תכנים מתוך בלוג "קפה דה-מרקר" 2007-2020
בתחילת המחצית השנייה של שנת 2020 נסגר "קפה דה-מרקר"; הגעתי לשם הגעתי בהמלצתו של חבר יקר מימי האוניברסיטה העברית, קובי כהן, היה זה עודד אותי להירשם לבלוג: "אולי תמצא שם גולשים שיש להם עניין במה שיש לך לומר", כך אמר לי.
הפוסט הראשון שלי עלה שם ב- 28/07/2007 והתייחס לכישלון הרגולציה בכל הנוגע לשידורי הספורט בתשלום. משם המשכתי לכתוב כמעט על כל נושא בו מצאתי עניין ונחשפתי לכותבים רבים אחרים. חלק מתכנים שהעליתי זכו לחשיפה רחבה של אלפי קוראים.
לפני שהאתר הורד מהאוויר שמרתי את התכנים שמבחר מתוכם הועתק לכאן.
יש לקחת בחשבון את ההקשר האקטואלי והאירועים שהתרחשו בעת כתיבת הדברים, כמו לדוגמא הפוסט שנכתב בעת המחאות על יוקר המחיה בשנת 2011.
פורסם ביום יום שישי , 8/8/08, 20:22
לפני כחודשיים הייתה כתבה גדולה על דוד בן-גוריון במוסף "7 ימים" של "ידיעות-אחרונות", שם סיפר הנשיא, שמעון פרס, אנקדוטה קטנה מהמפגש הראשון שלו עם בן-גוריון ואשר במהלכו אמר לו בן-גוריון את הדברים הבאים: "אתה יודע, טרוצקי לא היה מנהיג גדול. מה זה ההחלטה שלו, לא מלחמה ולא שלום? זו החלטה יהודית. אני אומר שצריך להחליט: או שלום ולשלם את המחיר, או מלחמה וליטול את הסיכון. לנין, שמבחינה אינטלקטואלית היה נחות מטרוצקי, היה מנהיג העם הרוסי מפני שהוא ידע להחליט".
מנהיגים ראויים הם אלה שיודעים לקבל החלטות ולא אלה היושבים על הגדר... ונדמה לי שכל מילה נוספת מיותרת.
בהקשר הזה מצאתי לנכון להביא אנקדוטה היסטורית קטנה: בשנת 68 לספרה (המכונה "שנת ארבעת הקיסרים"), לאחר התאבדותו של הקיסר נרון, עלה לכס הקיסר ברומא סרוויוס סולפיקיוס גלבה. שלטונו החזיק מעמד במשך חצי שנה בלבד שבסופה נרצח הקיסר בשל התנהלות פוליטית כושלת. כל זאת למרות שלכאורה, התקיימו בו כל התכונות והניסיון הדרושים כדי להצליח.ההיסטוריון הרומי טאקיטוס סיכם במשפט אחד את שלטונו של גלבה בספרו "דברי הימים": "הכל מסכימים כי היה ראוי להיות קיסר, אלמלא עלה לשלטון".
פורסם ביום שבת, 10/1/09, 11:47
מידי בוקר בדרכי לעבודה אני נתקל שוב ושוב באנשי המכירות של "ידיעות אחרונות" שכמעט מתחננים לעוברים ושבים לקנות עיתון בשני שקלים ואין קופצים רבים על המציאה. זהו בעיניי מחזה עצוב, אחד הסימפטומים המלמדים אותנו עד לאיזה שפל התדרדרה בימינו העיתונות המודפסת וירידת התפוצה, עקב השינויים במציאות החיים. אומנם כלל גדול קבעו חז"ל עת אמרו ש"אין אדם גוזר גזרה שווה מעצמו", אך במקרה זה באם כן אסתכל לרגע על עצמי, הרי שעד לפני כעשור, יום שגרתי שלא היה נפתח בקריאת עיתון, הייתה מתלווה לו תחושת ריקנות מוזרה. כיום מציאות זו התהפכה, לאור התפתחות אמצעי התקשורת האינטרנטיים תחושה כזו ניתנת ל"תיקון" בקלות יתרה בלחיצת מקלדת קלה ואינה קיימת עוד.
אולם מעבר למהפכת האינטרנט יש לי גם תחושה שמרחב הזמן הלך והצטמצם; אם בעבר היה לי את הפנאי להתעורר בבוקר בנחותה ולקרוא עיתון, הרי שבאילוצי הזמן של ראשית המאה ה-21 זה דבר כמעט בלתי אפשרי, ואני יכול להסתכל אחורה בערגה לתקופה בה יכולתי להקדיש לפחות שעה וחצי ביום לקראת עיתון "הארץ" כל יום.
כמי שגדל על "ידיעות אחרונות" מילדותי, גיליתי את "הארץ" רק אחרי סיום שירותי הצבאי. ההתאהבות במבצר האחרון שעוד נותר לעיתונות האיכותית במקומותינו, אשר צבעה של השמש טרם השחית אותה - הייתה מידית (הדברים נאמרים למרות שלאחרונה אני שומע פה ושם טענות שגם מבצר זה הולך ונסדק). בעיקר הודות לתכנים האיכותיים במוספי העיתון. בהקשר זה אספר כי בהיותי סטודנט עבדתי בחברת ההפצה של "ידיעות אחרונות". הייתי מתעורר כל בוקר בשעה שתיים או שלוש לפנות בוקר ויוצא לחלוקה בבתי המינויים. כדי ליעל את העבודה הייתי אני והשליח של עיתון "הארץ" "עושים החלפות". הוא היה מחלק עבורי בבניינים מסוימים ואני הייתי מחלק עבורו בבניינים אחרים. באחד הבקרים, כאשר הגעתי לקצה הקו, בסיבות השעה שש בבוקר, פגשתי רוויזיוניסט נתנייתי ותיק שהיה מנוי ל"הארץ". הוא קיבל ממני את העיתון, הרים אותו בידיו ואמר קולו המרעים: "זה עיתון של עוכרי ישראל, אבל זה העיתון היחיד שנותר עוד משהו לקרוא בו".
כיום אני ממלא את החורים בהשכלה באמצעות נייר העיתון של "ישראל היום"; זה פחות או יותר הזמן שאני יכול להרשות לעצמי (לדאבוני הרב) להשקיע בקריאת עיתון בבוקר ואשר מאפשר לי "להיות בעניינים". בהינתן הנסיבות הללו, הרי שיאמר בהגינות כי מערכת עיתון זה עושה את מלאכתה נאמנה.
אודה גם ולא אכחד כי אם היה נותר לי עוד זמן רב יותר בידי מידי יום, הרי שהייתי מחדש בשמחה את המינוי על עיתוי "הארץ", שזה עיתון שאם לא ממצים אותו עד הסוף, ומפיקים ממנו את התועלת המלאה של התוכן האיכותי (לא החדשותי) שנמצא בו, הוא מתבזבז והופך בסופו של דבר לאבן שאין לה הופכין.
בשולי הדברים הערה קטנה לאנשי המכירות של "ידיעות אחרונות"; אנא למדו את נציגי המכירות שלכם עברית נכונה ותקנית. האם לא די בכך שבכל בוקר עלי להזדהות בכאב אמיתי ועמוק עם הנסיבות שהביאו לכך שבחרתם למכור את העיתון במחיר של נזיד עדשים, ועלי באותה הזדמנות גם לבכות בתוך ליבי את התדרדרותה של השפה העברית המדוברת?! מרבית מוחלטת של נציגי המכירות שלכם צועקים "ידיעות בשתי שקל", באופן הצורם את האוזן תרתי משמע. אנא, לפחות שיקפידו על עברית נכונה ויאמרו "ידיעות בשני שקלים".
פורסם ביום שבת, 21/3/09, 09:44
כותב שורות אלה, כמו מרבית הכותבים כאן בפורום, השתתף במהלך חייו כאורח במאות חתונות שנערכו כאן בישראל. כל זאת רק כדי להגיע לכלל מסקנה שהן קיבלו בישראל בעשורים האחרונים, פן של וולגריזציה פראית שכל נפש יפה צריכה לסלוד ממנה. נתחיל במעמד העלייה לחופה; נוצר איזה מנהג די עממי שלא היה מקובל בעבר (כשחתונות נערכו באולמות), בו כל האורחים מתאספים ועומדים משנתי צידי הדרך לחופה, באופן המזכיר התאספות של אנשים הבאים לראות מופע לוליינות ברחובה המרכזי של העיר או בכיכר השוק. תמיד יש גם אורחים גסי רוח שנדחפים קדימה במעמד הזה, כדי לתפוס עמדת תצפית טובה יותר ומצמצמים את שטח השביל בו אמורים לעבור חתני השמחה.
לאחר מכן מתחילה התחרות על מיקום סביב החופה עצמה. כמו בשוק כבר אמרנו? אמרנו! על כך נוסיף כי ישנם זוגות חסרי כל טעם מוזיקלי מינימאלי, המוסיפים חטא על פשע ובוחרים איזה שיר טכנו, טראנס או משהו מזעזע אחר, שכלל לא מוסיף למעמד ובטח לא גורם לו להיות מרגש עבור מרבית האורחים. רק עבור הם עצמם. בראשית שנות ה-90 החלה מגמה לנטוש בחתונות בישראל את מארש החתונה המסורתי של פליקס מנדלסון, שהיה פעם סטנדרט בכל אירוע. בעיקרון, אין עם זה כל בעיה, רק שהתחליף יהיה הולם את המעמד ואת האירוע ולא איזה משהו ביזארי שזכיתי לשמוע לא אחת.
ולבסוף, בתום טקס החופה, אימצנו את המנהג הוולגרי לא פחות, בו מתנפלים כולם אחוזי עמוק (תחילה החברים הקרובים) אל אזור החופה. כל אחד רוצה לזכות בזכות לחבק את החתן והכלה, שממש שניות לפני כן נטלו חלק באירוע שאמור להיות אחד המרגשים בחייהם. העניין לא סובל שום דיחוי! אין לבני הזוג הטרי אפילו דקה להתאושש וליהנות לרגע מעוצמת החוויה שזה עתה עברו ומאות אנשים ישר מתנפלים עליהם (אחוזי עמוק כבר אמרנו), כל אחד בתורו (חלקם אורחים ששייכים לבן-הזוג והם עצמם בכלל לא מכירים אותם), על מנת לתת חיבוק חם ולשחרר להם את מילות הקסם: "מזל טוב".
זכיתי גם ליטול חלק באירועים כאלה בחו"ל (בארה"ב ובאירופה), שם הדברים מתנהלים אחרת לגמרי, באופן שמאפשר לאורחים להתרגש מהטקס באמת. אין שם אווירה של שוק, כולם יושבים בצורה מסודרת, תחילה עולים השושבינים ורק לבסוף החתן והכלה, כל אחד מקבל את רגעי התהילה שלו בצורה מסודרת. יש משהו כובש ומקסים בסדר המופתי של כללי הטקס האלה, בהם אף אחד לא צועק ואף אחד לא דוחף ואף אחד לא מתנפל על אף אחד. כולם יושבים, אין מאבקים על מיקום ואף אחד לא מסתיר לשני את הטקס. אפשר להתרגש באמת. בעוונותיי (ככל הנראה), הייתי שותף לארגון של חתונה שלבסוף בוטלה ולא יצאה אל הפועל. במהלך הסיורים במקומות השונים חתרתי לכך שבטקס שלנו, נפעל למניעת כל תופעות הוולגריזציה אותם תיארתי כאן. אולם, בעלי גני האירועים הסבירו לנו שהמדובר במלחמה בטחנות-רוח, אין מצב להוציא את המנטאליות הוולגרית הזאת מהנפש הישראלית, פשוט חבל לכם על הזמן, מה שלא תעשו, לא יעזור לכם. כל זאת הביא אותו למסקנה, לכשיבוא יומי, ואם יהיה שיתוף פעולה בעניין זה מהפרטנרית העתידית, אני אעדיף לערוך את הטקס בקפריסין ולבוא לארץ ולארגן "מסיבת חתונה" בלבד, בלי כל ג'וואראס שקשור לטקס עצמו. ימים יגידו עם הדבר יתאפשר... טוב שבעיקרון מתחתנים פעם אחת...
פורסם ביום ראשון, 12/4/09, 23:07
בצל הקידה וההשתחוות שהייתה או לא הייתה מצדו של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, בפני מלך סעודיה האמיר עבדאללה, ואשר גררה ביקורת קשה בעיקר מצד חוגים שמרניים בארה"ב, נזכרתי בדברים הנחרצים שאמר בכנסת ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון, עוד בראשית שנות ה-60:
"ראש ממשלת ישראל לא יישל נעליו מעל רגליו בכתבו או בדברו עם ראש הרבנים או קיסר רומי או נשיא ארצות הברית, אם כי הוא מתהלך עם כל אדם ואדם כשווה בשווה[...]"
הדברים נאמרו דווקא בהקשר לביקורת מצדו של מנחם בגין יחסו לכוהן דת כזה או אחר; לדאבוננו לא מעט מנהיגים חילוניים בישראל, ההולכים באופן תדיר לקנוסה, יש מה ללמוד ממנהיג ענק זה. מסתבר שגם לברק אובמה יש מה ללמוד ממנו, אם אכן נכון הפרסום כי קד קידה.
פורסם ביום שבת, 23/5/09, 09:15
הפעם בחרתי להציג בפניכם כאן בקפה אנקדוטה קטנה, אך מרהיבה ומעניינת מאוד, מן ההיסטוריה הפרלמנטארית שלנו.
ב-9 לחודש יולי 1956 עמד מעל דוכן הכנסת מי שכיהן אז כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת השלישית, ח"כ נחום ניר-רפאלקס והציג את חוק יסוד: הכנסת ואמר בזו הלשון:
"[...] ורק לאחר שש שנים מביאה ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת השלישית את אחד הפרקים של החוקה – חוק יסוד הכנסת. חברי הכנסת, לפי חשבון זה אנו יכולים לבוא לידי מסקנה, כי ישנם כל הסיכויים שבעוד חמישים וארבע שנים בערך, תהיה לנו חוקת מדינה, מפני שבחוקה יש תשעה-עשרה פרקים, ואם הדיון על פרק אחד, שטרם סיימנו אותו, נמשך שש שנים, ישנם כל הסיכויים שבעוד חמישים וארבע שנים תהיה לנו חוקה במדינה".
בנקודה העיר ח"כ ד"ר חנן רובין ממפ"ם כי "ההערכה היא אופטימית מידי".
ח"כ ניר-רפאלקס השיב לו בחצי חיוך כי "אולי נתווכח בעוד חמישים וארבע שנים מי היה צודק, אני או אתה[...]".
להערה זו באם הייתה נכתבת ברחבי הווב בימינו היה וודאי מצטרף אייקון סמיילי מסוג "קריצה".
העיתים חלפו והזמנים השתנו והנה אנחנו עומדים על סף השנה החמישים וארבעה לפי מניין הימים הזה. שעון החול אמור לסיים את מניין הזמן בחודש יולי 2010 ואם לא יקרה משהו בלתי צפוי, בחזקת נס ממש, לא צפוי שתהיה לנו חוקה שלמה עד אז.
רובין וניר רפאלקס השייכים לדור האבות המייסדים כבר לא אתנו זמן רב ולא יזכו לדאבון-לבנו להתווכח על הנושא מחדש במועד הנקוב; רובין הלך לעולמו כבר בשנת 1962 ושש שנים לאחר מכן בשנת 1968 נפרדה המדינה גם מניר-רפאלקס. שניהם היו מעמודי הטווח של העשייה הפרלמנטרית בכנסות הראשות. ממשיכי דרכם בכנסות שבאו בשנים שלאחר מכן לא הצליחו כל כך לעמוד במשימה ועד כה טרם ערכו את השולחן כולו ואפילו לא את מקצתו. המלאכה עודנה רבה.
אציין רק כי לאחרונה הופתעתי לגלות כי ח"כ והשר לשעבר, פרופ' אמנון רובינשטיין, אשר שמו חרות באותיות של זהב בספר "המהפכה החוקתית" של שנות ה-90, סבור שאין לראות בהכרח את אי כינון החוקה עם קום המדינה כ"החמצה היסטורית" (א' רובינשטיין "על צמיחת המשפט החוקתי" ספר שמגר כרך א'). לטענתו הלך הרוח הריכוזי בתקופת דוד בן-גוריון היה עלול להביא לכינון חוקה פחות מוצלחת מזו שהושגה בחוקי היסוד האחרונים. בכל הכבוד וההערכה הראויים לפרופ' רובינשטיין אינני יכול לקבל את דעתו; אני עדיין סבור כי מוטב היה אילו הייתה מתקבלת חוקה (הגם שזו הייתה פחות ליברלית) ברגע ההיסטורי המכונן של מעמד קום המדינה, שכן כעת נראה שאנחנו עוד רחוקים מהשגתה ורבים אף סבורים כי היא בכלל לא ניתנת להשגה.
פורסם ביום שלישי, 9/6/09, 21:23
אידיאולוגיה אירופאית
הפרלמנט האירופי הוא ניצחון האידיאולוגיה על פני הלאומיות, וזה קורה באירופה אשר רק במאה שעברה נקרעה לגזרים על רקע עליית הלאומיות שגבתה מחיר יקר בדמים (תרתי משמע).
השבוע נערכו הבחירות לפרלמנט האירופי וקרוב למחצית מתושבי אירופה מ-27 מדינות שונות מימשו את זכותם להצביע. בין השאר, הודות לאחוז ההצבעה הנמוך ניצח הפעם הימין האירופאי ניצח את הבחירות. התופעה המעניינת ביותר בעיניי - בכל הנוגע לדינמיקה המאוד מעניינת של הפרלמנט האירופאי - נוגעת לניצחון הברור של האידיאולוגיה על הלאום. לרבים אולי זה יראה דבר טבעי שפוליטיקאים ממפלגות שונות וממדינות שונות ישתפו פעולה על רקע השקפת העולם שלהם ויעדיפו אותה על הזהות הלאומית שלהם, אבל העובדות ההיסטוריות מצביעות על כך שרק בראשית המאה הקודמת, התזה הזאת התרסקה לרסיסים.
קרל מרקס (1818-1883) מייסד האסכולה המרקסיסטית (ביחד עם פרידריך אנגלס) שהבליטה והעצימה את הניגוד שקיים כביכול בין מעמד הפרולטריון (המיוצג היסטורית על ידי השמאל האירופאי) לבין המעמד הבורגני (המיוצג היסטורית על ידי המרכז הליברלי והימין), מעט הקדים את תחזיתו בעניין זה. לפי השקפתו של מרקס וממשיכי דרכו, לפועל הצרפתי היה למשל יותר במשותף עם עמיתו הפועל הגרמני או האיטלקי, מאשר עם הבוס הבורגני שלו על אף השתייכותם לאותו הלאום. זהו הרציונאל שעומד מאחורי הסיסמה "פועלי כל העולם התאחדו" כחלק מאותה "מלחמת מעמדות". גישה זו מקדשת את התפיסה כי לפועלים, לתעשיינים, לשוחרי איכות הסביבה, להליברלים ולשמרנים ממדינות שונות, יש יותר במשותף מאשר עם יריביהם הפוליטיים מבית.
תזה זו התנפצה לכל עבר עם פריצת מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914; חסידים רבים של תורת מרקס וראשי איגודי הפועלים השונים היו משוכנעים בלב שלם (ועד הרגע האחרון) כי אין סיכוי שתפרוץ מלחמה, כל זאת שכן אין כל היגיון בכך שבני מעמד הפרולטריון ממדינות אירופה השונות ילחמו אחד כנגד השני. מציאות זו כאמור התבדתה מהר מאוד, שכן הסתבר כי כוחה של הלאומיות היה חזק יותר והיה בה בכדי לגבור על המאפיינים המשותפים. ידוע למשל שאם ההחלטה לצאת למלחמה נעצרו במהלך אותו הלילה ראשי איגודי העובדים על מנת למנוע למשל את השבתת תנועת הרכבות, שכן בלי רכבות היה מתעורר קושי לשנע במהירות את עשרות אלפי החיילים לחזיתות השונות. לאור המבט ההיסטורי הזה על הפוליטיקה האירופאית, יש לדעתי מקום להסתכל היום באור אחר על שיתוף הפעולה המרנין במסגרת הפרלמנט האירופאי, בו האידיאולוגיה גוברת על הלאום ואין לראות בכך כדבר מובן מאליו.
פורסם ביום שבת, 17/10/09, 23:50
עם כל הכבוד וההערכה הראויים לאלי אוחנה, שחקן העבר המהולל, קשה לי לשמוע ממנו את הדברים על החשיבות והכבוד להופיע ולשחק בנבחרת ישראל.
הדברים נאמרו לאחר הכישלון שלו להוביל את נבחרת הנוער של ישראל במוקדמות אליפות אירופה, בהתייחס להברזה כביכול של שחקן או שניים מהמשימה החשובה. לאלי אוחנה, אשר ללא ספק תרם רבות לנבחרת ישראל ואף אחד לא ייקח זאת ממנו (זכור היטב השער המרהיב באוסטרליה במוקדמות איטליה 90), יש אתוס בעייתי מאוד בכל הנוגע להטפת מוסר על "מחויבות לנבחרת".
בשנת 1987 אלי אוחנה היה בשיא כושרו וכיכב במועדון הבלגי מכלן. נבחרת ישראל בהדרכת המאמן היגוסלבי, מלינקו מיחיץ, התכוננה באותה תקופה למוקדמות הטורניר האולימפי (באותו טורניר לא הייתה מגבלת גיל על נבחרות שלא השתתפו במונדיאל מכסיקו 86), בבית האוקיאני שכלל גם את אוסטרליה, ניו-זילנד וטיוואן. הנבחרת במקום הראשון עולה אוטומטית לאולימפיאדה. הזדמנות פז להגיע סופסוף לטורניר גדול. שלום תקווה ורוני רוזנטל שכיכבו אף הם באותה תקופה בליגה הבלגית מתייצבים כמו גדולים... ומי לא הסכים לבוא?! נכון מאוד, אלי אוחנה!
כאוהד כדורגל צעיר לימים זכור לי היטב עד כמה קוממה אותי התנהלותו של אוחנה באותה פרשה. נראה שלמותר לציין שנבחרת ישראל הייתה מאוד קרובה להעפיל ומעדה בפעם המי יודע כמה במבחן הקובע מול אוסטרליה (אדום מיותר של אבינועם עובדיה משמשון ת"א שגרר כמה דברי פיוט מהשדר יורם ארבל). בהערת אגב אציין כי בשנת 1990 זכיתי להיות בין 50 אלף הצופים באצטדיון רמת גן במשחק ההכנה של ברית-המועצות (3:2 לנו) לקראת מונדיאל איטליה 90, שהופתע לגלות ממש ברגע האחרון שהאדונים הנכבדים אוחנה, תקווה ורוזנטל החליטו שלא להעלות בשל ענייני ביטוח שלא הוסדרו.
דווקא בפרשה זו (אותה אני לא מכיר לעומק את הפרטים) אני נוטה לדון את התנהלותם של אוחנה וייתר "הלגיונרים" לכף זכות, אך בנוגע להחרמת הטורניר האולימפי ממש לא!
פורסם ביום שישי , 3/6/11, 11:24
אחרי המגה-להיט של אליניס מוריסט מתוך אלבום הפריצה שלה Jagged Little Pill ("גלולה קטנה ומשוננת"), יש הטוענים כי התקבעה בתודעה האנושית משמעות קצת שונה למונח "אירוניה", שנסמכת הרבה יותר על האופן שבו נדרשה אליו מוריסט באותו השיר, שכתבה בעצמה "Ironic". מילות השיר לא בהכרח מתארות תמיד מצבים שהם אירוניים.
אם ניגש רגע לגניאולוגיה של המונח "אירוני" (המגיע במקור מן השפה היוונית)[1], נגלה שהוא מתאר בין השאר מצבים בו הגורל כביכול "צוחק על האדם", אשר שואף להביא לתוצאה רצויה, ואז כשזה מצליח להגשים אותה, הגורל, הקוסמוס או גורם אנושי אחר, הופכים את המציאות, כך שפעולתו הפכה לחסרת כל תוכן ומיותרת מלכתחילה.
והמקרה שהיה כך היה; רק סוף אוקטובר האחרון יצאו בהכרזה חגיגית, משרד המשפטים והנהלת בתי המשפט והצהירו על מהלך עליו בירך גם יו"ר לשכת עורכי הדין, עו"ד יורי גיא-רון, בדבר החלטת שר המשפטים לחתום על תיקון לתקנות בתי המשפט, המשנה את מועד פגרת הקיץ בבתי המשפט, שחלה עד אז באופן מסורתי בין ה- 15 ליוני ועד ל- 31 לאוגוסט. הנימוק לשינוי הייתה החפיפה בין המועד שנקבע לתחילת שנת הלימודים בבתי הספר, לבין המועד שנקבע לתחילת שנת המשפט, שניהם בראשון לספטמבר. דבר, שעל פי הנטען, יצר קושי בקרב מרבית ההורים (הן בקרב ציבור עורכי הדין והן בקרב עובדי מזכירויות בתי המשפט), החפצים ללוות את ילדיהם בימים הראשונים של תחילת הלימודים. השבוע גילנו שכל המהלך הזה היה מיותר ואיבד את כל התכלית שלו. עוד למדנו עד כמה רצה אצה הדרך לאותם גורמים בלשכה ובמשרד המשפטים, לשנות מסורת עתיקת יומין, וזאת, מן הסתם, לאור פרסום החלטת שר החינוך, גדעון סהר, ליישם מהלך על כוונתו כבר הכריז לפני למעלה משנה (בכנס "מצב האומה" 2010), לקצר את החופש הגדול ולהתחיל את שנת הלימודים כבר ב-26 באוגוסט.
אז מה הואילו כל אותם חכמים בתקנתם?! מעבר להיבט האירוני, המגחיך את כל המהלך, שהפך עתה לחסר כל תוכן ומיותר מלכתחילה, יש כאן גם מקרה קלאסי של חלמאות וחוסר תיאום בין שני משרדי ממשלה ("סוף מעשה במחשבת תחילה"!), שכנראה גם לא כל כך מתקשרים ביניהם, למרות שבראשם יושבים שני משפטנים מאוד מוכשרים, הן בחכמה, והן בתבונה פוליטית.
מבחינת מערכת בתי המשפט, לא ברור כעת אם הגלגל בכלל עוד ישוב בחזרה, זה בוודאות לא יקרה בעונת המשפט הנוכחית, במסגרתה כבר נקבעו ביומנים של בתי המשפט השונים מועדים לדיונים לפי מועדי הפגרה החדשים. נקווה שלקראת השנה הבאה ימצא מי שיחזיר את עטרת הפגרה ליושנה, כדי לצמצם בחזרה את המרחק בין סיום פגרת הקיץ לפגרת חגי תשרי.
------------------------------------------------
[1] על פי מילון אלקלעי (הוצאת מסדה) אירוניה היא לעג, לגלוג, היתול, מהתלה, צחוק ושיננה. אירוני – לועג, מהתל, לגלג, עוקצני, מתלוצץ
פורסם ביום שבת, 9/7/11, 22:30
הוגה הדעות הצרפתי הנודע, ז'אן-ז'אק רוסו, כתב ב"אמנה החברתית" שלו, כי במשטר האידילי אותו הוא מתאר, אין מקום כלל למפלגות. כל זאת מכיוון שבתוך "חבר בני אדם" שמתכנס יחדיו, מאבד האינדיבידואל את יכולת החשיבה האישית שלו ומתחיל לחשוב כמו הקבוצה.
החשיבות של ההגנה על העצמאות המחשבתית עוברת כחוט השני בכל הגותו של רוסו, ששאף לשמור עליה בכל מחיר כמעט. כך כותב רוסו: "כדי שיוכל הרצון הכללי לבוא לידי ביטוי, צריך שלא תהיינה בתוך המדינה חברות חלקיות (מפלגות – א.ב), ושכל אזרח ואזרח יחווה את דעתו אך ורק על פי מה שהוא חושב בעצמו"[1].
בהמשך מציין רוסו, שאם כבר נגזר הגורל וישנה התארגנות מפלגתית, אז "צריך להרבות במספרן ולמנוע אי שוויונן"[2].
כיום, אינני כבר קרוב לשלוש שנים חבר פעיל בשום תאגיד פוליטי, ואני יכול להעיד בחזקת ב"דידי הווה עובדה", כי יש המון אמת בדבריו של רוסו בעניין זה. חברות במפלגה, גם כשעסקינן באדם חזק ומגובש מאוד מבחינה רעיונית, מביאה אותו בסופו של דבר, מטבע הדברים, להתפשר פה ושם על עמדותיו ורעיונותיו.
אפילו אדם המקים מפלגה בדמותו ובצלמו, אינו יכול להתעלם לחלוטין, ולנטרל עצמו לגמרי מדעת רוב חברי מפלגתו. הוא חייב להיות קשוב אליהם, גם אם בסופו של דבר הוא מקבל את ההחלטות בעצמו. ברמה האידאית בדמוקרטיה כל אדם אמור להחזיק בסט ערכים אידאולוגי מלא ושלם המייצג אותו, ולכן אין מפלגה מושלמת שיכולה להחזיק ולשקף את כל דעותיו של כל אדם בכל מגוון הנושאים. מסיבה זו חבר מפלגה נאלץ כפשרה להיסחף אחר דעת הנהגת המפלגה או הרוב במוסדות הנבחרים שלה. זה המחיר שעל כל אדם לקבל על עצמו, בהיותו חלק מגוף פוליטי.
בעבר, מצאתי את עצמי לא אחת נאלץ להגן על החלטות המנוגדות להשקפת עולמי, אך שיקפו את דעת המפלגה בה הייתי חבר באותה העת (מפלגת שינוי). זה כאמור אחד הביטויים לאותו צפרדע שעליך לבלוע ולקבל על עצמך מידי פעם, בהיותך חלק מגוף פוליטי, שמשקף לא את דעותיך כאינדיבידואל, אלא את דעת "החברה החלקית", כהגדרת רוסו, בה אתה חבר.
בכך מסתכמת הדילמה של כל אדם במדינה דמוקרטית להיות "אדון לעצמו" או למסור עצמו לקבוצה גדולה יותר של אנשים שחושבים פחות או יותר אותו דבר כמוהו, ולהתחיל לחשוב כמוהם במידת הצורך. היו לי שיחות בנושא הזה עם יו"ר המפלגה, טומי לפיד, שחידד בפני את החשיבות הגדולה שיש בכך שמפלגה חייבת להראות חזית אחת כלפי חוץ. באופן הזה המשקל הסגולי הפוליטי שלה עולה משמעותית. לפיד נתן לי את הדוגמא שלקראת ההצעה על אישור התקציב, נאלצו פקידי אגף התקציבים במשרד האוצר, להיפגש אישית עם חברי כנסת בודדים בליכוד כדי להשיג את תמיכתם בתקציב על בסיס פרסונלי, בעוד מפלגת שינוי התנהלה מולם כיחידה שלמה אחת.
המסקנה הינה שכדי להיות בעמדת השפעה זה מחיר אותו צריך לדעת לשלם. לנסות ולשכנע כלפי פנים, אך תמיד לשמור על חזית אחת כלפי חוץ.
פורסם ביום חמישי, 14/7/11, 05:59
קטע מהמערכון אותו כתב יוסי בנאי ל"גשש החיוור": "שירים שערים וטכנאים": "אוהד, תסלח לי... מהן בדיוק הדרישות שלכם כאוהדים?" "אז ככה, אנחנו רוצים 15 ניצחונות בשנה מינימום... 15, כן? אם לא - נשרוף את המועדון. אנחנו גם רוצים לקבוע, פעם אחת ולתמיד, מי יהיו השחקנים, מי יהיו המאמנים, מי יהיו השופטים, מי תהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר". "ואם זה לא יינתן לכם?" "אנחנו נשרוף את המועדון".
פורסם ביום רביעי, 27/7/11, 06:39
"מימי לא יכולתי להשלים עם שאיפת הענישה של כל מי וכל מה שהוא גרמני אך בשל גרמניותם בלבד. בעיני מגוחך היה להטיל חרם על המוסיקה של וגנר ושל ריכרד שטראוס, ועוד יותר מגוחך להטיל חרם על השפה הגרמנית. תגובתי הייתה להקשיב, ככל שיכולתי, למוסיקה המוחרמת, ולטפח את הגרמנית שלי ביתר שקידה. חשתי שהשפה הגרמנית הושפלה והועלבה מעצם שימוש הנאצים בה[...] לדידי הנאצים חיללו כבודה לא רק בכך שאימצוה להם כשלהם, אלא גם בכך שפסלו (ושרפו) יצירות תרבות גרמנית שלא היו לרוחם, והדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לנו הוא שנלך בעקבותיהם ונפסול או נחרים תרבות כלשהן (ואני בושה וכלימה שלימים גם אנחנו נכשלנו בחטא זה)" [חיים כהן מבוא אישי – אוטוביוגרפיה (כנרת-זמורה-ביתן) 2005, עמ' 176].
ההחלטה הפורצת דרך של התזמורת הקאמרית הישראלית להופיע בקונצרט בעיר ביירוית שבגרמניה עם יצירה של המלחין ריכארד ואגנר, "אידיליית זיגפריד", עוררה לא מעט ביקורת, אך גם שבחים. אין ספק שהמדובר בסוגיה מורכבת, שמעורבות בה רגשות אמוציונאליות רבות ומובנות. דעתי היא כדעת השופט חיים כהן, אשר בניגוד אלי היה לו גם את האתוס להביע אותה, כמי שמוצאו בעיר ליבק בגרמניה (בהמשך עברה משפחתו להמבורג), ואשר שכל לא מעט מבני משפחתו בשואה. כשלעצמי אני סבור שכעיקרון, בכל יצירת אומנות צריך לדעת להפריד בין היצירה לבין האישיות ודעותיו של מי שייצר אותה, אך כמובן לזכור תמיד מהיכן היא באה. להבדיל אלפי הבדלות, זה קורה לי לא מעט כאשר אני נקלע בטעות וצופה בסרט בטלוויזיה בסרט של השחקן האוסטרלי מל גיבסון. נכון, שגם לעיקרון הזה יש מבחינתי גבולות בלתי עבירים וכתבתי על כך בהקשר להקלטות היסטוריות מתקופת גרמניה הנאצית, שרכישתם היא לא באה בחשבון.
עוד רז אחד אגלה והוא שבאופן אישי אינני חובב גדול של האופרות הגרנדיוזיות של ריכארד ואגנר; לטעמי אופרה, בשיא הדרה יכולה למצוא ביטוי רק בשפה האיטלקית (נדמה לי שהרוזן מונטסקיה כתב זאת בספרו "על רוח החוקים", על "המוסיקליות" של שפה זו), או בשפה הצרפתית. אולי עוד אשנה דעתי, בעניין, כמו שנחשפתי וגיליתי רק בשנתיים האחרונות את המוסיקה של ריכארד שטראוס, אליה גם התקשיתי להתחבר בעבר מבחינה אומנותית, ושהחרם על יצירותיו בישראל נשבר ביתר קלות כבר לפני מספר שנים טובות. בסופו של דבר, טוב עשתה התזמורת הקאמרית הישראלית שהעזה להיות הראשונה ששוברת את הטאבו בעניין יצירותיו של ואגנר, עם כל הקושי שהיה בכך.
פורסם ביום שבת, 20/8/11, 21:16
כמו שכתב גדול משוררי התקומה, ח.נ ביאליק, אין היום אִישׁ בִּיהוּדָה, אֵין אֶחָד בְּכָל-מַעַרְכוֹתֵינו גֶּבֶר חַיִל, מוֹשֵׁל בָּעז, גְּדָל-רוּחַ וּנְגִיד-עָם, תַּקִּיף וּבַר לֵבָב, שֵׁבֶט בַּרְזֶל וּתְבוּנוֹת כַּפַּיִם עִמּוֹ, שמסוגל לשאת בימים אלה, בשינויים המתחייבים, את הגרסה העברית המתבקשת לנאום "צלב הזהב" שנשא בזמנו, כיד כשרונו הריטורי המופלא, בגיל 36 בלבד (הוא היה למועמד הצעיר ביותר לנשיאות ארה"ב מטעם אחת המפלגות הגדולות), ויליאם ג'נינגס ברייאן.
לא הצלחתי למצוא ברשת תרגום טוב של הסיומת המפורסמת של נאומו, ולכן אאלץ להביא את הקטעים הנבחרים מתוכו בשפת המקור:
Our war is not a war of conquest. We are fighting in the defense of our homes, our families, and posterity. We have petitioned, and our petitions have been scorned. We have entreated, and our entreaties have been disregarded. We have begged, and they have mocked when our calamity came. We beg no longer; we entreat no more; we petition no more. We defy them! If they dare to come out in the open field and defend the gold standard as a good thing, we shall fight them to the uttermost, having behind us the producing masses of the nation and the world. Having behind us the commercial interests and the laboring interests and all the toiling masses, we shall answer their demands for a gold standard by saying to them, you shall not press down upon the brow of labor this crown of thorns. You shall not crucify mankind upon a cross of gold.
אגב, נאום צלב הזהב, של בראיין, נחשב אחד הנאומים החשובים ביותר בהיסטוריה של הפוליטיקה בארצות הברית של אמריקה, ולא לחינם.
עוד הערה חשובה: חשוב כמובן להתייחס לתוכן הנאום בקונטקסט ההיסטורי שלו, למרות שהמסר שלו לא מתמסמס בחלוף הזמן (הנאום נישא בשנת 1896), כמו שבראיין מבטא יפה במהלך הנאום:
The individual is but an atom; he is born, he acts, he dies; but principles are eternal; and this has been a contest of principle
פורסם ביום שבת, 22/10/11, 18:03
במהלך קריאת פוסטים כאן בקפה נתקלתי בפוסט של בלוגרית פופלארית, שכלל אמירה המופנית כלפי אנשים המנהלים "שיחות בטלות", אשר בהן הם "מוכנים לדבר על הכל מלבד עצמם".
אודה ואתוודה, שלא עמדתי בפרץ, והרגשתי צורך אינסטנקטיבי להגיב מייד, וזאת מכיוון שאני נתקל דווקא במגמה הפוכה, באנשים אותם הטיב לתאר הברון מונטסקיה במילים הבאות: "פוגש אני אנשים המדברים עוד ועוד על עצמם: שיחתם היא ראי, שפרצופם המחציף משתקף בו כל העת תמיד. ספר יספרו לך כל מאורע פעוט בחייהם. וכל חפצם, להגדיל את ערכם בעיניך מכוח העניין שהם מגלים בעצמם. הללו עשו הכול, ראוי הכול, אמרו הכול, הגו הכול; הם דוגמא אוניברסאלית, חומר בלתי-נדלה להשוואה, מעיין מופתים שלא ייבש לעולם". [שארל דה-מונטסקיה "מכתבים פרסיים" (תרגום: אביבה ברק), הוצאת מוסד ביאליק והאונ' הפתוחה 2005]
חרתי בציטוט זה כי אין לי דרך לבטא זאת בצורה טובה יותר; לעיתים מתלווה להתנהגות זו אספקט נוסף של רברבנות מתפרצת וברברנות מיותרת, שמתאפיינת ברצון הבלתי נלאה להאדרה עצמית. כתבתי על כך בעבר בפן אחר, אבל גם בהקשר של דברי מונטסקייה. לי דווקא נוצר הרושם שמרבית האנשים (אם להתעלם לרגע מאותם ברברנים), לפחות במעגלים החברתיים שלי, לא סובלים מבעיה של חוסר פתיחות, ויודעים לדבר אודות עצמם בנועם, בצניעות וענווה. זו הסיבה שקצת תמהתי למקרא הדברים, וזאת כמובן מבלי להעלות ולו ספק קטן שבקטנים בעובדה כי זו תחושתה הסובייקטיבית והכנה של הבלוגרית שהעלתה את אותם הדברים על הכתב.
לעיתים אותו הנוף הנשקף, נראה אחרת, כאשר מסתכלים אליו מנקודות מבט שונות, ואני כמובן, כמו אחרים, מעדיף לצפות עליו מן המצודה שלי.
פורסם ביום ראשון, 5/2/12, 20:21
לפני כשבועיים וחצי הייתי שותף לחוויה מדהימה; לרגל החלטת הוצאת הספרים "עם עובד" להעביר את מחסן הספרים שלהם, שהיה ממוקם בלב תל-אביב, אל עבר מחסן חדש, הועמדו הספרים שנותרו במחסן הישן למכירה במחיר מצחיק של 20 ₪ לספר.
נודע לי על כך באקראי, כמו שמגלים דברים רבים אחרים בימינו, הודות לאמצעי השיתוף ברשת הפייסבוק.
הגעתי לשם, ביום הראשון למכירות עם חבר טוב מן העבודה (עו"ד שי שדלצקי), השותף לאהבת הספרים כמוני, והתחלנו לסרוק, כל אחד לחוד, את האוצרות על המדפים, בחברת מספר אנשים השותפים לאהבת המילה הכתובה. לשמחתי הכמות של הקונים לא הייתה רבה מידי, כך שלא סבלנו מאותה דחיסות שמאפיינת לא אחת את המעבר ליד הדוכנים בשבוע הספר. יצאתי משם עם כמות נכבדה מאוד, עד שהתקשתי לסחוב את הספרים שנרכשו אפילו עד החניון שם עמד הרכב. ראיתי קונים שיצאו משם עם ארגזים ממש, הקונה שעמד בתור לפני שילם סכום של כ-800 ש"ח על הרכישות שלו. לשמחתי יצאתי משם כאמור עם כמה אוצרות משלי, שחייבו אותי לפנות עוד כמה מקומות על מדפי הספרים שלי. בין השאר שמתי את ידי על ספרים שתמיד חשקתי לרכוש, אך המתנתי להזדמנות הנכונה, כמו למשל ספרו אלן בלום: "דידולה של הרוח באמריקה", עליו נודע לי לראשונה במהלך לימודי שנה א' למדע המדינה, באחר משיעורי המבוא מאת פרופ' שלמה אהרונסון. כמו כן, רכשתי ספרים ומחזות מאת ישעיהו ברלין, ברל כצנלסון, ברטולד ברכט, אונרה דה-בלזק, ויליאם שייקספיר ואת חמשת כרכי הכתבים של ד"ר משה סנה.
פורסם ביום שבת, 26/1/13, 10:14
מאז שהתחלתי להתעניין בזירה הציבורית, ולאחר מכן גם לפעול בתוכה, וכמובן ככל שהרבתי לעסוק באומנות הפרקליטות בבתי המשפט השונים, קיימת אצלי חיבה רבה ומיוחדת לספרים העוסקים ברטוריקה.
כך מצאתי את עצמי גומע בשקיקה את הספרות הקלאסית בנושא, בין השאר, את הספרים שחיברו אריסטו, קיקרו, וכמובן שגם התעמקתי בנאומיו הדגולים של דמוסתנס. לא נמנעתי אף מקריאת ספרים מודרניים, של מחברים בני ימינו בנושא מרתק זה. לאחרונה, במהלך עיון בספרו של הוגה-דעות, ז'אן-ז'אק רוסו (שגם אליו יש לי חיבה מאוד מיוחדת מקדמת-דנא), גיליתי התייחסות מעניינת מאוד מצדו לנושא.
עסקינן בספר שיצא לאור לראשונה בעברית לפני מספר שנים, וזו ה"מסה על מוצא הלשונות" (תירגם: עידו בסוק, הוצאת רסלינג 2008). המסה אשר עוסקת במוצא הלשונות, מתמקדת בין השאר גם בשאלות הנוגעות למוצאה של הרטוריקה, ובקשר לכך קובע רוסו כי "השירה היא מקור אומנות הנאום", שכן, שתי האומניות הללו צמחו מתוך מקור אחד.
רוסו מטעים על כך ומציין כי במקור המורים למוסיקה היו גם המורים לדקדוק. זו הייתה בעיניי אמירה מאוד מעניינת; אם נגלוש לרגע לתחום הספורט למשל, שם בזכרוני חקוקים היטב האמירות ששמעתי לא אחת בצעירותי ש"אם ברצונך להיות מאמן גדול, עליך להיות קודם כל שחקן", ואם ברצונך להיות "שופט גדול" (בתחום הספורט כמובן), "עליך להיות קודם כל שחקן". רק אדם שהיה פעם שחקן יכול להבין לנפש השחקנים. בדומה כמובן לעקרון הקיים בצה"ל שכל בעל דרגה, בכירה ככל שתהיה, היה אי פעם טוראי, להבדיל מהנעשה בצבאות בהן קיים בית ספר לקצונה, או הקפצה אוטומטית בסולם הדרגות בשל מוצא משפחתי מיוחס או מוצא אתני. זה בוודאי אינו הרציונאל שעומד מאחורי תורת הנאום והזיקה לזימרה, שבדורנו התנתקו כמעט לחלוטין.
לא עולה בדעתי שמו של איזשהו זמר, בן דורנו, שניתן לומר עליו שהוא בנוסף להיותו זמר גדול, שהוא גם רטוריקן גדול, להיפך, הרושם שנוצר הוא שדווקא קל להם יותר, לזמרים, להביע את עצמם באמצעות המוסיקה, ולא באמצעות האמצעים הרטוריים השגרתיים.
קראתי במקור אחר כי אחת התכונות הנדרשות להיות ליטיגטור גדול בתחום המשפט, הוא להיות קודם כל בעל יכולות משחק. השופט חיים ה' כהן, סיפר בדברי ההספד שלו עו"ד קולין גילון, כי עם כל עומס העבודה שהיה נתון בו, תמיד הייתה שעתו של גילון פנויה לעיסוקים אחרים, בין השאר למשחק ובימוי בתאטרון חובבים. השופט כהן מציין כי "מן המפורסמות הוא שכל עורך דין מוצלח הוא שחקן, ולא כל שחקן הוא עורך דין" ("כתבים שונים" הוצאת בורסי, תשנ"ב).
להבדיל מנושא הזמרה, הזיקה הזו בין משחק לבין רטוריקה היא חזקה עד היום, ניתן אפילו לומר שהיא חדה וברורה ביותר, רק שכמו אותו לגלוג מפורסם של אוסקר וילד, על האמירה המפורסמת של שייקספיר במחזה "כטוב בעיניכם", לא כל שחקני המחזה הם כל כך טובים, חלקם לדאבוננו אפילו מעט גרועים.
בשולי הדברים אציין כי אין ספק שהכישרון הרטורי בהחלט קיים בוודאי בתוך נפשם של אותם זמרים אשר עוסקים גם במשחק במקביל לקריירת הזמרה שלהם; אם כל האמור כאן נכון, הרי שהיכולת הזאת טבועה בהם, רק שזו אינה באה כנראה לידי ביטוי.
פורסם ביום שבת, 26/1/13, 20:55
בסיפורו "הסכנות שבהתנהגות נלוזה" מביא הסופר הצרפתי, אונורה דה-בלזק, דיאלוג מעניין, בין דמותו של מלווה בריבית, העונה לשם מסייה גובסק, לבין פרקליט צעיר, שהיא הדמות הראשית בעלילה. הפרקליט הוסמך זה מכבר לעיסוק בעריכת דין.
לאחר שבעלי המשרד בו עבד האחרון כשכיר, נאלץ להוציא אותו למכירה, עקב הסתבכות כלכלית, ביקש הפרקליט לקנות את המשרד, ולשם כך הוא נזקק להלוואה מצדו של האדון גובסק. המלווה בריבית שאלה תחילה בדבר הערבויות, ולאחר שהפרקליט הצעיר סיפר כי אין לו ערבויות, התפתח הדיאלוג הבא:
- "בן כמה אתה?"
- "עשרים ושבע..."
- "מחר בבוקר הבא לי את תעודת הלידה שלך ונדבר בעניינך. אני אחשוב על זה".
בסופו של יום לאחר בחינת המסמך שביקש הסכים האדון גובסק להעניק את ההלוואה הדרושה, ואז שואל הפרקליט לפשר העניין, ותהה האם לתעודת הטבילה הייתה משמעות שהכריעה את הכף.
על כך נענה בתשובה הבאה: "כמה מטופשים הם הצעירים!.. דע לך, אם כך, אדוני הפרקליט, שלפני שמגיעים לגיל שלושים, היושר והכישרון מהווים עדיין סוג של משכנתא, אולם מעבר לגיל הזה, אי אפשר לסמוך עוד על איש"[1].
לא אחת נתקלתי במהלך חיי בטענה שלא ניתן לשנות אופי של אנשים שעברו את גיל השלושים. לא מעט קוננתי למשל במהלך התקופה בה פעלתי במישור הציבורי, על התנהלות של עמיתים מסוימים, ובקשתי לשנות אותה (לטובתם), אך כאמור זה היה דבר אבוד מראש. אופי הוא דבר שקשה לשנות. זאת הסיבה לכך שאני נוהג באופן סקפטי ביותר כלפי הצהרות ואמירות של אנשים המספרים בגאווה ובריש גלי על "הרנסנס" האישי שחוו, ועל השינוי שעברו בעקבותיו.
אינני סבור חלילה שלא חוו שינוי, או שתחושתם הסובייקטיבית איננה נכונה. כל שאני אומר הוא שתוכנות אופי אינן דבר שמשתנה כל כך מהר, השינוי הוא בעיקר במעטפת החיצונית, שיוצר את התחושה הפנימית.
כפי שעולה מדבריו של בלזק, יש אמת רבה בטענה שתכונות האופי מתעצבות באופן סופי איפשהו באזור גיל השלושים. לאחר מכן, מאוד קשה להשפיע ולשנות אותן.
פורסם ביום שבת, 8/6/13, 18:06
הקדמה: שש שנים חלפו מאז כתבתי את הדברים לקראת שבוע הספר, ואשר פורסמו באתר "קקטוס"; השנה טרם ביקרתי במקום. לשמחתי יש עדיין תקווה, בזכות כמה הוצאות שמתמקדות בספרי איכות (רשימה חלקית: "רסלינג", "הוצאת שלם", "הספרייה החדשה", "מוסד ביאליק", "מאגנס"), אך אין לי אשליות לגבי כמות "ספרי הטיסה" שאמצא על הדוכנים.
תרבות הרייטינג עם פתיחת שבוע הספר, מקונן אדיר בנימיני על תרבות הרייטינג שהשתלטה על הספרות הישראלית והתחזקות מעמדם של "ספרי המטוס"
מאת: אדיר בנימיני- חבר מועצת עיריית נתניה 01:05 06/06/2007
אם לא די בזאת, הוצאות הספרים לא ממש מתלהבות לקחת על עצמן את כל העלויות ואת הסיכונים בהדפסת ספר חדש; ועל כן, הסיכוי של הסופר הישראלי לראות משהו מפרי עמלו, תלוי לעיתים רבות בשאלה האם הספר פרץ את מחסום המהדורה השנייה והשלישית. לא קל להיות סופר בימינו גם בשל הצורך להתמודד עם העולם התזזיתי, האינטרנטי, שבמרכזו עומד הצורך לסיפוק מיידי ומהיר, אשר בא על חשבון כמעט כל דבר שיש בו קצת עומק. כבר מספר שנים שמלווה אותי תחושה די קשה בהגיעי לשיטוט סביב דוכני "שבוע הספר"; על הדוכנים השתלטו בשנים האחרונות ספריי הרומנים הרדודים ועטרי הרייטינג, המכונים גם בתואר המפוקפק "ספרי טיסה" או "ספרי מטוס", כרמז לכך שאינם דורשים מאמץ אינטלקטואלי מיוחד, או ריכוז גבוה ממי שקורא אותם.
זה כנראה מה שמרבית קהל הקוראים בימינו דורש ולרמה הזו הוא כנראה ראוי. מלבד מספר יחדי סגולה, בדמות עמוס עוז, א.ב יהושע, דוד גרוסמן ואחרים, נראה כי הערובה להצלחה של סופר בישראל של המאה ה-21, היא כתיבת רומן שמטרתו לקלוע לסף המשותף הנמוך ביותר.
הדיון סביב תרבות הרייטינג שצפה ועולה בימים אלה לקראת שבוע-הספר, החזירה אותי לדבריו של אחד המוחות המבריקים ביותר של המילניום הקודם, בעיניי אחד הענקים בדורו, אדם בעל יכולת ניתוח מדהימה של ההתנהגות של האדם בחברה האנושית וכוונתי להוגה הדעות הצרפתי הנודע, ז'אן ז'אק רוסו.
בספרו "הוידוים", מספר רוסו (שלא התפרנס מעולם מכתיבה), כיצד התלות של הכותב ברייטינג פוגעת ומכרסמת באיכות של יצירתו: לא קל להיות סופר בימינו; כמות הכותרים החדשים המודפסים מדי חודש היא אדירה והתחרות על "זמן המדף" בחנויות הספרים היא קשה וקריטית ביותר להצלחת הספר בטבלת הרייטינג. ירידה מהירה מידי ממדפי חנויות הספרים, יכול לשלוח את הספר לתהומות הנשייה מהר מהצפוי ולהוביל אותו למקום לא כל כך מזהיר, אל אחד המדפים הנדחים בספריות הציבוריות. "שום דבר בעל עוצמה, שום דבר גדול אינו יכול להיוולד מעט שתפקידו לפרנס את בעליו. ההכרח, ושמא החמדנות, היו גורמים שאקדים מהירות לאיכות. אם הצורך בהצלחה לא היה מושכני מטה אל ביצת התככים, מן הסתם היה גורם שבמקום לכתוב דברי אמת מועלים הייתי כותב דברים שעשויים לשאת חן לפני ההמון, ובמקום להיות סופר מכובד, כפי שיכלתי להיות, הייתי נעשה גרפומן. לא, לא, תמיד הרגשתי שמעמד הסופר מקפח את כבודו ואת תהילתו אם הוא נעשה מקצוע. קשה מאוד לחשוב מחשבות נאצלות כאשר החשיבה משועבדת לצורכי פרנסה. אם מבקש אדם לומר אמיתות גדולות, אל לו להיות תלוי בהצלחתו" (הוצאת מאגנס). נדמה לי שכל המוסיף גורע.
פורסם ביום חמישי, 23/1/14, 00:15
ישנן דרכים רבות וסגנונות שונים לניהול חקירה נגדית באולם בית המשפט; אין סוף ספרים נכתבו בנושא, חלקם ספרי הדרכה, שמתיימרים לתת כלים אופרטיביים "כיצד לחקור נגדית".
בעיניי, כמו בכל תחומי האומנות הקיימים, הכול בסופו של דבר מסכם בכישרון טבעי ובמיומנות שנרכשת עם הזמן. ניתן לחלק זאת דיכוטומית: או שיש לעורך-דין את המיומנות והכישרון, או שאין לו אותם. קשה מאוד ליצור יש מאין.
מי שהמחיש זאת בצורה היפה ביותר לטעמי היה הסנגור, ולאחר מכן, השופט, האגדי, סמואל ס. לייבוביץ. הדברים תועדו בספרו בעל הניחוח הביוגראפי של קוונטין ריינהולדס: "בית-המשפט".
לייבוביץ סיפר כי לאחר שסיים את ההסמכה לעריכת דין, הציעו לו "פרקליטים מנוסים ומלאי כוונות טובות לפקוד את אולמות המשפט ולצפות בפרקליטים ותיקים בפעולה". ריינהולדס כתב כי לייבוביץ הבין מיד שמדובר בעצת אחיתופל שאין בה כל תועלת, שכן, לדבריו "אי אפשר ללמוד לייצג נאשמים מצפייה באחרים, ממש כשם שאי-אפשר ללמוד לנגן בכינור מהאזנה לנגינתו של יאשה חפץ"[1]. לייבוביץ התחיל את דרכו בעולם המשפט בעשור השני של המאה הקודמת, ואם היו הדברים נאמרים היום, אולי היינו מדברים על "לנגן בצ'לו" ו"האזנה ליו-יו מא". זה בעיניי המשל המושלם להמחשת העניין; שמעתי באיזשהו מקום משל על אותו עיקרון, שבו נאמר כי ללמד מישהו איך לחקור נגדית, זה כמו לגשת לפאברוטי ולבקש ממנו: "למד אותי לשיר כמוך".
בשעות הרבות שביליתי באולמות בית המשפט, ראיתי לא אחת עורכי דין שמנהלים חקירות נגדיות ארוכות ומתישות; לא תמיד הדבר משרת בהכרח את טובת העניין (אלא אם כן מדובר בטקטיקה מכוונת של התשה), ולעיתים דווקא חקירה נגדית קצרה, טובה ואפקטיבית, עדיפה על זו הנמרחת ללא תכלית. לשיטתי, גם בכך, ניתן לזהות את הכישרון הטבעי, והניסיון שבאים לידי ביטוי ביכולת של העורך-דין, לדעת למצות את החקירה בזמן הנכון, ולהוציא מהעד את הדרוש, בלי למלא מספר דו-ספרתי של דפי פרוטוקול. שופט בית המשפט העליון, חיים ה' כהן (שגם בנוגע אליו ניתן לומר שהיה ל"אגדה עוד בחייו"), סיפר, בדברי ההספד לעו"ד ארין שאול שומרון, מי שהיה פרקליט המדינה השני, ומאוחר יותר סנגור פרטי מוערך, כי כישרונו הגדול התבטא בכך ש"היה מקצר וחסכן מאוד בטענותיו". השופט כהן, הטעים על כך והוסיף כי עו"ד שומרון "ידע לחדול מטיעון שלא היה בו כדי לשכנע, ומעולם לא חזר על עצמו. וכשם שהיה טוען בחסד, כן היה חוקר בחסד: הוא ידע לרכוש לו את אימונו של הנחקר על-ידי עמידתו השקטה והמנומסת, כאילו חס על זמנו של הנחקר ועל טרדתו[...]. ואומנם עמוד אחד של פרוטוקול חקירה על ידי שומרון שקול היה כנגד מאה עמודי פרוטוקול של חקירה בידי עורך-דין אחר" (הדגש אינו במקור – א.ב)[2].
לעתים באומנות הזאת, בניגוד לקלישאה הידועה, דווקא הדרך הקצרה היא הטובה ביותר. הקולנוע והטלוויזיה משופעים בסצנות של חקירה נגדית; בדרך כלל, קורה שם משהו דרמטי, והעד לא אחת "מתפרק" בחקירה. הסצנה האהובה ביותר עלי, היא מתוך הסרט "בחורים טובים" ( A Few Good Men) שם מגן הסנגור (בגילומו של תום קרוז) בבית הדין הצבאי האמריקני, על שני חיילי מארינס, שהועמדו לדין באשמת גרימת מותו של חייל אחר. כל זאת, בעת מילוי פקודה של הדרגים הגבוהים במחנה, לבצע "קוד רד" במטרה "לחנכו מחדש". עקב מום נדיר בלבו מת אותו חייל.
כאן בסצנה, נחקר נגדית מפקד המחנה, בגילומו של ג'ק ניקלוסון, באחד מרגעים הגדולים ביותר בקולנוע, שזה גם הקטע העוצמתי ביותר בסרט כולו:
http://youtu.be/8hGvQtumNAY כפי שציינתי, לא ניתן ללמוד מכך איך להשתכלל באומנות החקירה הנגדית, אך זו בהחלט סצנה מעוררת השראה.
--------------------------------------
[1] קוונטין ריינולדס, בית המשפט-סיפורו של הפרקליט סמואל ס. לייבוביץ (תל-אביב אריה ניר), 2005, עמ' 44
[2] חיים כהן מבחר כתבים (הוצאת בורסי) תשנ"ב עמ' 433
פורסם ביום שישי , 1/1/16, 08:11
מספרים על קיסר זיגמונד, לבית לוקסמבורג (האימפריה הרומית הקדושה), שנאם בוועידת קונסטנס בשפה הלטינית כפי שהיה נהוג בימים ההם, ובאו אליו מומחי הדקדוק ואמרו לו בכבוד ובענווה המקובלים כי "יש שגיאות בלטינית של הקיסר".
הקיסר השיב להם בזו הלשון: "Ego sum Rex Romanorum supra grammaticos" - "הנני מלך הרומאים ומעל לאנשי הדקדוק".
השיבו לו מומחי הדיקדוק כהאי לישנא: "Nec Caesar supra grammaticam" - "גם הקיסר אינו מעל חוקי הדקדוק".
ישנן לא מעט אמירות על יופיו של השקר לעומת המראה של האמת, שאינה תמיד נעימה ויופייה לעתים מוטל בספק, כמו גם על הקושי למצוא אותה. ידוע מאוד הציטוט מתוך הפואמה "ירושלים המשוחררת" של המשורר האיטלקי, טורקוטו טאסו, שכתב על "השקר הנשגב" שאין אמת "שתשווה לו ביופייה".
כך נדרש לנושא, חואן מנואל, באחד מספורי "הרוזן לוקנור": "האמת התחפרה באדמה כדי לחיות בינות לשורשים שנפלו בחלקה, והשקר שכן מעל לאדמה[...] ומאחר שהוא כה מושך לב, לא עבר זמן רב וכולם נהו אחריו[...] והוא כוסה בפרחים נאים בגוונים יפים, שמשכו כל לב בצורתם". ממשיך חואן מנואל, וכותב כי "כאשר ראו האנשים עד כמה נאה אותו עץ, נכספו להתכנס תחתיו ונהנו מאוד מצלו ומפרחיו הרבגונים, ותמיד חסו בצלו אנשים רבים[...] וכאשר התכנסו האנשים מתחת לעץ, הציע להם השקר, בהיותו מצודד לב ופיקח, שעשועים רבים וגילה להם מחכמתו; והאנשים הפיקו הנאה רבה מלימוד אמנותו וכך משך את לבם של מרבית האנשים בעולם: הוא הקנה לחלקם שקרים רגילים, לחלק אחר, שהיו נבונים יותר, שקרים כפולים, ולאחרים שהיו אף חכמים מהם, שקרים משולשים". [חואן מנואל "מעשה בעץ השקרים" הרוזן לוקנור תרגום: מנחם ארגוב (ירושלים: הוצאת מאגנס) תש"ע-2010, עמ' 98].
עיון מהיר במכלול התגובות הממוצע בויכוח בענייני אקטואליה באחת הרשתות החברתיות מגלה כי במקרים רבית מאוד קשה למצוא הסכמה על עובדות בסיסיות. נראה כי כל צד אוחז ב"אמת" הסובייקטיבית שלו ואף "אמת" אינה בהכרח מוחלטת. תופעה זו מכונה בשם "רלטיביזם"; על פי גישה סוציולוגית זו לנקודת מבט אין תוקף ולא ניתן למצוא "אמת מוחלטת", אלא ערך יחסי בלבד שנקבע על-פי הבדלים בתפיסה ובשיקול דעת של כל אדם לפי השקפותיו ולפי הרקע התרבותי ממנו הוא מגיע.
בתקופה בה כתב המשורר הרומי, יובינאליס, באחת הסאטירות שלו את המשפט "הקדש חייך לאמת" (מספר 4, טור 91), הייתה בנמצא הבחנה ברורה ומוחלטת בין אמת לבין שקר. מי שהרבה לעסוק בסוגיה זו ולאפיין אותה היה הוגה-הדעות הצרפתי, ז'אן ז'אק רוסו, שכתב באחד ממאמריו הידועים כי "השקרי מסוגל לאינסוף צירופים, בעוד לאמת דרך קיום אחת בלבד". כך ראו זאת גם בני תקופתו. אמת מוחלטת קיימת, וכל מה שלא נכנס בין כתלה הוא עוד וורסיה של השקרי. רוסו, בחר במימרה הידועה של המשורר יובינאליס כמוטו האישי שלו, וזו הופיעה על טבעת החותם שנשא עימו. בחלק הרביעי של ספרו האחרון "הזיות של מטייל בודד", דן רוסו ארוכות בשאלות הנוגעות לאמת ושקר, לרבות כאלה שסיפר במהלך חייו. רוסו מגיע למסקנה כי "האמת הכללית והמופשטת היא נכס שאין יקר ממנו. בלעדיה האדם הולך באפלה; אמת זו היא עין התבונה. היא שמלמדת את האדם כיצד לנהוג, כיצד להיות מה שעליו להיות, לעשות את מה שעליו לעשות, ולחתור לתכליתו האמיתית". כל זאת לעומת "האמת הפרטית", שאיננה תמיד "נכס טוב", לעיתים אפילו עניין רע "ועל פי רוב איננה לא רעה ולא טובה" [ז'אן-ז'אק רוסו הזיות של מטייל בודד תרגום: אירית עקרבי (ירושלים: הוצאת כרמל), עמ' 36-38].
המצב הקיים כיום במציאות של "אמת יחסית" בה כמעט לא ניתן להגיע להסכמה על עובדה כזו או אחרת, תורם לשיח הפרוע ברשתות החברתיות, בהחלט מביא לגעגוע מסוים לתקופות בהן ניתן היה להגיע לקונסנזוס רחב סביב אמיתות מסוימות. מי שהרבה לעסק בנושא היה סוקרטס, שקרא לתלמידיו וחבריו להעדיף תמיד את האמת ולהציבה מעל הכל, גם אם יש בה כדי לפגוע בהשקפתם של אנשים גדולים ונערצים. הדבר בא לידי ביטוי במשפט האלמותי המבוסס על אימוץ גישה זו: "אפלטון הוא חברי, אך גדולה יותר היא החברות עם האמת". זהו תרגום חופשי של הנוסח של האמירה כפי שהשתרשה בתוך יצירת המופת הספרותית "דון-קיחוטה", מאת הסופר הספרדי, מיגל דה סרוואנטס. גרסה עברית לאותה אמירה נפוצה ניתן למצוא בסיפורו של יוסף חיים ברנר "מסביב לנקודה"; שם מציין המספר כי "את האמת אי אפשר להכחיד תחת הלשון"; בהמשך לדבריו של רוסו שצוטטו לעיל, גם ברנר מדגיש את הצורך בדיכוטומיה בכל הנוגע לשני סוגים של אמת ומבקש להפריד בין "ענייני הכלל" לבין "ענייני הפרט". לשיטתו "שתי ממלכות נפרדות הן, ואחת אינה נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה", ומסכם במשפט הבא: "שהדי במרומים, שקשה לי להטיל דופי במי שיהיה, אבל מה אעשה? יקר לי אריסטו, יקר לי אפלטון, והאמת יותר משניהם".
הימים בהם אנו חיים אין כל קושי "להכחיד את האמת תחת הלשון"; כל שאדם זקוק לו הוא מקלדת וחיבור אינטרנטי לרשתות החברתיות. לשם ניתן להעלות כל אינפורמציה בה חפצים ללא כל בקרה. כמו בציטוט ידוע מתוך אחת הפואמות של המשורר האיטלקי, טורקוטו טאסו, השקר מצטייר לעתים רבות טוב יותר מן האמת. המשורר טאסו כתב על אותו "השקר הנשגב" שאין אמת "שתשווה לו ביופייה" ונראה שרבים מן הגולשים מאמינים שמספיק לעתים לחזור על שקר אחד מספיק פעמים על מנת שיהפוך בסופו של דבר לאמת יחסית אומנם, אבל מאוד נכונה בעיניי רבים מן הגולשים ברשתות החברתיות.
מספרים כי כאשר קלאומנס הראשון (בנו של אנקסנדרידס), מלך ספרטא, קיבל בפניו קבוצת שליחים מן העיר סמוס, שביקשו את התערבות ספרטא במאבק שלהם ברודן פוליקרטס, הם האריכו במאוד בדבריהם. המלך הספארטני, שבני עמו דגלו בדיבור תמציתי כנהוג בארץ הלקדמונים, השיב להם באמרו: "את מה שאמרתם בתחילה שכחתי, לכן את האמצע אינני מבין ובמסקנה אינני תומך". [ציטוט לקוח מתוך: פלוטרכוס ספרטה - אמירות ומנהגים תרגום: דבורה גילולה (ירושלים: הוצאת י"ל מאגנס), עמ' 67]
עו"ד אדיר בנימיני
ADIR A. BENYAMINI
Attorney at Law
http://www.adir-benyamini-netanya-city.com/
----------------------
