חינוך ואכיפה/ עו"ד אדיר בנימיני
במהלך מערכת הבחירות הנוכחית, בחוגי הבית השונים, עלה לא אחת נושא האכיפה של חוקי העזר בעיר, או יותר נכון, היעדר האכיפה, נושא שמתחבר היטב לרפורמה הדרושה לשיטתנו (רשימת "למען-נתניה") בתחום החינוך בעיר.
בבואי לדבר בעניינים אלה, התחלתי באנקדוטה קטנה הקשורה לביקור של קניין-יין גדול מהעיר בוסטון במדינת מסצ'וסטס ארה"ב, שהתארח כאן לפני זמן לא רב. הוא כמובן התרשם מאוד מחוף הים הנפלא של נתניה, אך חזר אלי ושאל אותי מדוע החוף כל-כך מלוכלך?! מדוע מתרחצים רבים כל-כך קמים ומשאירים את כל האשפה אחריהם, ואת בדלי הסיגריות על החוף. הישראלים, כך הוא התרשם, הם כל כך גאים במדינתם, אז מדוע לא להשאיר אותה נקייה?!
תופעה כזאת אינה קיימת בארה"ב, שם מעבר לעובדה שבשמורות הטבע מסתובבים פקחים, יש גם מודעות עצמית לחשיבות השמירה על הניקיון. כאן בנתניה הוא כלל לא ראה מפקחים בחוף הים הנותנים קנסות בגין השארת פסולת במקום. תופעה שהפליאה אותו כאמור, לאור היקפי האשפה שנותרה על החוף.
בתשובתי בחרתי לצטט לו את אחת הציטטות האהובות שלי מפיו של הסופר האמריקני, מרק טוויין: "בכל פעם שאתה עוצר בניית בית-ספר, בנית בית-כלא תחתיו. מה שהרווחת מן העבר האחד, הפסדת בעבר השני". כלומר, בסופו של דבר, לא הכול תלוי אך ורק באכיפה. זהו בהחלט אלמנט בר-חשיבות, אבל החוכמה מצד הרשות השלטונית היא למנוע את העבירה או את ההתנהגות הקלוקלת לפני ביצועה.
חשוב להדגיש בכל הנוגע לאותו אלמנט של האכיפה של הסדר הציבורי, כי הגישה המקדשת את הצורך לנטוע את אלמנט הפחד והיראה מן החוק הינה עתיקת יומין, וניתן למצוא את ראשיתה בכתבי קדמונים; הרמב"ם עורך הבחנה יפה בין "אמונה אמיתית" לבין "אמונה הכרחית". הראשונה מייצגת באופן מלא את המציאות והשנייה את האופן שבו היא משפיעה עליה: "[...]האמונה בכעסו של אלוהים זו אמונה הכרחית שנועדה לשמור על יציבות חברתית ומוסרית[...] ויש לבחון אותה לאור התועלת שהיא מביאה לחברה. אם ההמון יפסיק להאמין שהאל מכלה את זעמו בפושעים, יגאה הפשע ברחובות. הפחד מאלוהים[...] הוא תנאי לשימורה של הקהילה ולהגנה מפני עוברי חוק" . כלומר, אם לסכם את הרעיון שעומד מאחורי דברים אלה, הרי שהפחד מפני העונש הצפוי, הוא אחד הדברים העיקריים שגורמים לאדם לפעול על פי חוק .
אך גם לאכיפה, הגם שתהיה מחמירה ביותר, יש את המגבלות שלה; בתודעה הכללית ידעו מאוד ספרו המפורסם ביותר של הברון שארל דה-מונסקייה, "על רוח החוקים" , שם פרס את משנתו בנוגע ל"תורת הפרדת הרשויות". היצירה השנייה בחשיבותה של מחבר דגול זה (אשר קדמה לה בזמן), הינה הספר "מכתבים פרסיים" . ספר זה אומנם לא עוסק באופן ישיר בסוגיות של חוק ומשפט, אלא באופן עקיף בלבד.
שם הספר נגזר מכך שמונטסקיה נאלץ להסתתר מאחורי דמותם הפיקטיבית של נכבדים פרסיים המתארחים בביתו, וזאת על מנת שהדבר יאפשר לו להעביר ביקורת סמויה על החברה הצרפתית בתקופת המלוכה האבסולוטית, בסוף ימיו של "מלך השמש", לואי ה-14, ותחילת כהונתו של לואי ה-15. מאימת השהייה מאחורי חומות הבסטיליה, מציין מונטסקיה במבוא הספר כי "הפרסים הכותבים מכתבים אלה התגוררו בביתי; חיינו בצוותא[...] הם העבירו אלי את מרבית מכתביהם, ואני העתקתים. ואף נפלו לידי כמה וכמה איגרות[...] אינני משמש אפוא אלא בתפקיד של מתרגם" . יצוין כי הספר הודפס תחילה באופן אנונימי בהולנד, ורק בשלב מאוחר יותר, נודע כי מונטסקייה עומד מאחורי כתיבתו.
דבר דומה עשה אגב גם תומס מור, כשהעלה על הכתב את ספרו המופלא, ששמו הפך למושג בזכות עצמו: "אוטופיה". מור מתאר את שיטת הממשל האידיאלית בעזרת דמות פיקטיבית העונה לשם רפאל היתולדאוס , שכביכול שהה באי אוטופיה, והיה עד לממשל המושלם השורר במקום.
כפי שציינתי הספר "מכתבים פרסיים" נעטף באצטלה של "רומן מכתבים" עלילתי, אך שזורות בו לא מעט אמירות חשובות בתחומים רבים, כולל לא מעט הגיגים על סוגיות של חוק, צדק ומשפט, בין השאר, כמה אמירות חשובות בנוגע לחוסר האפקטיביות של מדיניות ענישה מחמירה. מונטסקיה יוצא כנגד הגישה, לה יש אוהדים רבים, הסבורים כי ככל שבמדינה הענישה היא מחמירה יותר, כך טוב יותר .
במקרה הזה, מבקר הגיבור הראשי של הספר, אוזבק, האציל הפרסי, את מדיניות הענישה המחמירה בארצו: "במדינה המכבידה עולה, לא עונשים קשים יותר או פחות מעוררים ציות-יתר לחוקיה. ומדינות שהעונשים בהן מתונים, מעוררות יראה ופחד ממש כמו מדינות שהעונשים בהן עריצים ונוראיים".
מונטסקיה מסביר כי בכל מדינה, מטבע הדברים, "יש מידות שונות של ענישה", אך להבדיל מהמצב בפרס "בן אירופה שגדל וחונך במדינת נועם" יירתע גם מעונש של קנס או כמה ימי מאסר באותה מידה "שכריתת זרוע מרתיעה את בן-אסיה".
בסופו של דבר מסקנתו של מונטסקיה הינה כי לא מצא שהפשע רווח פחות במקומות בהן קיימת מדיניות ענישה מחמירה, ואין זה נכון "שבני האדם נשמעים יותר לחוקי המדינה, אך ורק מפני שחומרת העונש מעוררת יראה בלבד" .
כאשר הוא נדרש לאלטרנטיבה לענישה מחמירה, מוצא אותה מונטסקיה בחינוך לאזרחות טובה: "אין לך דבר המרוקן יותר את בתי המשפט; ואין לך דבר המשכין יותר שלום ושלווה במדינה שאורחות חייה, ולא חוקיה, מחנכים לאזרחות טובה. מבין אמצעי-הכוח הקיימים, זה האמצעי שמשתמשים בו פחות לרעה" .
סוגיה זו, הנוגעת לאי האפקטיביות של אכיפה מחמירה, תופסת נתח משמעותי בחלקו הראשון של הספר אוטופיה של תומס מורוס, אותו הזכרתי לעיל. הקונטקסט של הדיון המוצג לקורא בחלקו הראשון של ספר זה, מתפתח בנוכחותו של הארכיבישוף מקנטנברי, הקרדינאל יוהנס מורטון, שכיהן במקביל גם כלורד צ'נסלור של אנגליה בשעתו, וזו היא מדיניות הענישה המחמירה שננקטה כנגד גנבים באנגליה באותה עת. מדיניות זו הביאה להוצאה להורג סיטונאית של מורשעים בגניבה , ואגב, מספרים כי דווקא במעמדים הללו הכייסים היו עובדים שעות נוספות...
תומס מור מספר כי משפטן שהיה נוכח בסעודה שנערכה בנוכחות הקרדינאל, שיבח בהתלבות את החוק המחמיר וסיפר כי ברחבי הארץ נתלים על עמוד התלייה "לא פחות מעשרים בכל פעם ופעם, והוסיף בלהט רב יותר שהוא תמה כיצד זה שאף כי מעטים כל כך מצליחים לחמוק מאותו עונש נורא, ממשיכים רבים כל כך לעשות זאת בל פינה".
על כך השיב אותו רפאל היתולדאוס כי ענישת גנבים בדרך זו אינה צודקת ואף אינה מועילה לציבור. כל זאת מכיוון ש"כנקמה בעד הרכוש הנגנב היא אכזרית מידי, ועם זאת אין בה כדי לפצות עליו", וגם כאן עולה ההיבט החינוכי: "אין עונש שיהיה כבד דיו להתריע ממעשי שוד אנשים שאין להם כל מקצוע אחר שיוכלו להרוויח ממנו את מחייתם. לפיכך, לא רק אתם (הכוונה לממשל האנגלי – א.ב), אלא גם רבים אחרים בעולמינו, דומים לאותם מורים גרועים המעדיפים להלקות את תלמידיהם מללמדם. גוזרים אתם עונשים כבדים ואיומים על גניבה, שעה שהיה עליכם לדאוג לכך שצורכים המחיה יספיקו לכול, וכי איש לא יהיה נתון תחת כורח כה מחריד לגנוב ועל כן לאבד את חייו" .
כפי שעולה מהטקסטים שהבאתי מפיהם של מארק טוויין, מונטסקיה ותומס מור, השאיפה ליצור הרתעה על בסיס אכיפה מרתיעה ומחמירה בלבד, לעולם לא תביא את התוצאה האולטימטיבית, ללא הליך מקביל של חינוך לאזרחות טובה ולערכים חיוביים. אל לנו כאמור להידמות "לאותם מורים גרועים המעדיפים להלקות את תלמידיהם מללמדם", ולזכור גם את אמירתו הנבונה של מונטסקיה, כי החינוך לאזרחות טובה, הוא אמצעי יעיל הרבה יותר "לרוקן את בתי המשפט", מאשר ענישה דרקונית שאין בה כדי לשנות את המצב הקיים במאומה.
תמונת מראה הפוכה, בדמות יישום מאוד קיצוני של "האסכולה החינוכית" התרחש בספרטא, שאם הייתה קיימת כיום, בוודאי היינו מגדירים משטר מיליטריסטי זה כמשטר טוטליטארי. פלוטרכוס בספרו הנודע "חיי אישים" מספר על מיסד החוקה המיתולוגי של ספרטא, הלא הוא ליקורגוס, כי זה האחרון לא העלה על הכתב שום חוק מחוקיו "שכן סבור היה שאם העקרונות המכריעים והחשובים ביותר[...] יהיו נטועים באורחם ורבעם של האזרחים, או-אז יישארו ללא שינוי וחילופים, מאחר שהתכלית, שנתן החינוך בלב הצעירים, יש לה בתוכם קשר קיים יותר מהכפייה, והיא משמשת מחוקק לכל אחד מהם[...] הוא תלה לחלוטין את מלאכת החקיקה כולה בחינוך" .
ביטוי היסטורי מעניין, הממחיש את ההבדל הקיצוני בין שתי האסכולות (חינוך לכיבוד החוק מול אכיפה נוקשה), בהקשר הספרטאני, ניתן למצוא באנקדוטה הבאה: דמרטוס היא מלך ספארטני שהודח מתפקידו בעקבות קנוניה פוליטית, ועבר במעמד של גולה פוליטי למחנה של המלך הפרסי, כסרסס, שעומד לפלוש ליוון ולהילחם בין השאר בצבא הספרטאני. הרודוטוס תיעד בספרו (המובאים בספרו 'היסטוריה' פרק ז', 101-104) שיחה בין דמרטוס לבין המלך הפרסי, שהיה מעוניין לקבל רקע על העמים היוונים בכלל, ועל הלקדמונים (הספרטאנים) בפרט.
כך השיב דמרטוס: "עם יוון גדלה תמיד יחד הדלות, אך הכישרון רכשה לה, משוכלל על ידי הדעת ואומץ על ידי החוק". , ובהמשך לגבי הלקדמונים ציין כי הם "יראים [מהחוק] עוד יותר מאשר אנשיך מפניך" . מהדברים ניתן להבחין בהבדל המשמעותי. החייל הפרסי נלחם מהפחד מהצלפות השוט של משרתי המלך (אכיפה וענישה), לעומת החייל הספרטני, שלא ייסוג בקרב מהפחד שיפר את החוק, אליו חונך מינקות שלא להפר.
מסקנתי מכל האמור היא שלאור המציאות הקיימת אין מנוס מהגברת תקציבי האכיפה, והגברת הפיקוח ושמירה על הסדר והניקיון ברחבי העיר בכלל ובחוף-הים בפרט, תוך שבמקביל יש להתחיל בהליך חינוכי שאת פרותיו נקטוף וודאי בטווח הרחוק יותר.
הכותב עו"ד אדיר בנימיני, חבר מועצת עיריית נתניה ה-13 וה-15, יועץ שר הפנים אברהם פורז. משפטן, בעל תואר ראשון במדע המדינה והיסטוריה ותואר שני במדע המדינה.
עו"ד אדיר בנימיני - אתר ציבורי
1) ד"ר מיכה גודמן סודותיו של מורה הנבוכים [תל-אביב: הוצאת דביר] תש"ע-2010, עמ' 26-27
2) נפנה בהקשר זה גם לעמדה העולה מסיפור "טבעת גיגס" (המובאת בספר "הפוליטאה" של אפלטון) מפיו של גלאוקון, אשר תובנתו הסופית הינה כדלקמן: "שום אדם איננו צדיק מרצונו, אלא מתוך כפייה, ולא הצדק הוא טובתו של האדם".
במהלך השבועות האחרונים, עם סיום תקופת המנוחה מהקמפיין המתיש שהייתי חלק ממנו במערכת הבחירות האחרונה למועצת העיר, שמתי את ידי בכפי, והוציא תחת ידיי, שני אתרי אנטרנט חדשים. הכול הודות לחברת "וויקס" (WIX). חברה ישראלית שפיתחה פלטפורמה לבניית אתרי פלאש, ורשמה לאחרונה הנפקה מוצלחת בנאסד"ק. אתר החברה בעצם מעניק פלטפורמה ליצירת אתר באופן מאוד ידידותי, ללא צורך בידע מוקדם בתחום התכנות.
