כהונתו ארוכת השנים של ראש הממשלה הנוכחי הולידו שורה של הצעות חוק להגבלת כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות.
הרפורמה המוצעת בשיטת הממשל היא עוד אחת מיני רבות שהמחוקקים שלנו מנסים לייבא מארה"ב, מבלי להירש לסכנה העורבת "מערבוב של מין שאינו עם מינו". דוגמאות בולטות מן העבר: "שיטת הפריימריס" ו"החוק לבחירה ישירה של ראש ממשלה".לכל הפחות, היה מתבקש כי במקביל תוגש גם על הצעת חוק להגבלת קדנציות לראשי ערים.
ברשויות המקומיות זה הרי ממש מתבקש; הגבלת כהונה בשלטון המקומי מתיישבת היטב עם שיטת הבחירה הישירה הנהוגה ברשויות המקומיות, שם הקדנציה תחומה בזמן ידוע של חמש שנים. כל זאת להבדיל מראש ממשלה, שכהונתו כפופה ותלויה בשמירת רוב קואליציוני בכנסת.
בארה"ב נהוג לומר שאחד ממוצרי הייצוא המסוכנים ביותר שיצאו ממדינתם היא "השיטה הנשיאותית". הדברים נאמרו על רקע הצורה שבה השיטה יושמה במדינות רבות בעולם, ללא האיזונים והבלמים הדרושים.
בטרם נמשיך לייבא אלמנטים מתוך שיטת הממשל האמריקנית אל תוך הדמוקרטיה הפרלמנטארית שלנו, חייבים לבחון את מידת התאמתם לשיטת הממשל הקיימת. כך נפלנו עם "שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה" וכך גם נפלנו עם שיטת הפריימריז הפנים מפלגתית, שהתחילה ממקום טוב של ריענון השורות במפלגות הגדולות והוותיקות, אבל בהמשך השחיתה את רמות המוסר, והכניסה לכנסת דמויות בלתי ראויות על גבול הביזאריות, שמקומם לא שם.
הדמוקרטיה הישראלית אימצה כשיטת ממשל את המודל הפרלמנטארי האירופאי ונחשבת למדינה בעלת דמוקרטיה מאוד יציבה. בשבעים שנות קיומה כיהנו בה בסך הכול 12 ראשי ממשלה (ממוצע של שש שנות שלטון לכל אחד). דבר המעיד על כך שהשיטה מתפקדת עם כל חסרונותיה הגלויים לעין.
באיטליה שנחשבת לדמוקרטיה-פרלמנטארית בלתי יציבה, כיהנו בתקופה המקבילה (משנת 1946) 32 ראשי ממשלה (ממוצע של 2.25 שנות שלטון לכל אחד).
נתונים דומים לישראל נוכל למצוא גם במדינות כמו גרמניה (שהפיקה את לקחי רפובליקת ויימאר), בבריטניה ובמדינות סקנדינביה. בבלגיה, שהינה מדינה שסועה לא פחות מישראל, כיהנו למעלה מעשרים ראשי ממשלה משנת 1945.
מי ששילמה את מחיר הכבד ביותר של השאטנז בין שתי צורות השלטון היא יפן; גנרל הצבא האמריקני, דאגלס מקארתור, היה זה שבפועל עיצב את שיטת הממשל היפאנית לאחר תום מלחמת העולם השנייה. המשפטנים בצבא ארה"ב, שעמלו על יצירת שיטת הממשל החדשה, עיצבו ליפנים שיטה שבסיסה היא פרלמנטארית, תוך הכנסת אלמנטים מובהקים שהביאו מהבית (משיטת הממשל האמריקנית) ואשר לא התאימו לתרבות הפוליטית היפנית. המשטר ביפן סובל מכך עד היום. התוצאה: משנת 1945 כיהנו ביפן לא פחות מאשר 53 ראשי ממשלה.
מיותר לציין שבשום מדינה בעולם בעלת שיטת משטר פרלמנטארית לא קיימת הגבלת קדנציות לראש ממשלה. זה תוצר מובהק של שיטת בחירה ישירה. קיימים מדינות מסוימות בארה"ב, כמו מדינת קליפורניה, שם הגבילו לשתי קדנציות את הכהונה בבית הנבחרים המדינתי, דבר שהתגלה ככישלון חרוץ.
אז איך הכול התחיל? גנרל ג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של המדינה האמריקנית המאוחדת והמתהווה, הודיע באצילות שהוא אינו מתמודד מחדש בתום הקדנציה השנייה. כל אבות האומה שנבחרו לתפקיד אחריו לתקופת כהונה שנייה (ג'פרסון, מדיסון ומונרו), עשו כמוהו וכך נוצר מנהג שכובד על ידי הנשיאים שבאו אחריהם. אף אחד לא העמיד עצמו לבחירה לקדנציה שלישית, עד שהגיע הנשיא ה-32, פרנקלין דלאנו רוזוולט, ושבר את המסורת, בטיעון שאין להחליף נשיא בעת מלחמה.
על מנת להמחיש עד כמה הנוהג היה מושרש בתרבות הפוליטית האמריקנית ניתן לראות בתגובת הנגד המהירה שבאה מיד עם אישור התיקון ה-22 לחוקת ארה"ב. תיקון שהגביל את כהונת הנשיא לשתי קדנציות בלבד. מי שמכיר את המורכבות הנדרשת בהכנסת תיקונים לחוקת ארה"ב יכול להבין איזו רמה של קונסנזוס נדרשת כדי להעביר את התיקון הזה שעבר בצורה חלקה.
אז מה בין המסורת הפוליטית ארוכת השנים והמעשה האצילי של הנשיא וושינגטון בשנת 1797, לבין כנסת ישראל בשנת 2019?! נסו רק לדמיין לרגע מה יעבור על ראש ממשלה שיתקרב לשנת השלטון השישית-שביעית שלו, אם החוק הזה יעבור. כל יכולת המשילות תיעלם ועימה גם יכולת התפקוד. כל שר או ח"כ שיראה את עצמו כיורש העתידי יתחיל לחתור תחתיו כבר בשלב הזה, בו הוא יתחיל להפוך בהדרגה לבלתי רלוונטי, במעמד של "ברווז צולע". מהר מאוד נגלה שככל שתתקרב השנה השישית, במקום להתעסק בענייני המשרד, השרים יתעסקו ב"מלחמות הדיאָדוֹכים" על הירושה. במקום משילות נקבל אנדרלמוסיה.
הכותב עו"ד אדיר בנימיני: חבר מועצת עיריית נתניה; לשעבר יועץ שר הפנים. בעל תואר ראשון ושני במדע-המדינה מן האוניברסיטה העברית בירושלים.
