עשרת הספרים המשפיעים (2013)
עו"ד אדיר בנימיני
לפני מספר חודשים פרסמתי פוסט על טרנד "עשרת הספרים המשפיעים" (כל אחד פרסם לפי בחירתו) שרץ בפייסבוק לקראת סוף שנת 2013. כתבתי אז (יוני 2025) שניתן למצוא מעט נחמה בשיח על ספרים גדולים ומשפיעים. תהיתי האם היום, למעלה עשור לאחר מכן, הבחירה הזאת הייתה משתנה?! האם במהלך העשור החולף זכיתי לקרוא ספר הראוי לדחוק ספר אחר מן הרשימה? מסיבה כלשהי לא הצלחתי לאתר את הפוסט המדובר שבו פרסמתי את הרשימה שפרסמתי אז. בתוך תוכי היה ברור לי שהבסיס של הספרים אותם בחרתי יישאר, אך יהיו שינויים באופן וודאי (ספרים שיוצאו וחדשים שיכנסו תחתם).
הבוקר, הודות ל"זכרונות" המוצגות ברשת הפייסבוק מידי יום, אותר הפוסט אותו פרסמתי לפני 12 שנים, עם הבחירה של עשרת הספרים המופלאים ששיקפו את טעמי באותה תקופה.
להלן נוסח הפוסט, מילה במילה, אותו פרסמתי אז ולאחריה התייחסות אקטואלית שלי לספרים המופיעים בה:
החלטתי גם אני ללכת בעקבות אלה שעשו זאת לפני, כשפרסמו כאן, כל אחד, את "עשרת הספרים המשפיעים ביותר", ולהביא את העשירייה שלי; אני מודע לביקורת שכוונה כלפי חלק מהרשימות, שכוללות לכאורה, שמות של ספרים שאמורים להציג את אותם הקוראים באור חיובי ומשכיל, ולכן, למשל, הרשימות שפורסמו עד עתה, לא כוללות כמעט ספרי ילדים למשל.
אני חייב להודות ולהתוודות שאין בידי ספרי ילדות משפיעים; היו ספרי ילדים בודדים שנהניתי לקרוא, אבל לא אוכל לומר שהייתה להם השפעה כלשהי, מלבד סדרת הספרים הנפלאה של ארתור קונן-דויל "עלילות שרלוק הולמס", שחזרתי וקראתי שוב לפני מספר שנים. כך גם מאוד התחברתי ללקט הסיפורים הקצרים של או. הנרי (שהיו אז חלק מתוכנית הלימודים בבית הספר).
להלן רשימת עשרת המופלאים שלי:
1) ז'אן-ז'אק רוסו "על האמנה החברתית" (מאגנס) - ספר ההגות הראשון שהחזקתי אי פעם בידי; לפני שרכשתי אותו, קראתי בו בספריה העירונית בנתניה. נדיר למצוא כותב שהצליח לכתוב שני ספרי מופת שהטביעו חותם בשני תחומים שונים (מדע המדינה וחינוך). המשכתי משם להגות בתורתו של רוסו, וכבר עתה אגלה שזה לא הספר היחיד שלו שנכנס לעשיריה.
2) קוונטין ריינהולדס "בית המשפט" (אריה ניר) - סיפורו המדהים והמרתק של עורך-הדין, ולאחר מכן השופט, סמואל ס. לייבוביץ; הגעתי לספר הודות להמלצה חמה שקיבלתי מעו"ד רונאל פישר (האחרון למרבה האירוניה היה מרצה שלי בבית הספר למשפטים בקורס בחירה שעסק באתיקה מקצועית, והיום עומד לדין בעבירות שאם יורשע בהן ניתן יהיה לומר בעדינות שכללי האתיקה לא היו נר לרגליו - א.ב)
3) אריסטו "רטוריקה" (ספרית הפועלים) - כל מי שמכיר אותי מקרוב, יודע כמה נושא התיאוריות בתחום הרטוריקה מרתקות אותי. יש המון ספרים מודרניים בנושא, אבל אני כדרכי העדפתי ללכת למקורות, לגניאולגיה של הרטוריקה.
4) וילאם שקספיר "יוליוס קיסר" (הקיבוץ המאוחד) - מחזה שמשלב בין העולם הקלאסי לבין עולם האליזבתני; לטובת מי שלא קרא, יוליוס קיסר הוא דמות משנית בעלילת המחזה, ששיאה בנאום התוכחה (שבא בעקבות הרצחו) ונישא על ידי, מרקוס אנטוניוס. הנאום שכולל את המשפט הנצחי: "ברוטוס איש כבוד הוא כנודע" (בתרגומו הנפלא של נתן אלתרמן), שידוע יותר במקור האנגלי שלו (Brutus is an honorable man).
5) מרקוס טוליוס קיקרו "כתבים נבחרים" (מוסד ביאליק) - מעניין לעניין, כמעט באותו עניין; לקט נבחר מכתביו של אחד מגדולי הרטוריקנים בתולדות האנושות, שכולל גם שנים מנאומיו הגדולים "נגד קאטלינה" וכמובן את סדרת הנאומים הפיליפיים, מעוררי ההשראה "נגד מרקוס אנטוניוס". מתוחם בחרתי לדלות את המשפט בו מתייחס קיקרו לרצח קיסר (בו לא נטל חלק), ואמר בהתייחס להאשמה זו של אנטוניוס את הדברים הבאים: "אילו היה זה פגיוני, כמו שנאמר, האמן לי, לא הייתי מסיים מערכה אחת בלבד, אלא את המחזה כולו" (תרגום: ארנסט דוד קולמן). "המחזה" כידוע לא הסתיים בסופו של דבר באופן חיובי עבור חסידי הרפובליקה, וגבה מקיקרו את המחיר הכבד ביותר שניתן לשלם.
6) ניקולו מקיאוולי "דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס" (הוצאת שלם) - כדי להעמיק חקר בתורתו של מקיאוולי חייבים לקרוא גם את הספר הזה (ולא להסתמך על "הנסיך" לבדו). ספר זה שם דגש על הצדדים הרפובליקניים-דמוקרטיים בהגותו של מקיאוולי, כאשר המודל המשטר הממוזג של האימפריה הרומית בתקופת הרפובליקה מהווה את המודל האידיאלי.
7) שארל דה-מונטסקיה "מכתבים פרסיים" (מוסד ביאליק והאונ' הפתוחה) - בתקופת לימודיי באוניברסיטה היה ספרו הנודע יותר של מונטסקייה: "על רוח החוקים", נכנס לרשימה, אבל זה השתנה עם הזמן, כשנחשפתי ליצירה הזאת.
8) ז'אן-ז'אק רוסו "הוידויים" (כרמל) - ספר שרכשתי בתחילת המילניום; מאוחר יותר במהלך שנת הלימודים האחרונה בתואר הראשון, זכיתי להירשם לקורס "הוידויים של רוסו ודמות האנדיויידואל המודרני", שבמרכזו עמד הספר הזה. מעבר לסיפור האישי, ממנו ניתן ללמוד המון על רוסו עצמו (שחושף את עצמו בפתיחות נדירה), הוא כמובן מלמד אותו פרק חשוב על הנסיבות שהובילו אותו לנטרל את השפעת החברה, שבא לידי ביטוי באינדיווידואליזם הקיצוני שמאפיין את הגותו.
9) ג'ון סטיוארט מיל "על החרות" (מאגנס) - אחד מספרי היסוד, ממנו למדתי על חשיבותה הנעלה של הזכות לחופש מחשבה, ועל הדרך שבה צריך לדעת להתמודד גם עם דעות חריגות וקיצוניות, שהדעת מתקשה להלום אותם. בסופו של יום, כפי שמדגיש מיל בספרו, הרי שהמתנגדים הגדולים לדעתנו, עושים לנו בסופו של דבר שירות טוב, ומסייעים לנו, ולכן אין לחשוש מן המקטרגים על הדעות והאקסיומות המושרשות. דווקא המצב בו אין מי שיאתגר את הדעות המקובלות בחברה איננו מצב בריא: "[...]אם יש אמיתות חשובות שאין עליהן מערערים, צריך שנקים להן מערערים דמיוניים, ולשים בפיהם את הנימוקים החמורים ביותר שיוכל להעלות הסנגור לשטן המובהק ביותר" (תרגום: אריה סימון).
10) חיים כהן "מבוא אישי – אוטוביוגרפיה" (כנרת-זמורה-ביתן): הרבה דובר על מעלותיו, ובשבחו, של שופט בית המשפט העליון, חיים כהן; חלק מאישיותו הדגולה נחשפת בספר הזה, שהעניק לי השראה רבה, ולא רק במהלך עיסוקי במקצוע הפרקליטות.
עד כאן נוסח הפוסט המקורי משנת 2013, בתוספת ההערה שלי בסעיף 2; כבר לפני חמש שנים כתבתי בתגובה לפוסט שהייתי צריך למצוא מקום בעשירייה הזאת את "קנדיד" של וולטר שגם לספר זה הקדשתי פוסט בפני עצמו.
"ספר הוא דבר רציני" אמר לי פעם בשיחה אישית יאיר לפיד, כשהענקתי לו עותק של הספר פרי עטי. כוונתו כפי שהבנתי אותה הינה שצריך להתייחס לספר ברצינות, וזה אכן נכון ומדויק. לפיכך נגשתי לבחינת הרשימה מלפני למעלה מעשור בשיא הרצינות המתבקשת.
מרבית הספרים ברשימה הם ספרים מעצבים של השקפת העולם שהתגבשה אצלי בשנות העשרים לחיי, ויש להם מקום מובטח ברשימה. אך כלולים בה שלושה עד ארבעה ספרים שנכנסו לרשימה הודות להלך הרוח ותחומי העניין שהיו דומיננטיים אצלי באותה התקופה, ואותם קרוב לוודאי הייתי שולף החוצה היום ומכניס תחתם אחרים.
אם הייתי צריך לחבר את הרשימה הזאת היום הייתי בפרוש מוצא מקום, בנוסף ל"קנדיד" גם מקום לספרה של סוזן קיין "שקט" (הוצאת מטר); ספר שלימד אותי המון לגבי עצמי. אין לי אלא להצטער שלא נפל לידי שנים רבות קודם לכן. אם הייתי, לכל הפחות, נחשף לתיאוריה הבסיסית שהכותבת מציגה שמקורה ברעיונות של קרל יונג, הסביר את המושגים של מופנמות (Introversion) ומוחצנות (Extroversion). הדבר היה מסייע לי להבין טוב יותר את עצמי כבר מגיל צעיר. קיין מסבירה בספר שחברות מערביות מתגמלות יתר על המידה את המוחצנות, בעוד שלמופנמים יש כוחות עצומים שאינם מגיעים מספיק לידי ביטוי. לפחות לא בחברה המערבית.
ספר נוסף שהספקתי לקרוא מאז וככל הנראה היה מוצא את דרכו פנימה הוא "העולם של אתמול" מאת סטפן צוויג בהוצאת זמורה-ביתן (תרגום של צבי ארד); ספר שניתן ללמוד ממנו הרבה על מגבלות התבונה האנושית ולסכנת השאננות של המנהיגות אל מול תהליכים הרסניים. כיצד עברה אירופה מ"תור הזהב של הביטחון" למלחמה כוללת, בשל רצף החלטות הרסני של ראשי מדינות וגנרלים בכירים. על כך ניתן לקרוא בצורה מפורטת יותר בספרו של הנרי קיסינג'ר, "דיפלומטיה" (Diplomacy), שיצא לאור בישראל על ידי הוצאת שלם (תרגום דוד בן נחום).
מאורעות התקופה בה אנו חיים מחייב אותי לציין ספר נוסף שחלקים מתוכו השפיעו לא מעט על גיבוש השקפת עולמי בתחום הממשל, לרבות על השקפתי בדבר הדרך הנכונה לבצע רפורמות בצורה מדודה במשטר דמוקרטי. המדובר בספר מאת קרל פופר "החברה הפתוחה ואויביה" בתרגומו הנפלא של אהרן אמיר (הוצאת "שלם"). ספר שהוריש לנו הערת שוליים אייקונית, בעלת המשמעות האקטואלית ביותר שניתן להעלות על הדעת, ביחס למה שמתרחש היום ברחבי אירופה ובארצות הברית. הספר הזה נותן איזון מסוים ומתבקש לגישה המופיעה בספרו של ג'ון סטיוארט מיל (שגם אותה יש לשנן מחדש בארצות המערב). על הערת השולים האייקונית של פופר הקדשתי פוסט נפרד עם תובנות מלאות שלי לגבי המצב במדינות המערב כיום. כולי גאווה ושמחה על כך שיזמתי קריאת שם רחוב על שמו של קרל פופר בעיר בשכונת "קריית המדע" בנתניה. העיר היחידה בישראל שהבינה את חשיבות הנצחתו של גדול הפילוסופים של המדע במאה העשרים.
בתמונה עשרת הספרים כפי שהופיעו בפוסט המקורי משנת 2013. כולם נרכשו חדשים. ניתן לראות ששני העליונים נקראו כמה וכמה וכמה פעמים על ידי לפי מצבם הפיזי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה