מאז
ומעולם קיימת נטייה אנושית טבעית להיאחז במוסכמות ובאקסיומות, "כאילו
שמדובר בגוף יציב ואיתן שלא ניתן לזעזעו או לחרוץ עליו משפט". דברים אלה
נכתבו על ידי הוגה הדעות הצרפתי הנודע, מישל דה-מונטן, במסה שכתב להגנתו של רמון
סבונד. שם הוא מציין הכותב, ובצדק כי בקבלת אקסיומות באופן אפריורי, יש כדי להציב
מכשול לפני המחשבה החופשית והשקולה. מי שמאמץ דרך זו נוהג "בדומה לחכמי
גיאומטריה, שעל בסיס אקסיומות, שאינן זקוקות להוכחה, מוכחים כל מה שברצונם להוכיח"[1].
מונטן מציין כי "לפני אלה הנאבקים בנו
באמצעות הנחות מוקדמות עלינו להציג הנחות מנוגדות"[2]
ג.ס מיל
כותב כי היתרון הממשי של האמת הוא בזה "שדעה אמיתית, אף אם ישתיקוה פעם או
פעמים או הרבה פעמים" תמיד ישובו לגלותה[3], ולכן
אין לחשוש מן המקטרגים עליה. להיפך, העובדה שאין מי שיאתגר את הדעות המקובלות
איננו מצב בריא: "[...]אם יש אמיתות חשובות שאין עליהן מערערים, צריך
שנקים להן מערערים דמיוניים, ולשים בפיהם את הנימוקים החמורים ביותר שיוכל להעלות
הסנגור לשטן המובהק ביותר"[4].
עו"ד אדיר בנימיני
חבר מועצת עיריית נתניה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה