי המקצוע בתחום למצוא אתגרים מקצועיים חדשים, מידי פעם.

מאסטרו גוטפריד ללא ספק הטביע את חותמו על התזמורת בעשור האחרון וחשף אותה למגוון רחב של סגנונות מוסיקליים, לצד קידום החשיפה למוסיקה במסגרת פרויקטים חברתיים חשובים.

הרוזן לוקנור:

לאחרונה נחשפתי לספר החדש החובק אוסף סיפורי-לקח מאת חואן מנואל "הרוזן לוקנור" (הוצאת מאגנס), בתרגומו של מנחם ארגוב. היתרון בלקט סיפורים קצרים להבדיל מרומן ספרותי, הוא שתמיד ניתן לקרוא אותו בשלבים, ללא כבלים. הספר שנכתב בספרד של ימיי הביניים, הוא למעשה לקט של סיפורים שמקורם לא רק באירופה אלא נכתבו בהשראת סיפורים שחדרו לספרד ממדינות ערב, פרס והודו. התוצאה אוסף של סיפורים עם מוסר השכל, שחלקו מאוד רלוונטי גם בימינו. לא רבים יודעים זאת, אבל מסעות הצלב והמגע בין האוכלוסייה הנוצרים ולאוכלוסיה המוסלמית בספרד הביאה "שידרג" את אירופה מבחינה תרבותית וטכנולוגית. במושגים של היום ניתן לומר, שעידן שקדם למסעות הצלב, יבשת אירופה הייתה בבחינת "עולם שלישי", בהשוואה למזרח הקרוב ולמזרח הקרוב באותה תקופה.

חואן מנואל "הרוזן לוקנר" תירגום: מנחם ארגוב (הוצאת מאגנס 2010), 221 עמודים, מחיר קטלוגי: 88 ₪.

השער אל הים:

דיון סוער סביר עתידה של העיר ירושלים התקיים בשבוע שעבר בהיכל התרבות במסגרת המפגש השלישי של "שישי חווייתי", כך בישר לנו העיתון "קול השרון" בשבוע שעבר. יש משהו מרנין ומעודד במעורבות הפוליטית שהולכת וצוברת תאוצה לאחרונה, ולא לחינם בחר המגזין "טיים" האמריקני ב"מפגין" כאיש השנה שלו.

זכור לי היטב, כיצד לפני מספר שנים לא רבות עד כמה קשה היה לי כנבחר ציבור להביא המונים לצאת ולהגיע לכנסים פוליטיים שארגנתי, בעידן הכבלים ואינטרנט. על רקע זה הופתעתי מאוד לטובה מכמות המשתתפים בכינוס של ועד התושבים כנגד פרויקט "שער הים" ברח' גד מכנס שהתקיים לפני כמה ימים. במהלך כהונתי במועצת העיר נמניתי על המתנגדים האקטיביים לפרויקט מבין חברי המועצה. בשל כך נתבקשתי לפני כשנתיים, ביום חורפי וגשום, על ידי אחד מעורכי המקומונים החשובים בעיר, להיפגש עם עו"ד עידית אלוני, שביקשה הדרכה ראשונית כדי לעורר מחדש את המאבק הציבורי.

נפגשנו והתנענו את המהלך, אך מאותו שלב לקחתי כמה צעדים אחורה; הייתי אחרי תקופה של כעשור בפעילות ציבורית ובקשתי לקחת מרחק ולהתמסר לעיסוקים אחרים. כל זאת עד למפגש לפני כמה ימים, בו נטל חלק גם רם פרייס-סיטון, יו"ר הירוקים בנתניה, ושנועד לצורכי התארגנות לקראת הדיון הצפוי בבית המשפט העליון בעוד כחודש וחצי, בראשון במארס. בהזדמנות זו התוודעתי לראשונה עד כמה התקדם המאבק בשנתיים האחרונות; עו"ד אלוני היא אשת חיל אמיתית, עם רוח לחימה ומסירות יוצאת דופן, שהרימה בכוחות משותפים מאבק תושבים חסר תקדים בעיר. כמי שראה את נקודת ההתחלה, אני יכול אני כעת להעריך את גודל ההתקדמות. מארס הוא כידוע אל המלחמה במיתולוגיה הרומית, וכולי תקווה שהוא יעמוד לימיננו בבית המשפט העליון. ועד המאבק צפוי להעמיד הסעות מסודרות לירושלים, וכל מי שהנושא הסביבתי יקר לו, חשוב שייקח חלק ויגיע לדיון בבית המשפט.



לא נותרו בפי מילות ברכה לתזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית, וזאת על רקע הרחבת המיזם החינוכי הארצי, בו נחשפים אלפי תלמידי בית ספר למוסיקה קלאסית בכל רחבי הארץ. קול השרון דיווח השבוע כי 13.000 אלף תלמידים יהיו שותפים במיזם השנה, מתוכן 6.000 מנתניה. בראבו!

אכיפת ייתר?!אודה ולא אכחד כי מעולם לא הבנתי ולא הצלחתי להזדהות עם ההתגייסות של חברים במועצת העיר לטובת ולמען עברייני החניה. עוד מימי כיועץ שר הפנים, זכור כיצד התנגדנו לכל "מבצעי החניה" למיניהם, וכך גם במועצת העיר. הנורמה היא שקנסות צריך לשלם, ובזמן, ואני לא מדבר כמובן על המקרים בהם הדוחות נתנו בטעות או שלא בצדק. ברור לי יחד עם זאת כי טובת הציבור דורשת לעתים לוותר על הענשתו המלאה של עבריין החניה (או אפילו על הענשתו כלל), כדי לחסוך מזמנם של עובדי הציבור ולהחיש את הליכי הגביה בכללם, גם אם הם חלקיים.

 לאחרונה יצא חברי ועמיתי לשעבר הרצל קרן בקמפיין כנגד מה שהוא מכנה "אכיפת יתר". בכל הכבוד וההערכה הראויים, ואני נושא לחברי מר קרן הערכה רבה, אינני שותף לדעתו. צריך לברך את הפיקוח העירוני על כך שהוא עושה את מלאכתו ביעילות ולעודד אותו. על טעיות צריך לשלם. ב"חדשות נתניה" אף הגדילו לעשות וכיבדו את הכתבה בה חשפו את נתוני החשיפה שהביא קרן בכותרת: "דצמבר השחור: הפקחים חוגגים, הנהגים בוכים" (חדשות נתניה 12/01/12). האסוציאציה הראשונה שקפצה לראשי היה קטע מתוך שירו הנפלא של שלום חנוך "מחכים למשיח":

"דצמבר המר

זעקו כותרות בעיתון

ושר האוצר נתן במבט ראיון

הציבור מטומטם

ולכן הציבור משלם

מה שבא בקלות

באותה הקלות יעלם

האזרח הקטן

נאלץ לשלם בגדול[...]"

אם זה לא ברור עד כה, אינני שותף לדעתו של חברי המאוד נכבד והמוערך הרצל קרן, ואם לטפס לרגע על אילן גבוה במיוחד, אביא מדבריו של כב' נשיא בית המשפט הלעיון, משה לנדוי, באחת הפרשות שדן בהם בעניין שהוא אומנם חמור לאין שיעור מעבירות חניה, אבל הרעיון הבסיסי הוא נכון לעניינו, בשינויים המתחייבים כמובן.

השופט לנדוי כתב שאם לא נעמוד על הפעלה יעילה של איסורי המשפט הפלילי בעניין שהוא חיוני למשטר החברתי, נביא בכך רעה גדולה על הציבור. כמו כן, הוא הוסיף כי אין הוא משלה את עצמו שהציבור ילמד לכבד את החוק ואת שלטון החוק, כאשר ייווכח לדעת כי הסיכון שבהפרתו הוא סיכון כספי בלבד. כל זאת מכיוון ש"כיבוד החוק דורש בראש ובראשונה פעולה חינוכית קשה וממושכת, אבל עד שיגיעו ימות המשיח, אף לא נוכל בלעדי כוח ההרתעה שבעשיית דין ובאימת הדין".

בפרשה משפטית אחרת כתב כב' השופט יצחק קיסטר אין יכולים כיום למנוע עבירות ללא אמצעי האכיפה, ואומנם ומציין השופט כי "לפי המטמורפוזות של המשורר הרומי אובידיוס שרר צדק ויושר ללא צורך בחוק ובשופט רק בתור הזהב. בימי קדם, תקופה שכבר חלפה מן העולם". אין למצוא כל פסול באכיפה מוגברת של עבירות על חוקי העזר העירוניים, כל עוד הדבר לא נובע מלהיטות יתר. כאשר מדובר באכיפה של עבירות שאכן בוצעו בפועל, לא מבחן הכמות הוא הקובע אלא האיכות בלבד.

עם עובד:

לפני כשבועיים וחצי הייתי שותף לחוויה מדהימה; לרגל החלטת הוצאת הספרים "עם עובד" להעביר את מחסן הספרים שלהם מלב ת"א אל עבר מחסן חדש, הועמדו במחסן הישן כל ספרי ההוצאה למכירה במחיר מצחיק של 20 ₪ לספר. נודע לי על כך, כמו שמגלים דברים רבים אחרים בימינו, הודות לאמצעי השיתוף ברשת הפייסבוק.

הגעתי לשם עם חברי הטוב מן העבודה, עו"ד שי שדלצקי, שגם הוא חובב ספרים כמוני, והתחלנו לסרוק את האוצרות על המדפים, בחברת מספר אנשים השותפים לאהבת הספר והמילה הכתובה. לשמחתי הכמות של הקונים לא הייתה רבה מידי.

יצאתי משם עם כמות נכבדה כזו, שתקשתי לסחוב את הספרים שנרכשו אפילו עד החניון שם עמד הרכב. ראיתי קונים שיצאו משם עם ארגזים ממש, הקונה שעמד בתור לפני שילם סכום של כ-800 ש"ח על הרכישות שלו. לשמחתי יצאתי משם כאמור עם כמה אוצרות משלי, שחייבו אותי לפנות עוד כמה מקומות על מדפי הספרים שלי. בין השאר שמתי את ידי על ספרים שתמיד חשקתי לרכוש, אך המתנתי להזדמנות הנכונה, כמו למשל ספרו אלן בלום: "דידולה של הרוח באמריקה", עליו נודע לי לראשונה במהלך לימודי שנה א' למדע המדינה, באחר משיעורי המבוא מאת פרופ' שלמה אהרונסון. כמו כן, רכשתי ספרים ומחזות מאת ישעיהו ברלין, ברל כצנלסון, ברטולד ברכט, אונרה דה-בלזק, ויליאם שייקספיר ואת חמשת כרכי הכתבים של ד"ר משה סנה.

המלצתי לחבריי הקרובים חובבי הספרים להגיע לשם על מנת לחוות את אותה חוויה ולשמחתי חברי הטוב, גיא בן-גל, עשה כן וסיפר לי ששמח מאוד על ההזדמנות וכי ניצל אותה עד תום.

ביחד עם עו"ד שי שדלצקי - שותפי למסע המענג במחסני "עם עובד".

מרץ 2012

דיונים:

"כל חיים פוליטיים מסתיימים בכישלון, אלא אם הם נקטעים במהלכם בעת מוצלחת". הדברים מובאים ע"י ד"ר הלי זמורה, במבוא לספרו של ניקולו מקיאוולי "דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס" (הוצאת שלם). דברי הטעם הללו נאמרו על ידי ג'וזף צ'מברליין, מי שכיהן שנים רבות בפרלמנט וכשר המושבות, ואשר אחיו למחצה, נוויל כיהן כראש ממשלת בריטניה בראשית מלחמת העולם השנייה עד שהוחלף על ידי וינסטון צ'רצ'יל.

על עבודת הקודש של הוצאת שלם ו"ספריית לויתן" המוצאים לאור תרגומים מחודשים לספרי מופת בפילוסופיה, אמצע וודאי מקום להקדיש את המקום הראוי בטור בפני עצמו, ביום מן הימים.

במקרה הזה, עסקינן בספר השני של מקיאוולי שמצטרף לספר היותר מפורסם ונודע שלו "הנסיך". חברי, קובי ברדה, דובר עיריית נתניה לשעבר, כתב לאחרונה בדף הפייסבוק שלו על ספר "הנסיך" שהוא לדעתו "הספר הפוליטי הטוב בכל הזמנים" והוסיף בנוגע למקיאוולי עצמו, שהמדובר לדעתו ב"תיאורטיקן הטוב בהיסטוריה האנושית, כל המלצה מלאכת מחשבת... וכל-כך אפ-טו-דייט שזה מדהים!".

"הנסיך" הוא בהחלט ספר מופת שהפך לשנוי במחלוקת עוד בתקופתו, כאשר התווסף לרשימת הספרים האסורים בקריאה על ידי הכנסייה. העניין שהוא מעורר אינו מקרי, אבל כדי להעמיק חקר בתורתו של מקיאוולי חייבים לדעתי לקרוא גם את ספרו השני הנודע לא פחות "דיונים", אשר למעשה שם דגש על הצדדים הרפובליקניים-דמוקרטיים בהגותו, כאשר המודל המשטר הממוזג של האימפריה הרומית בתקופת הרפובליקה מהווה את המודל האידיאלי. טיטוס ליויוס היה ההיסטוריון שלקח על עצמו את מלאכת כתיבת ההיסטוריה של רומא מאז היווסדה, ומקיאוולי עשה שימוש בעשרת ספריו הראשונים לצורך ניתוח הסגולות הרבות של משטר זה שהביא את רומא לשיא תהילתה בטרם הפכה לקיסרות.

הדברים של ג'וזף צ'מברליין שהובאו לעיל הדהדו היטב במוחי בהקשר של הסרט "אשת הברזל" בכיכובה של מריל סטריפ. נקודת הפתיחה של הסרט היא סיום הקריירה הפוליטית של מרגרט ת'אצר, לאחר שכשלה בקבלת מספר הקולות הדרושים מחברי מוסדות מפלגתה כדי להמשיך קדנציה נוספת.

מאי 2012

מפגש מחזורים:


בשלהי שבוע שעבר הייתה לי הזכות ליטול חלק במפגש המחזורים החגיגי אותו קיים בית הספר "ביאליק", שזכיתי להימנות עם בוגריו. ההצלחה הייתה מסחררת, כמות המשתתפים הייתה אדירה, ושטח בית הספר היה מעט צר מלהכיל את למעלה מאלף המשתתפים אשר נטלו בו חלק.

עקב מחלוקת שהתעוררה סביב שנת יסוד בית הספר, וקמפיין תקשורתי מוצלח ומוצדק שניהל על רקע בוגר בית הספר, רו"ח חובב לויטס, שונה שם האירוע ל"מפגש מחזורים", דבר שכמובן לא היה בו כדי להעיב על שמחה המשתתפים באירוע. ראיתי במשך דקות ארוכות את הבוגרים והמורים מסתודדים ומחליפים חוויות נוסטלגיות מן העת ההיא, חוויות מן אותם הימים שמכבר, עת למדו בבית הספר.

כשלעצמי, פגשתי לא מעט מכרים, הן מצוות המורים, והן כאלה שזכיתי להכיר במסגרות אחרות דווקא, בעיקר בתקופת הפעילות הציבורית, וכן מעט מבני המחזור שלי, אך לצערי אף לא בן כיתה אחד. מסתבר שהיה כנראה קושי לאתר את כל הבוגרים, שחלקם כבר אינו מתגורר בנתניה, ועל רקע זה, אין ספק שהצלחת האירוע הייתה פנומנאלית, וזאת לאור כמות המשתתפים האדירה שהגיעה ונטלה חלק בו.

מפגשים מן הסוג הזה הם חלק מובנה מהווי החיים האמריקני, ונערכים שם על בסיס קבוע; רבים רואים בכך ערגה נוסטלגית מיותרת השמה דגש מוגזם על שהתרחש בעבר. אינני שותף לגישה זו. נותר לי רק לקוות כי האירוע הזה יהפוך לסנונית קטנה שתבשר את בוא האביב, ומסורת של מפגשי מחזורים תתפתח גם אצלנו.

תמונה מימי בית ספר "ביאליק" העליזים

פרידה מהקופסא והתחדשות:

בשבוע שעבר נפרדה עיר נתניה ממגרש "הקופסא" המיתולוגי, בו שחקו הגדולים שבכדורגלנים שנראו בישראל; כשלעצמי חוויתי שם המון רגעים גדולים ומשמחים, לא מעט רגעים משמימים וגם אכזבות מרות. מאז שדרכה רגלי לראשונה בקופסא היו דיבורים על הקמת אצטדיון חדש בנתניה, ובמובן זה נפרדנו מהקופסא המיתולוגית הרבה שנים מאוחר מידי.

בעונה הבאה יתחיל עידן חדש במכבי נתניה; למועדון יעמדו מתקנים ברמה מקצוענית גבוהה, לא רק אצטדיון חדש אלא גם מתקן אימונים חדש ומתקדם מהיפים בארץ. מספר שנים לאחר שעיתון "קול השרון" חשף את הנושא, כאשר בהיותי במועצת העיר התחלתי להתמסר לנושא יעמדו בעונה הבאה למועדון התנאים הנדרשים והנאותים לקבוצה בליגת העל. לא אצא ידיד חובתי אם לא אומר כי כל הקרדיט על הגשמת החלום (הן לעניין האצטדיון והן לגבי מגרשי האימונים) שייך לראש העירייה הנוכחית, שבניגוד לקודמיה, לא עסקה רק בדיבורים, אלא הוציאה הפרויקט אל הפועל.

מי שיזכה ליטול חלק אינטגראלי בכל העניין הוא חברי היקר, קובי ברדה, מי שהיה בעבר דובר העירייה ודובר הפועל ת"א, אשר ודאי יתרום רבות מניסיונו למועדון, ולא רק בתחום התקשורת. קשה לי להבין איך עד עתה טרם מצאו לנכון בחברת הספורט העירונית לשלב את ברדה בהכנות לאליפות אירופה עד גיל 21, אשר צפויה להיערך בנתניה. כפי שכתבתי כאן בעבר, כמי שמכיר כמו את כף ידו את העיר נתניה ואת מוסדות אופ"א, אין מתאים ממנו לתפקיד.

הסוחר מוונציה:
התיאטרון הלאומי "הבימה" מעלה הפקה חדשה של "הסוחר מוונציה" אשר צפויה ליטול חלק ב"אולימפיאדת שייקספיר" שמארגן תיאטרון "הגלוב", וזאת לצד 36 תיאטרונים אחרים שיגיעו מכל רחבי העולם.

מעטים יודעים זאת, אך המחזה הנודע של שייקספיר מבוסס על מחזה קודם של כריסטופר מארלו "היהודי ממלטה", שם דמותו של מלווה הכספים היהודי מוצגת באור יותר שלילי מדמותו של שיילוק, הסוחר היהודי (בגילומו של יעקב כהן), שבמושגים של היום מעורר אי נוחות רבה. יש לעשות צדק עם שייקספיר ולציין כי הנושא צריך להבחן מתוך אספקלריה של הדעות שהיו מקובלות באותה התקופה בה חי ופעל.

אחד מרגעי השיא של המחזה הוא כמובן המשפט המתנהל סביב תביעתו של שיילוק לאכיפת החוזה אותו הוא מחזיק בידו, כשהוא דורש את "ליטרת הבשר" המגיעה לו. הוא מעלה את אחת הטענות המשפטיות החזקות ביותר, שאנו המשפטנים, טוענים אותה מידי יום, בוורסיות שונות, כאשר החוק לצידנו: "אותה ליטרת בשר אשר אני דורש ממנו כאן עלתה לי כסף רב; לי היא, ולי תהיה. ואם תשיבו את פני – בוז לחוקי ונציה! אין תוקף לחוקת העיר. אני דורש משפט! ענו: הינתן לי?[...] אני תובע חוק פה" (תרגום: נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005). שיילוק הפסיד לבסוף את המשפט בשל מניפולציה משפטית שנועדה למנוע את אכיפת החוזה הפרובלמאטי, ללמדנו שלא תמיד ניתן לנצח עם ה"חוק היבש" והפורמאלי כאשר הוא אינו מוביל לתוצאה הרצויה.

המשך ודאי עוד יבוא...


עו"ד אדיר בנימיני
 ADIR A. BENYAMINI
 Attorney at Law
 http://www.adir-b.com/
 ----------------------

 Malo me fortunae poeniteat, quam victoriae pudeat.