הספירה לאחור טור אישי - אדיר בנימיני

כמה מילים על "הספירה לאחור"
ח"מ אדיר בנימיני מתייחס לדבריו של בכיר החיזבאללה אשר טען בראיון לעיתון בקטאר כי "החלה הספירה לאחור להיעלמות המפעל הציוני". בנימיני מדגיש כי עדיין מוקדם לבחון מבחינה היסטורית את תוצאות והשלכות המלחמה הנוכחית, אך כבר מזהה 4 ציוני דרך היסטוריים (המערכה הנוכחית בלבנון היא אחת מהן) אשר מעלים מקום לדאגה.
אחד הדברים הראשונים אותם מלמדים בפקולטה בהיסטוריה היא שתהליכים היסטוריים נבחנים רק בטווח הרחוק, הזמן הוא מרכיב מאוד חשוב במשוואה. רבים במקומותינו שוגים כאשר הם ממהרים לקבוע את דעתם ולבחון את ההשלכות על בסיס מחשבה קצרת מועד. כך קרה למשל ליוסי שריד שהתנגד תחילה ליציאה מלבנון אותה ביצע אהוד ברק (בין היתר כי חשש שנאלץ לחזור לשם...), ששינה לאחר מכן את דעתו, והודה כביכול "בטעותו".
ישנן דוגמאות רבות בהיסטוריה האנושית המלמדות כיצד הסתכלות בפרספקטיבה קצרת מועד מוליכה שולל; בחרתי באחת מהן (באופן מקרי לחלוטין), אבל כאמור ישנן עוד רבות כמוה: בשנת 216 לפנה"ס ספגו צבאות רומא תבוסה מכפירה בקרב "קאנאי" המפורסם, כאשר נכנעו ללא תנאי לצבאות חניבעל, אחד המצביאים הדגולים והמתוחכמים בהיסטוריה האנושית.
רק כעשרת אלפים חיילים (מתוך כ-70 אלף) שרדו את המערכה, בה נפלו גם 80 סנאטורים רומיים. תוצאות הקרב זעזעו את רומא! בקרב זה הוכחה עליונות הטאקטית הבלתי מעורערת של הצבא הפוני בהנהגתו של חניבעל על הצבא הרומי, והיו שם לא מעט כאלה שחששו מאבדון מוחלט.
הדוגמא הזאת יכולה בהחלט ללמד אותנו כמה חשוב להסתכל אל המציאות בפרספקטיבה ארוכת טווח. ניתוח מאורע סמוך להתרחשותו בוודאי שלא נותנת את הפרספקטיבה הנכונה; במקרה הזה, רומא כידוע התאוששה. לא מעט הודות לגאון צבאי שצמח משורותיה, סקיפיו אפריקאנוס, והצליחה לבסוף להקים את אחת האימפריות האדירות ביותר בהיסטוריה של המין האנושי.

מלחמת לבנון מס' 2:
בעקבות החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש מתחיל כבר כעת "סבב סיכומים ופרשניות"; אתמול פרסם רועי נחמיאס, מאתר y-net, כי חבר המועצה המרכזית של חיזבאללה, השייח אחמד ברכאת, התראיין לעיתון הקטארי "אל-ווטן" ואמר כי "היום החברה הערבית והמוסלמית סבורה שהבסת ישראל היא דבר אפשרי ושהתחילה הספירה לאחור להיעלמות המפעל הציוני מהאזור".
נכון שאפשר להתייחס לדברים בביטול ולשקוע בתחושה שאנחנו עדיין "מספיק חזקים"; כפי שכבר ציינתי, זה אפילו קצת מגוחך לצאת בהצהרות נחרצות כאלה רק בעקבות מערכה אחת, כאשר ספק גדול אם הוכרעה לטובת אחד הצדדים. אך למרות כל זאת לא הייתי ממהר לזלזל בהם כלל וכלל.
למקרא ההצהרות הללו נזכרתי בדברים אותם פרסמתי בעיתון "אמצע נתניה" ב-13/03/1999, לקראת היציאה מלבנון, אשר יש הנוהגים להלל ולשבח עד היום. בין יתר הדברים כתבתי כך: "[...]נושא לבנון הוא דוגמא להתנוונות בגאווה הלאומית שלנו, הקריאות לצאת משם עם הזנב בין הרגליים ולהודות בכישלון צבאי מול 400 החיילים של חיזבאללה מוכיח את זה. כמו כן מועלית הטענה שהפתרון הוא נסיגה מרמת הגולן, כלומר 400 החיילים הללו אמורים לגרום למעצמה כמו ישראל לסגת מכל רמת הגולן. לאן הגענו?[...]".

ארבעה ציוני דרך היסטוריים למחשבה:
למרות שסייגתי את עצמי כבר מלכתחילה, ברור לי שמנקודת מבט עכשווית קשה לראות עדיין את התמונה הכוללת, אבל ניתן לדעתי לזהות כבר היום 4 נקודות ציון בהיסטוריה המדינית-צבאית שלנו, שעלולים בבוא העת לשמש מרכיב בפאזל שלם שצריך מאוד לחשוש ממנו. 4 נקודות ציון, שמנקודת מבט עכשווית יכולים אולי להפוך בטווח הרחוק לנקודות ציון בהיחלשות כושר ההרתעה הישראלי:
1) היעדר התגובה במלחמת המפרץ: בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל בה הותקפנו על ידי מדינה ערבית (עיראק) ללא תגובה מצדנו. למרות שהממשלה החליטה על תגובה צבאית, העדיף רה"מ דאז, יצחק שמיר, שלא להגיב לתוקפנות העיראקית בשל לחץ כבד מהממשל בארה"ב. אין לי ספק שימים לא קלים עברו באותה העת על יצחק שמיר וקשה לבקר אותו על ההחלטה, אבל על התוצאה לא ניתן להתווכח.
2) היציאה מלבנון בשנת 2000: בישראל היה כמעט קונצנזוס סביב היציאה הזאת, אך הדרך והאופן שבו יצאנו נתנו זריקת עידוד גדולה לאויבנו. מישהו שמע את ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, שביצע את ההחלטה מתראיין לאחרונה? יוסי שריד חשש מכך שנאלץ לחזור לשם, ובעניין הזה מסתבר שצדק - אכן נאלצנו לחזור לשם. יצוין עם זאת, שהודות לנסיגה הצלחנו לייצר לגיטימציה חזקה יותר מבחינה בינלאומית למהלך התקיפה האחרון. אולם, בעיניי העולם הערבי, לוחמי חיזבאללה הם אלו שהצליחו בהתנגדות עיקשת לסלק אותנו משם. ההיסטוריה עוד תחרוץ וודאי בעתיד אם היה זה מהלך מדיני-צבאי נכון או לא.
3) ההתנתקות מעזה וצפון השומרון: שוב מהלך שזכה לתמיכה רחבה בעם, אך לא ניתן להימנע מהעובדה שבעיניי העולם הערבי, "העזתיים" פשוט "גירשו אותנו משם". נשאיר להיסטוריונים את הויכוח אם היה זה מהלך מדיני-צבאי נכון או לא כי טרם בשלה העת לקבוע זאת.
4) תוצאות "מלחמת לבנון השנייה": אין ספק שהעובדה שלמרות שניהלנו את המערכה הרצופה הארוכה ביותר ממלחמת העצמאות ולא הצלחנו להגיע להכרעה ברורה אינה לזכותנו. במידה והחיזבאללה יצליח לשווק בעולם הערבי את המערכה הזאת כ"ניצחון" (למרות שהמציאות רחוקה מלהיות כזאת), הרי ששכרנו עלול לצאת בהפסדנו.

לא לעולם חוסן:
מעניין שכל זה קורה דווקא בנקודה היסטורית שבה העם היהודי הוא חזק כמעט מתמיד; אנו חיים במדינה עצמאית וחזקה משלנו, והיהודים נמצאים בצמרת הכלכלית והמדעית בעולם. אך בכל זאת יש לדעתי מקום לדאגה, ואין מקום להתייחס בזלזול ובביטול להצהרות ראשי החיזבאללה "כי החלה הספרה לאחור". כפי שכבר נכתב בספר משלי "לא לעולם חוסן" (כ"ז, כ"ג). ראיתי כבר שהיה מי שמנה רשימה ארוכה של צוררים כמו נבוכדנצאר, טיטוס ורבים אחרים, וציין שהעם היהודי שרד את כולם. זה בהחלט נכון, אבל באיזה מחיר?
יש לצערי הרבה מקום לדאגה ואין לי כל ספק שעוד זמן רב, נאלץ להמשיך לעמוד על המשמר.

הכותב: אדיר בנימיני, חבר מועצת עיריית נתניה. בעל תואר שני במדע המדינה מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

Councillor ADIR BENYAMINI Municipality of Netanya
www.adir-b.com

בתמונה: חניבעל ברקה - מגדולי המצביאים בהיסטוריה האנושית