בסוף השבוע האחרון שוחק המשחק הרשמי האחרון של מכבי נתניה בליגת העל במגרש הקופסא, במשחק פרידה מרגש מול בני-סכנין (2:3). רבים וגדולים ממני, לרבות כאלה שזכו לשחק על המגרש המיתולוגי, העלו כל אחד בתורו, את זיכרונותיהם וחוויותיהם מן המגרש. נותר לי רק להביא מעט מנקודת מבטי האישית, בעיקר כאוהד, שצפה במאות משחקים שנערכו במקום.
הגעתי למקום לראשונה במחיצת אבי עוד בראשית שנות השמונים, עדיין בעידן יציעי העץ הירוקים והמתקלפים. התלבטתי על אילו חוויות לכתוב; זה מסוג המקרים שלא לחומר אני זקוק אלא לצמצום. היה שם הכול מהכול; היו המון רגעים גדולים, לא מעט רגעים משמימים וגם אכזבות מרות. הייתי שם למשל במשחק ההפסד 3:1 למכבי חיפה בשנת 1984 (דוד לביא כבש עבורנו בבעיטת עונשין), בו נדחפו ונדחסו פנימה יותר אוהדים ממה שהמגרש היה מסוגל להחיל, ונאלצנו ביציע הצפוני לעמוד כל המשחק.
שני משחקים גדולים בהם חזיתי קשורים דווקא להפסדים כואבים לבית"ר ירושלים; הראשון 4:3, בתחילת עונת האליפות הראשונה של בית"ר (1986/87). שתי הקבוצות שיחקו בצבעים לא שגרתיים: נתניה שהייתה ממוקמת ערב המשחק בתחתית הליגה, שיחקה בירוק (בית"ר בתכלת), נתנה משחק גדול ופייט מצוין לאלופה שבדרך. שלושת השערים לנתניה נכבשו על ידי יגאל מנחם. השני, בעונה לאחר מכן; נתניה (בלבן-כחול) פתחה הפעם את העונה מצוין בהדרכת המאמן זאביק זלצר, ולעומתה, בית"ר האלופה היוצאת (הפעם בצהוב-שחור המסורתי) פתחה את העונה גרוע, והייתה ממוקמת בתחתית. המשחק שהסתיים בתוצאה 3:1 ולא צולם על ידי הטלוויזיה בשל שביתה ברשות השידור, זכור היטב לכל מי שהיה שם בקופסא באותו יום בזכות שני אירועים. ההרחקה המיותרת של חיים בר (שגמרה לנתניה את המשחק), על ידי השופט עובדיה בן-יצחק, וזאת בגלל עניין שולי לכאורה (אי הקפדה על תשעת המטרים של החומה בבעיטת עונשין), וכמובן המחווה הגדולה שבאה אחריה מצדו של אורי מלמיליאן. הגנת נתניה הייתה באותה העת מבוססת על שני בלמים גדולים: חיים בר ופודי חלפון. נתניה בניסיונות נואשים להשוות החלה לתקוף ואז באה התקפת נגד מתפרצת של בית"ר, פודי חלפון (לו כבר היה כרטיס צהוב), הכשיל את אורי מלמיליאן שהיה בדרכו לכיוון השער. לכל הדעות צהוב שני, אך מלמיליאן קם לאחר ההכשלה, חיבק את חלפון, ושלח רמז עבה לעובדיה בן-יצחק להשאיר את הכרטיס האדום בכיס האחורי. באותו משחק התגלה מלמיליאן כשחקן וג'נטלמן גדול, שלימים יהפוך להיות אחד המאמנים הגדולים בתולדות המועדון. חוויה מכוננת נוספת בפן האישי חוויתי באותו משחק, אותו ראיתי בפעם הראשונה והאחרונה אני חושב מיציע 3 הפינתי, שכן כמות האוהדים שרצו לראות את המשחק הזה הייתה גדולה והצפיפות הייתה גדולה, ולפיכך, ביציע שלוש "התערבבו" אוהדי של שני הקבוצות. זכור לי שכשחטפנו את השער השלישי הורדתי את הראש על עבר הברכיים. אדם מבוגר, אוהד נתניה ותיק כפי הנראה, שם את ידו על הכתף שלי ואמר לי לא לקחת את זה קשה, ולזכור תמיד ש"זה רק משחק של כדורגל".
אותה עונה (1987/88) בהדרכתו של זלצר והעונה שלאחריה (1988/89) בהדרכתו של שייע פייגנבוים היו בעיניי העונות שבהן היינו הכי קרובים לקחת אליפות מאז אותה עונה מופלאה של ה"נתניה ועוד חמש עשרה קבוצות", והיינו צריכים לקחת לפחות אליפות אחת אם לא שתיים. בפעם הראשונה היא נגזלה על ידי הפועל ת"א (בהדרכת יצחק שנאור המנוח) ובפעם השנייה על ידי מכבי חיפה של אמציה לבקוביץ. זו גם התקופה שאני ממש יכול להגדיר את עצמי כאחד שנכנס לקטגוריה של "אוהד שרוף", המתמקם מבעוד מועד ביציע 1; הגדרה שאיבדה מתוקפה עם השנים ונמוגה בחלוף הזמן והגיל.
אם אני צריך לבחור משחק אותו אני יכול להגדיר כשיא מבחינתי במגרש הקופסא, אז זה יהיה משחק מהתקופה הזאת, ובמקרה שלי מדובר במשחק מול הפועל פתח-תקווה (בהדרכת אברהם גרנט) שהסתיים בתוצאה של 1:2 לנתניה.
באותה עונה הובלנו את הטבלה כאשר המאבק היה בעיקר בינינו לבין מכבי חיפה, כאשר הפועל פ"ת במקום השלישי ניסתה כל העת להיכנס אף היא לתמונת האליפות. בעת שהתוצאה הייתה 1:1 הכניס שייע פיינגנבום את הקלף החזק שלו על הספסל, נתי עזריה, דבר שהוכיח את עצמו כמתכון מנצח במספר משחקים קודמים. כולנו עמדנו מתוחים ביציע מס' 1 כאשר הדקות נקפו וחלפו וראינו איך המקום הראשון והאליפות עומדים לחמוק לנו בפעם השנייה בין הידיים, ואז, כרבע שעה לסיום, הגיע המושיע, נתי עזריה, וכבש. לא זוכר את עצמי שמח וצוהל ביציע כמו ברגע הזה. לימים, כאשר כיהנתי במועצת העיר והשתתפתי בחגיגות העלייה בכיכר העצמאות, פגשתי את נתי עזריה, ושיתפתי אותו בכך שהשער שכבש היה רגע של שיא, שלעולם לא ישבר מבחינתי ככל שהדבר נוגע לכדורגל.
בזכות אותו ניצחון הגענו לפלי-אוף העליון מהמקום הראשון וכך זכינו לארח את "משחק העונה" בקופסא בפער של שתי נקודות ממכבי חיפה. רכשתי במיטב כספי הדל (דמי כיס ועובדות מזדמנות) מנוי לשלושת משחקי הפלייאוף שהקנו לנו גם את אפשרות לעשות מנוי לחודש במחיר מבצע בספריית הוידאו של בני לם, שהייתה ממוקמת בסמוך לתחנה המרכזית.
אפשר לומר שאת האליפות הפסדנו באותה עונה כבר במשחק הראשון בפליאוף מול שמשון ת"א. אלות הגורל ופורטונה בראשן היו נגדינו באותו היום ופשוט כישפו את השער של אבי חדד, שוער שמשון ת"א, שנתן את משחק חייו. מי שעוד נתן משחק גדול, היה דני עציוני, ובהחלטה תמוהה, אותה אינני מבין עד היום, הוחלף עציוני במהלך המחצית השנייה (לדעתי רוני לוי או רונן גבאי היו צריכים להיות מוחלפים באותו משחק). לימים, בעת כהונתי במועצת העיר, פגשתי את שייע פייגנבוים, ודברנו על המשחק ההוא, ובין היתר העליתי את סוגיית החילוף ההוא. בסופו של דבר, מספר דקות לפני סיום אותו משחק היינו משוכנעים שהנה מגיעה לנו הישועה. אריה פרוסט שרק לפנדל. יגאל מנחם, הפנדליסט הקבוע של אותה עונה, ניגש לבעוט, אבל כמו שאמרתי, פורטונה ואבי חדד מנעו מהכדור להיכנס לשער. המשחק הסתיים בתיקו מאופס.
למשחק העונה מול מכבי חיפה כבר "לא התייצבנו"; שער מוקדם ובלתי מתחייב במציאות של ציון מרילי מבעיטה חופשית בדקות הפתיחה, ויום מוצלח של גיורא אנטמן, שוער מכבי חיפה, גמרו לנו את המשחק.
אפרופו אנטמן; אחד המשחקים הגדולים שראיתי בקופסא, היה אותו משחק שהסתיים בתוצאה 0:5 נגד מכבי חיפה בשנת 1991. משחק אשר הביא להדחתו מההרכב של אנטמן לטובת שוער ברית המועצות ודינמו קייב, ויקטור צ'אנוב. הייתי שם גם בהופעת הבכורה של שורה אוברוב במדי מכבי ת"א. כל מי שהיה באצטדיון באותו משחק זוכר עד כמה הופעה זו הייתה מביכה ועד כמה לא היה בה כדי להעיד על ההמשך.
תקופות יפות נוספת שזכורות לי לטובה הן קדנציות האמון של מוטל'ה שפיגלר חד הלשון ("מכבי תל-אביב מועדון גדול, אנחנו קבוצה גדולה", וכמובן "נתניה ועוד 15 קבוצות"), שתמיד עוררו עניין תקשורתי גדול. העונות בהן כיהן כמנג'ר ביחד עם אבי כהן המנוח כמאמן, אומנם לא הסתיימו בהישגים גדולים, אבל זכורים לטובה הודות להתלהבות של הקבוצה, צורת המשחק והאווירה בתוססת במשחקים. צמד מאמנים מצוין נוסף שזכורים בעיניי לטובה היו שמוליק פרלמן המנוח ודוד לביא, שעד היום לא ברור לי מדוע בהנהלה לא נתנו להם להמשיך עונה נוספת. אחריהם באה סדרה של מינויים כושלים של אותה ההנהלה שכיהנה אז לתפקיד המאמן, שהזכירו את הניהול החובבני של אמצע שנות השמונים (השיא הגיחוך היה באותה עונה בה פתח אריה רדלר שפוטר, תחתו מונה פרלמן שפוטר אף הוא, רק כדי להחזיר את רדלר בחזרה לתפקיד...).
כתוצאה מאותם מינויים כושלים עברו על המועדון כמה שנים קשות, ואז הגיע עונת הירידה הראשונה, ואותו משחק טראומטי ובלתי נשכח במחזור האחרון נגד מכבי הרצלייה בקופסא. נתניה בסך הכול צריכה נקודה כדי להישאר בליגה, הרצלייה חייבת ניצחון. עופר מזרחי כבש שער מוקדם. האיש המרכזי של המשחק הפך להיות השופט סוהיל דאוד. יש כאלה שמאוד פרגנו לו על תצוגת השיפוט שלו באותו משחק, שכללה הרחקת ארבעה שחקנים, שניים מכל קבוצה. אני לא שותף לדעה זו. בעיניי לפחות שתי הרחקות היו בלתי מחויבות במציאות בעליל, אם לא יותר. המשחק הסתיים בהפסד 1:0; עצב גדול ומועקה גדולה השתלטו, בהשראת דבריו הסופר הצרפתי אורה דה-בלזק באחד מספריו, אומר ששום תרגום של המחשבה, הנעשה בסיועם של צבעים, של צלילים, של מילים, אין בכוחו למצות את העוצמה, את האמת, את השלמות, של התחושה הקשה הזאת, המלווה אותך בעקבות הירידה לליגת המשנה.
שנים לא מעטות בילה המועדון בליגה השנייה עד אותה עונת עלייה גדולה שהחזירה את הברק לכל אוהדי נתניה. מי יכול לשכוח את משחק העלייה ההיסטורי בפתח תקווה שהסתיים בחגיגות הגדולות במזרקה בכיכר העצמאות!
מאז הגעתי ללא מעט משחקים בעידן אשר אלון ודניאל יאמר; בעת שכיהנתי במועצת העיר עשיתי ככל שהיה ביכולתי מתוך מטרה לסייע למועדון בתקציבים העירוניים ובקידום בניית מגרש האימונים. קשה לי להיזכר במשחק מסוים שחרוט בזיכרון מן השנים האחרונות. מה שכן ניתן היה להבחין בו הוא שזהות הקהל השתנתה במהלך השנים. אם בעבר החלק הדומיננטי של האוהדים התגורר במרכז העיר, וניתן היה לחוש זאת ביציאה החוצה מן האצטדיון בתום המשחק, הרי שהיום מרבית האוהדים מגיעים מבחוץ, קרי מן השכונות החדשות או מחוץ לעיר. הרבה שנים המתנו בנתניה לאצטדיון חדש, ואם להיות כנים, עם השנים נהיה פחות נעים להגיע ולצפות במשחקים בקופסא. המתקן כבר לא היה ראוי לצרכים של המילניום החדש. היה למשל די מביך לראות מאמן בסדר גודל של לותר מתיאוס במתקן מסוג זה, שיכול לשרת במקרה הרע קבוצות בליגה הרביעית בגרמניה. במובן זה נפרדנו מהקופסא המיתולוגית לא מעט שנים מאוחר מידי.
עו"ד אדיר בנימיני
ADIR A. BENYAMINI
Attorney at Law
www.adir-b.com
----------------------
Malo me fortunae poeniteat, quam victoriae pudeat.
