ספר המדינה - "הפוליטאה" מאת אפלטון
(האם מדובר במסמך שמטרתו ליצור משטר פרקטי או בעצם הצגה של שיטת משטר אידאית?)
מאמר מאת עו"ד אדיר בנימיני
מהי הגישה המדינית אשר משרטטת על פי אפלטון את שיטת המשטר האידיאלי? קיימת טענה כי יש אפלטון בספר "הפוליטאה" עסק בפוליטיקה פרקטית, וכתב מבנה תיאורטי של מדינה שאכן ניתן להקים אותה בפועל. אחת הראיות לכך היא הניסיון של אפלטון בסיראקוזה להפוך את הטיראן דיוניסוס השני למלך-פילוסוף. הניסיון שנכשל לבסוף, מעיד על כך לפי אותה תפיסה, כי אכן אפלטון האמין בסתר ליבו שאפשרי ליישם את התיאוריה שלו בפועל.
עמדתי הינה, כפי שאפרט כאן שאפלטון חיבר משנה מדינית שאמורה לשמש כאידיאל משטרי שיש לשאוף אליו, ולא תיאוריה מעשית. ניתן למצוא לכך ביטוי בדבריו של אפלטון עצמו: "…ועלי אדמות דומני שאיננה בנמצא[הפוליטאה] בשום מקום[…] אולי נכונה היא בשמיים, בבחינת דוגמא לכל החפץ לראותה וליישב את עצמו אגב ראייה זו"[אפלטון, הפוליטאה, עמ' 536].
תמצית המשנה המדינית של אפלטון:
על פי תפיסתו של אפלטון, יש לכל אדם מנה (מי יותר ומי פחות) של מכל התכונות הבאות: חוכמה, כבוד ותאווה. אפלטון מדמה את מדינתו האידיאלית, כגוף אורגני שמחולק לשלושה מעמדות. החלוקה מבוססת על המיתוס של משל המתכות, שמדבר על כך שמהאדמה יצאו שלושה סוגים של אנשים[עמ' 283]. מעמד הראשון עליו ביסס אפלטון את החלוקה שלו הוא מעמד הזהב, אלו הם אנשים אשר החוכמה היא התכונה הדומיננטית אצלם, זהו המעמד ממנו באים המלכים הפילוסופים אשר מיועדים לשלוט במדינה. המעמד השני הוא מעמד הכסף. אלו הם האנשים שהרגש והכבוד היא התכונה הדומיננטית אצלם. מתוך מעמד זה באים החיילים במדינה, שישמרו עליה. המעמד השלישי, של שאר מתכות (ברזל ונחושת) אלו הם אנשים אשר התאווה היא התכונה הדומיננטית אצלם. האזרחים הללו עוסקים בכל שאר המקצועות.
המלכים הפילוסופים מנהלים על פי אפלטון את המדינה לטובת הכלל; הם בשום פנים ואופן לא לטובת עצמם אלא לטובת האזרחים כולם. אפלטון רואה במדינתו גוף אורני שלם אשר כל חלק ממנו עושה את תפקידו, לטובת הכלל. אפלטון האמין כי כל אדם צריך להתרכז אך ורק בדבר שהוא מוכשר לו ביותר, על כן הסנדלר והנפח אינם צריכים להתערב בעשייה המדינית, אלא להשאיר מלאכה זו, למוכשרים לכך ביותר, ואלו הם המלכים הפילוסופים.
אפלטון האמין באמת אחת, והיא ניתנת להשגה ע"י אנשים מסוימים מעטים לאחר הכשרה מתאימה. אפלטון נותן את ניהול המדינה בידי קבוצה המאוד מסוימת הזו. אך ההגדרה של אפלטון לאותו מעמד מאוד שונה ממעמדות חברתיים/כלכליים, אותם אנחנו מכירים בהיסטוריה. מדובר כאן פילוסופים אוהבי חוכמה, שחל עליהם איסור בהחזקת רכוש פרטי. תפקידם בעצם לשרת את הציבור. מעבר בין מעמדות אינו בלתי אפשרי, כאשר מדובר בילדים. יתכן מצב בו מתגלה בין ילדי "הכסף" ילד שהוא זהב, ולהפך. אך אפלטון מוסיף הסתייגות וטוען שהסבירות הגדולה יותר שהילדים ייוולדו לתוך המעמד של ההורים שלהם. בנקודה זו יש לציין שאפלטון מנהיג סוג מסוים של שוויון לנשים, דבר שהוא מאוד מהפכני במובן של אותה תקופה. במאמר מוסגר עלי לציין כי בספר ח' של הפוליטאה, בדיון על השוויון האופייני במשטר הדמוקרטי, הוא דווקא לועג לעובדה שבאתונה הנשים שוות לגברים[עמ' 491]. אפלטון הדגיש כי חשוב מאוד להימנע מאי שיווין קיצוני בחלוקת הרכוש.
הצדק במדינה של אפלטון הוא צדק של יחסים בין פרטים, והוא אינו בא לידי ביטוי ברמת הפרט. כל אדם יעסוק במה שהוא טוב בו, עליו להתמקד במקצוע אחד. בנקודה הזו אפשר לתהות לגבי שאלת החופש במדינה האידיאלית הזו. אין ספק שאפלטון חושש מאוד מחירות קיצונית, וניתן להבחין בכך כאשר הוא דן בדמוקרטיה האתונאית. אפלטון אינו מאמין בחירות אינדיווידואלית אלא בחירות שבאה לידי ביטוי באופן שאדם מגשים את עצמו בתפקדו. כל אדם ממלא את תפקידו, לטובת הכלל והמדינה.
הביקורת המדינית של אפלטון על שיטות משטר אחרות:
בספר ח' של הספר ניתח אפלטון את שרשרת של חילופי משטרים, או מה שהיוונים בעת העתיקה כינו בשם "מטבולה" (תחלופה). אפלטון, נדרש לדרך החינוך בכל אותם סוגי משטרים, ואיזו השפעה יש להם על התעצבותו של הנוער בכל שיטת משטר. התהליך מתחיל במשטר האריסטוקרטיה, זהו השלטון הוא בידי האליטה האינטלקטואלית, שהיא לשיטתו לטובת הכלל בראשית הדרך. בשלב כלשהו חלה מעין התנוונות בתוך האליטה הזאת, ובמקום לחפש את טובת הכלל, אותה אליטה מתחילה לחפש את טובת עצמה.
הטימוקרטיה (שלטון הכבוד)- אם באריסטוקרטיה הפילוסוף הוא הדמות הדומיננטית, במשטר זה מדובר באמיץ הלב. "רק תכונה אחת ברורה בו מאוד, שבאותו המשטר שולט עוז הנפש"[עמ' 468]. אנשי הכבוד במשטר הזה יהיו מאוד קמצנים לגבי הרכוש שלהם, אבל יהיו להוטים אחרי כספם של זולתם. לשיטתו של אפלטון מדובר במשטר "שאינו אלא תערובת של רע וטוב". מעין יצור כלאיים בין אריסטוקרטיה לאוליגרכיה.
בשלב הבאמגיעה ההתדרדרות מהמשטר הטימוקרטי למשטר האוליגרכי; ישנו מעבר מרדיפה אחר כבוד, לרדיפה אחרי כסף. זו האוליגרכיה (שלטון המעטים). זהו השלב שלב בו אין איזון בין הנשמה לרצון של אומץ הלב, וכך הכבוד מתחיל לבוא לידי ביטוי בממון. זהו סוג משטר בו שולטים העשירים, כאשר לעניים אין חלק בשלטון.
השליטים העשירים במשטר זה מבזים את העני, ומונעים ממנו כל אפשרות להשתתף בעשייה המדינית. נקבעת שומת רכוש להשתתפות בשלטון, ואוכפים אותה בכוח הנשק[עמ' 472]. המשטר הזה מבוסס על הטלת אימה בלב האזרחים העניים.
על פי אפלטון בשטר זה, נוצרים בעצם שתי מדינות, אחת של עשירים שנייה של עניים. ההבדלים בין המעמדות במשטר זה לא צמחו שם "בשל חוסר חינוך וכלכלה רעה", אלא בשל המשטר הלא שוויוני. השלטים במדינה אינם בהכרח המוכשרים ביותר לכך, אלא העשירים במדינה. שהרי העשירים "מזניחים את כל שאר העניינים, חוץ מעסקי הממון, ושקידתם על סגולה טובה אינה גדולה מזו של העניים[עמ' 480]".
משיטת השלטון האוליגרכי יש מעבר אל הדמוקרטיה; באיזשהו שלב האליטה האולגרכית נעשית דקדנטית מדי, והעם שמואס בניצול שלו מבצע הפיכה ומדיח את האוליגרכיה מהשלטון.
דמוקרטיה (שלטון העם)- בניתוח משטר זה על פי ראייתו של אפלטון יוצא בביקורת גדולה על החירות הבלתי מוגבלת השוררת באתונה הדמוקרטית, חירות שמובילה לרצון לשוויוניות בכל.
על פי אפלטון החופש הדמוקרטי חרג מהמובן המקורי שלו, והתפשט לכל מיני תחומים בהם הוא כלל לא מתאים. החירות הבלתי מוגבלת נכנסת לתוך הבתים, ומערערת את היציבות של המשפחה. אי השוויון במקום המקודש ביותר בהיסטוריה האנושית הוא אי השוויון בתוך המשפחה.
בגלל הרדיפה האובססיבית אחר השוויון עלולה להיפגע מערכת היחסים בין אבות לבנים. האב יפחד מהבן, ובן שאינו מתייחס בכבוד לאביו[עמ' 490]. בחברה בה הזיקנה היא ערך מקודש, טוען אפלטון שבגלל החירות הבלתי מוגבלת, נאלצים הזקנים להעמיד פני צעירים. יש חשיבות כל כך גדולה לשוויון, דבר שפוגע במעמד הזקנים שאין להם כבר מעמד מיוחד כמו בעבר. מערכות היחסים בין מורים לתלמידיהם, מתערערים גם כן, בשל החירות שפורקת למעשה כל עול. אותו השפע של חירות מגיע לשיאו בכך שאפילו העבדים באתיקה הם בעצם לא פחות חופשיים מהבעלים שלהם, ושוויוניות מוחלטת שקיימת בין נשים גברים.
כל ההתייחסות של אפלטון היא לשיטת הדמוקרטיה הישירה שהייתה נהוגה באתונה העתיקה. אפלשטו לעג על האתונאים בשל השוויון הקיים לדעתו בין גברים לנשים באתונה. אפלטון מביא את דבריו לאבסורד ממש כאשר הוא טוען שאפילו בעלי החיים באתיקה חופשיים "פי כמה וכמה מבכל מדינה אחרת". אפלטון אומר לנו כי החיות באתיקה מושפעות בעצם מרוח החירות שנושבת בתחום הפוליטי, שמשחיתה אפילו את בעלי החיים.
לטעמי האישי הניתוח של אפלטון את הדמוקרטיה בספר ח' של הפוליטאה הוא אחד הקטעים היותר טובים ביצירת המופת הזאת (בהיבט האנליטי שלו). אפלטון בעצם מגלה כאן את העוצמה שגלומה בעקרונות החרות והשוויון, שעלולה להתפשט בצורה בלתי נשלטת, ברגע שנתפסים לעיקרון הדמוקרטי של השוויון, הוא מתפשט לכל הכיוונים.
אם ננתח את הסוגייה על פי החברה היום, ניתן להבחין במגמה זו היטב; במדינה דמוקרטית מודרנית עבדות נחשבת לדבר כלל לא מוסרי, יש חופש לנשים בקני מידה שלא היה אף פעם. ניתן לומר במידה מסוימת של צער, שבוטל הכבוד לזקנים, היום שולט בעולם המודרני, "פולחן של צעירות". ניתן להבחין בכך, שהתופעות הללו, שאפלטון מתייחס אליהם, באים לידי ביטוי בימינו.
אפלטון מדגיש כי החירות המוחלטת (ואפילו ניתן לומר מופקרת לטעמו) מביאה בסופו של דבר לשעבוד מוחלט, ולעלייתו של טיראן. המטרה של הדמוקרטיה היא להביא לשוויון פוליטי. אפלטון סבור שבסופו של דבר התוצאה תהיה שונה לגמרי, ובשלב מסוים אי אפשר לעצור את ההתדרדרות לשלטון עריץ. "משיא החירות תצא עבדות"[עמ' 492].
טיראניה (רודנות)- התהליך להפיכתה של הדמוקרטיה לרודנות, מתחילה כאשר מנהיגי העם הדמגוגים מתחילים לחמוד את רכושם של האמידים יותר, שמואשמים בניסיון להפוך על לא עוול בכפם את המשטר לאוליגרכי. אז צומח מנהיג פופוליסטי מתוך העם, שצובר עוצמה והופך בסופו של דבר לטיראן.
הטיראן הופך להיות חסר מעצורים מעמיד לדין, ומוציא להורג כל אדם שהוא חושד בו. על מנת למצוא חן בעיניי ההמון הוא מחרים אדמות ורכוש, ומחלק את חלקו להמוני העם, וכך קונה את אהדתם. אותו טיראן הוא גם מחרחר מלחמה גדול כדי שהעם יבחין שהוא "זקוק למנהיג" בשלב מאוחר יותר הטיראן מקים לעצמו צבא שכירים, שבאמצעות התשלומים שהוא משלם להם, הוא מבטיח את נאמנותם.
ישנם חוקרים הטוענים כי אפלטון רואה בדיוניסוס הראשון שליט סירקוזה, את האב טיפוס של הטיראן שהוא מתאר. דיוניסוס הוא מנהיג שעולה מתוך הדמוקרטיה ששררה שם. הוא מצליח בעזרת תמיכה עממית ובעזרת היכולת הדמגוגית שלו להפוך לטיראן חסר מעצורים. הוא מתואר כפרנואיד גדול, שרצח את כל מי שחשד בו. קרתגו הייתה האיום הגדול ביותר על היוונים שחיו בסיצליה, והמלחמות הבלתי פוסקות בהם היו התירוץ לשלטון היחיד שלו.
הביקורים בסירקוזה מאוד השפיעו על הגותו של אפלטון. כפי שכתבתי בראשית דבריי, יש הטוענים שניסה להפוך את דיוניסוס השני למלך-פילוסוף, על מנת להגשים את הפוליטאה שלו. גם תהליך חילופי המשטרים של אפלטון אינו תואם לתהליך החלפת המשטרים ההיסטורי באתונה, אך תואם את זה של סירקוזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה