בלם אגדי
מפגש עם כדורגלן העבר חיים בר
עו"ד אדיר בנימיני
השבוע נפגשתי עם בלם העבר האגדי של מכבי נתניה, חיים בר. זו הייתה למעשה פגישתנו הרביעית פנים אל פנים לאורך השנים. כמובן, מבלי לספור את עשרות הפעמים בהם "נפגשנו" במגרש הכדורגל של מכבי נתניה ("הקופסא"). אני במעמד של אוהד צעיר שבא לצפות במשחק של קבוצתו האהודה והוא כשחקן הקבוצה.
חיים בר הגיע אלי השבוע לפגישה כתושב נתנייתי מן השורה, מתוקף תפקידי כסגן ראש העיר ויו"ר וועדת המשנה לתכנון ובניה, לדון בסוגיה תכנונית.
זו הייתה כמובן הזדמנות עבורי להעלות זיכרונות מהילדות מהתקופה המפוארת של המועדון, הימים של "נתניה ועוד 15 קבוצות". המשפט שכל כך נחרט בזיכרון, שיצא מפיו של מאמן הקבוצה דאז, מוטל'ה שפיגלר. מכבי נתניה דהרה אז לאליפות. הטבלה של הליגה הראשונה הורכבה משש-עשרה קבוצות. בראיון לטלוויזיה אחרי עוד ניצחון מרשים, שפיגלר אמר בלשון החדה שאפיינה אותו: "בליגה יש היום את נתניה ועוד 15 קבוצות". זה הרגיז ועצבן הרבה מאוד ראשי מועדונים אחרים שחשו כי הוא מזלזל הם, אבל בפועל הוא צדק. המשפט הזה בולט מאוד, לאור אוסף הקלישאות שמקבלים בראיונות אחרי משחק ממאמנים כיום. ממרואיינים שמסרבים ומתחמקים ממתן תשובות ישירות לגבי המטרות של המועדון אותו הם מאמנים.
עבורי, חיים בר הוא גדול הבלמים בתולדות הכדורגל הישראלי; קביעה זו מבוססת על בסיס מאגר השחקנים אותם ראיתי במו עיניי משחקים. העיתונאי והיסטוריון הספורט, רון עמיקם, כתב במענה לפוסט שפרסמתי ברשת החברתית על הפגישה ובה נתתי את התובנה הזאת, השיב לי כי לדידו "הבלם הכי טוב בתולדות הכדורגל הישראלי ולמעשה שחקן ההגנה הטוב ביותר בכדורגל הישראלי הוא דוד פרימו. חיים בר יכול להתחרות על עמדת הבלם השני עם איציק שניאור, צבי רוזן, אבי כהן ואריק בנאדו".
שיתפתי את חיים בר בפגישתנו הקודמת במשרדי במנהל ההנדסה העירוני, לפני למעלה משנה ומחצה, על הרגע הכי זכור לי ממשחק בו הוא נטל חלק, ועבורי כצופה, היה רגע מכונן. משחק שרגע אחד בו, שינה את כל נקודת המבט שלי מנקודה זו והלאה על משחק הכדורגל. משחק שחיים בר עצמו היה דמות מרכזית בו, כשעמד ברכזה של שערוריית שיפוט.
בעונת 1986/1987 זכתה בית"ר ירושלים באליפות המדינה; מכבי נתניה (שחזרה מהצהוב-שחור למדים הירוקים) פתחה לא טוב את העונה. בית"ר הגיעה וניצחה במשחק ענק 4:3. נכחתי במשחק הזה, ומן הסתם יצאתי מן האצטדיון מאוד מאוכזב. אורי מלמיליאן, כוכבה של בית"ר ירושלים, התראיין לטלוויזיה ואמר שהמיקום של מכבי נתניה בטבלה אינו משקף את היכולת האמיתית שלה, ואכן נתניה הקבוצה התאוששה בהמשך הדרך כשירושלים דברה לאליפות ראשונה בתולדותיה.
המשחק המדובר (עליו שוחחתי עם חיים בר) שוחק בעונה שלאחר מכן בעונת 1987/88 (מחזור 5); מכבי נתניה עם המאמן זאביק זלצר, פתחה את העונה מצוין בשורה של ניצחונות והובילה את הטבלה בבטחה. הפעם הייתה זו בית"ר ירושלים (אותה אימן מוטל'ה שפיגלר), שהחלה את העונה בצורה מגומגמת. ושוב, ההגרלה זימנה את בית"ר ירושלים למשחק במגרש ה"קופסא" באחד המחזורים הראשונים של הסיבוב הראשון. המגרש היה מפוצץ באוהדים עד אפס מקום, כולל יציעי העץ הישנים לצד יציעי הבטון. היו אוהדים שהצליחו להידחס פנימה ללא כרטיס ובעלי כרטיסים שנותרו מחוץ לשערי הכניסה לאחר שהמשטרה הורתה שלא להכניס עוד אוהדים. למזלי הקדמתי להגיע למגרש. באותה תקופה לא הייתה הקפדה על מיקום הישיבה ביציעים, בחזקת כל הקודם זוכה. הקהל של שתי הקבוצות היה מעורבב וישב יחד בכל היציעים. אני נקלעתי ליציע מספר 3 הפינתי. בסביבתי ישבו על הטריבונות אוהדי נתניה וירושלים, אחד ליד השני.
עקב שביתה ארוכה ב"רשות השידור" שכללה את הטלוויזיה הישראלית (ערוץ 1), המשחק הזה לא צולם ולא שודר ברדיו הממלכתי (שודר רק בתחנת "קול השלום" של אייבי נתן). לכן אין שום תיעוד שלו, למעט זה המופיע בארכיון העיתונות הכתובה. מי שלא נמנה על הצופים שנדחקו באותה שבת ליציעי הקופסא, לא יכול לספק עדות ראשונה על המשחק הזה. רק מי שנכח שם פיזית יכול לדון על האירועים כמיטב זכרונו.
השופט במשחק היה עובדיה בן-יצחק; זה אולי המקום לפאוזה קטנה, לטובת כמה מילים על שופטי הכדורגל באותה תקופה. היו שופטים טובים יותר וטובים פחות. ליעקב שיינר לדוגמא היו מגרעות, אבל כאוהד ידעת תמיד שמדובר בשופט הגון. אף אם הוא היה עושה טעות בהחלטה כזו או אחרת, הדבר נעשה בתום לב ולא מתוך פנקסנות או התחשבנות. יצחק בן-יצחק היה בעיניי שופט טוב, למרות שהתכונה הבולטת אצלו היה הרצון "לגנוב את ההצגה". כך גם חשבתי על צבי שריר, שהיה סמכותי ותקיף. אריה פרוסט היה בעיניי שופט כדורגל טוב, הגון וישר, אך מקל ורך מידי. חיים לפקוביץ היה אנדרייטד לטעמי. שופט שניהל משחקים בצורה טובה ולא זכה להערכה מספקת. כך גם יאיר טילנגר. לגבי עובדיה בן יצחק, קשה לי לומר מילים טובות מהזיכרון שלי. לא ממש הצלחתי לפצח אותו, או לאפיין אותו כשופט כדורגל. הוא זכור לי כשופט שבא "להרוס משחקים". כפי שעשה באותו משחק גמר גביע בין הפועל פ"ת לבין מכבי חיפה, עם ההרחקה המוקדמת של גיא גת (בסטנדרטים של היום זה היה אדום ישיר אבל אז זה היה אחרת). החלטה שלמעשה הרסה את המשחק הזה. לאחר ההרחקה המוקדמת בדקה השנייה של המשחק, הוא איבד את השליטה עליו.
לעניינו; בהחלטה חסרת תקדים, ודי הזויה, החליט עובדיה בן יצחק להוציא אדום ישיר לחיים בר על כך שלטענת השופט יצא מן החומה, לפי שבעיטת העונשין נבעטה. נתניה שיחקה מצוין באותו משחק. זה היה לדעתי תקדים עולמי. לא ראינו עד אז אירוע בו שחקן מקבל אדום ישיר, על עבירה שלא הייתה נשרקת היום. בכדורגל המשוחק כיום כמעט ולא רואים כדורי עונשין שנבעטים שוב מתוך העילה הזאת (הספריי עם סימון מיקום החומה פתר רבות במישור הזה). וגם אם נשרקים, לא מוצאים בדרך כלל כרטיסים צהובים ובטח לא אדומים. התחושה הייתה שעובדיה בן יצחק הגיע עם האדום הזה מהבית, בדיוק כמו במקרה של ההרחקה של גיא גת. "הקורבן" במשחק המדובר היה חיים בר. עוד משחק שנהרס מאותה דקה.
בנחיתות מספרית, מכבי נתניה המשיכה לתקוף, למרות שנקלעה לפיגור, וניסתה להשיג את השוויון; בית"ר ירושלים יצאה למתפרצת, שהותירה את אורי מלמיליאן בדהרה לכיוון השער. פודי חלפון ממכבי נתניה עשה עליו עבירה שחייבה הנפת כרטיס אדום (צהוב שני). באותו רגע התגלתה גדולתו של מלמיליאן כאדם וכשחקן. כדי למנוע מהשופט להרחיק למכבי נתניה עוד שחקן, מלמיליאן קם מיד וחיבק את פודי חלפון. לתחושתי האישית, בכך סימן לשופט: "כבר קיפחת אותם מספיק", ולכן אין צורך או מקום להותיר את נתניה בתשעה שחקנים.
זה הרגע הזכור אולי באופן המובהק ביותר למי שצפה במשחק הזה, אך היה גם רגע אחד פרטי שלי, אותו לקחתי עמי בדרך הביתה בסיום ההתמודדות.
הרגע האישי המכונן שנחרט בזיכרוני מאותו משחק ומלווה אותי מאז ועד היום, התרחש כאשר בית"ר כבשה את השעה השלישי ועלתה ליתרון 3:1. אז היה ברור ש"תם הטקס" והפסדנו את המשחק. אוהדי בית"ר שישבו מסביבנו צהלו ושמחו. אני התיישבתי על הטריבונה והתכופפתי שפוף כלפי מטה, עם הפנים בין הידיים, כמו בשיר של משינה. אוהד נתנייתי ותיק, איש מבוגר, טפח לי על שחם ואמר: "אין דבר ילד, תתעודד, תזכור תמיד, זה רק ספורט... רק משחק כדורגל".
האירוע הזה היה מכונן עבורי, ומאז למדתי לא לקחת קשה מידי גם הפסדים כואבים. מיד אחרי שהמשחק מסתיים באופן מאכזב, אני נוהג להחליף דיסקט מיד ולנתק את עצמי מן האירוע. זאת הסיבה שהרגע הזה הוא אחד האירועים החשובים והזכורים לי ביותר מכל המשחקים בהם צפיתי באצטדיון הקופסא. זו הייתה אחת העצות הטובות והנכונות שאי פעם קיבלתי מאדם זר בחיי.
עו"ד אדיר בנימיני (מימין) והבלם האגדי חיים בר
המשחק נערך ביום ה-10 באקוטובר 1987.
אורי מלמיליאן העלה את ירושלים ליתרון בדקה ה-41.
חיים בר הורחק באדום ישיר בשל הפרת "חוק המרחק מהחומה".
האדום המפתיע גורם למהומה במגרש בין השחקנים שנמשכת כחמש דקות, שלאחריה איבד השופט, עובדיה בן-יצחק, את השליטה על המשחק.
בדקה ה-58 בעיטת העונשין מבוצעת בפעם השלישית, ואורי מלמיליאן כבש לרשתו של יעקב בלדב.
שלום תקווה צימק בדקה ה-65 ל-2:1.
בדקה ה-75 כבש סמי מלכה את השער השלישי לטובת בית"ר ירושלים.
13 אלף צופים מלאו את היציעים במגרש בנתניה.
כתב "מעריב" שסיקר את המשחק מטעם העיתון, שאול לילוב, כתב על האירוע השנוי במחלוקת את הדברים הבאים:
"נא לא להתפלא אם תתנוסס חתימתו של בן-יצחק על עצומת תמיכה בעובדי הטלוויזיה ועיתוניה. לאמור: המשיכו בשביתתכם הברוכה, חיזקו ואימצו, אתכם במאבקכם הצודק. למען האמת בן-יצחק וודאי חוזר ומברך בינו לבין עצמו על דממת המסך, כי בטלוויזיה אין גם מבט ספורט, ובאין מבט ספורט הוסרה אימת רגע של מחלוקת. מבחינתו של בן-יצחק, זה לא היה רגע אחד של מחלוקת: אלה היו רגעים של התלקחות".
עו"ד אדיר בנימיני
ADIR A. BENYAMINI
Attorney at Law
