הגלוריפיקציה של העבר
עו"ד אדיר בנימיני
לפני כ-13 שנים, לאחר נתקלתי בדברים שנכתבו בתקופה שלאחר סיום מלחמת העולם הראשונה ואותם פרסמה, זויה קופלמן, במוסף הספרות של עיתון "הארץ" (מיום ה-20 באפריל 2012), ניצת בי הרצון לפתח הרעיון הגלום בהם למשהו יותר נרחב. הכתבה עסקה בשישה מכתבים אותם שלחה המשוררת רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין אל חברתה המשוררת הרוסייה, מריה שקפסקיה, ובאחד מהם, משנת 1925, כתבה רחל שפעם שאלה שלושה ממכריה, מדוע אנחנו אוהבים את העבר? אחד ענה לה "כי ההווה אינו מרווה את צימאון החיים שלנו". השני אמר: "ההווה עצוב מדי כי שואב מן העבר". והשלישי אמר: "אנחנו אוהבים את העבר מפני שלא יחזור עוד לעולם".
לצערי, הפלטפורמה בה פורסמה הכתבה נסגרה בינתיים, ולכן, באיחור רב אני מפרסם כאן שוב את הדברים אז על ה"גלוריפיקציה של העבר". על אותה נטייה אנושית טבעית לראות בעיניים אידיאליות את שהתרחש בימים שמכבר. במציאות, לא הכול היה כל כך טוב אז, ולא הכול כל כך רע היום.
הנטייה האנושית לראות בעיניים אידיאליות
את שהתרחש בימים עברו. תופעה אותה ניתן לכנות בשם "גלוריפיקציה של העבר",
ואשר זכתה אף לביטוי בעטו של המחזאי האנגלי הנודע, ויליאם שייקספיר: "אכן
מוזר מזגם של הימים. אך יש ובדברים רואים אנחנו מהרהורי לבנו, מה שאין בהם"[1].
מי שניתח בצורה מרשימה תופעה זו היה הוגה הדעות והמדינאי האיטלקי, ניקולו מקיאוולי, בספרו "דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויס". שם כתב כי בני האדם נוטים להלל את ימי הקדם ולהשמיץ את ההווה, ולא תמיד בצדק. "הם נוהים אחר העבר באופן כזה, שהם מעלים על נס לא רק את העידנים המוכרים להם הודות לזיכרון שהשאירו על אודותיהם הסופרים, אלא גם את אלה שעכשיו, כשהם זקנים, הם זוכרים שחוו בצעירותם".
לשיטתו של מקיאוולי הפרספקטיבה או האספקלריה שבהן אנו עושים שימוש אינן אובייקטיביות דיין וזאת משתי סיבות. ראשית, מכיוון שקיימת מצד אחד נטייה להסתכל על הצדדים הטובים מן העבר ולהעצים אותם, ומצד שני נטייה הפוכה להתעלם מן האספקטים השליליים שהיו בו. שנית, בני האדם מוטים בשיפוטם, במיוחד כאשר הדבר נוגע לאנשים בוגרים המסתכלים על התקופה בה חיו בצעירותם. לכאורה, מי שחי בעבר וחווה אותו, קיימים בידיו הכלים לשפוט אובייקטיבית את המצב בהשוואה להווה, אך מקיאוולי מציין כי כמו שהזמנים משתנים גם בני האדם משתנים איתם, וכך גם השקפת עולמם: "[התשוקות] משתנות, אף אם הזמנים משתנים, הם [הזמנים] אינם יכולים להיראות לבני האדם זהים, כי בזקנתם יש להם תשוקות אחרות, הנאות אחרות, שיקולים אחרים מאלה שיש להם בבחרותם[...] הואיל ובני האדם מאבדים מכוחם וגדלים ביכולת השיפוט והתבונה". הכרחי הוא שאדם צעיר יסתכל על המציאות בעיניים אחרות ותמימות יותר ממבטו המפוקח של אדם מבוגר, ולכן בני האדם "אף שהיו צריכים להאשים את יכולת שיפוטם, הם מאשימים את הזמנים"[2].
הדמות שתמצתה את דבריו של מקיאוולי באופן קולע ביותר היה הסופר הבריטי, גילברט קית' צ'סטרטון, באחד מספריו ("היסטוריה קצרה של אנגליה") כהאי לישנא: "הבא לא נשכח כי את האמת, אותה זוכרים רק לעיתים רחוקות כאשר עוסקים בעבר, וזה הפרדוקס שהעבר תמיד נוכח בהווה, אך הוא איננו כמו שהוא היה, אלא מה שנדמה לנו שהיה. העבר הוא חלק מן האמונה".
מי שניתח בצורה מרשימה תופעה זו היה הוגה הדעות והמדינאי האיטלקי, ניקולו מקיאוולי, בספרו "דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויס". שם כתב כי בני האדם נוטים להלל את ימי הקדם ולהשמיץ את ההווה, ולא תמיד בצדק. "הם נוהים אחר העבר באופן כזה, שהם מעלים על נס לא רק את העידנים המוכרים להם הודות לזיכרון שהשאירו על אודותיהם הסופרים, אלא גם את אלה שעכשיו, כשהם זקנים, הם זוכרים שחוו בצעירותם".
לשיטתו של מקיאוולי הפרספקטיבה או האספקלריה שבהן אנו עושים שימוש אינן אובייקטיביות דיין וזאת משתי סיבות. ראשית, מכיוון שקיימת מצד אחד נטייה להסתכל על הצדדים הטובים מן העבר ולהעצים אותם, ומצד שני נטייה הפוכה להתעלם מן האספקטים השליליים שהיו בו. שנית, בני האדם מוטים בשיפוטם, במיוחד כאשר הדבר נוגע לאנשים בוגרים המסתכלים על התקופה בה חיו בצעירותם. לכאורה, מי שחי בעבר וחווה אותו, קיימים בידיו הכלים לשפוט אובייקטיבית את המצב בהשוואה להווה, אך מקיאוולי מציין כי כמו שהזמנים משתנים גם בני האדם משתנים איתם, וכך גם השקפת עולמם: "[התשוקות] משתנות, אף אם הזמנים משתנים, הם [הזמנים] אינם יכולים להיראות לבני האדם זהים, כי בזקנתם יש להם תשוקות אחרות, הנאות אחרות, שיקולים אחרים מאלה שיש להם בבחרותם[...] הואיל ובני האדם מאבדים מכוחם וגדלים ביכולת השיפוט והתבונה". הכרחי הוא שאדם צעיר יסתכל על המציאות בעיניים אחרות ותמימות יותר ממבטו המפוקח של אדם מבוגר, ולכן בני האדם "אף שהיו צריכים להאשים את יכולת שיפוטם, הם מאשימים את הזמנים"[2].
הדמות שתמצתה את דבריו של מקיאוולי באופן קולע ביותר היה הסופר הבריטי, גילברט קית' צ'סטרטון, באחד מספריו ("היסטוריה קצרה של אנגליה") כהאי לישנא: "הבא לא נשכח כי את האמת, אותה זוכרים רק לעיתים רחוקות כאשר עוסקים בעבר, וזה הפרדוקס שהעבר תמיד נוכח בהווה, אך הוא איננו כמו שהוא היה, אלא מה שנדמה לנו שהיה. העבר הוא חלק מן האמונה".
עו"ד אדיר בנימיני
[1] ציטוט מפי דמותו של מרקוס טוליוס קיקרו מתוך המחזה שכתב שייקספיר יוליוס
קיסר תרגום: נתן אלתרמן (הוצאת הקיבוץ המאוחד) תשמ"ב, עמ' 27
[2] ניקולו מקיאוולי דיונים על
עשרת ספריו הראשונים של טיטוס ליוויוס תרגום: מרים שוסטרמן-פדובאנו (ירושלים:
הוצאת שלם) תשע"א-2010, עמ' 133 - 136
עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה