Spotify Wrapped 2025 # 2

Spotify Wrapped 2025 # 2

בפוסט הסיכום הראשון של "המצעד שנתי הפרטי שלי" Spotify Wrapped 2025 סיפרתי על חיבתי היתרה לדירוגי ההשמעות (מוסיקה והסכתים) של אפליקציית Spotify, בפיצ'ר הידוע בשם: Spotify Wrapped.

השיר המושמע ביותר אצלי בשנה הזו שייך לניק דרייק (Hazey Jane II). ארבעת השירים הנוספים בטופ חמש שלי לשנת 2025 שייכים לארבע להקות שמאוד אהובות עלי: "הביטלס" (The Long and Winding Road), "אואסיס" (Don't Look Back in Anger), "אבבא" (Dancing Queen) ולהקת הרוק "REM" עם השיר Find the River.

למצעד 100 הגדולים שלי לשנת 2025 נכנסו שירים נוספים של אותם מבצעים: שיר אחד נוסף של ניק דרייק (Northern sky), עוד שלושה שירים של "הביטלס" (Drive My Car ,Penny Lane, In My Life), שלושה שירים נוספים של "אואסיס (Roll With It, All Around The World, Stand By Me), להקת "אבבא" עם ארבעה שירים נוספים (Bang-A-Boomerang, When All Is Said and Done, Gimme! Gimme! Gimme!, Chiquitita). להקת הרוק "REM" שנכנסה ביחד עם הביטלס לטופ-5 ברשימת המבצעים המאוזנים ביותר, הכניסה למצעד מאה השירים המושמעים ביותר שלי לשנת 2025 עוד שבעה שירים: At My Most Beautiful, Nightswimming, The Great Beyond, Aftermath, Bittersweet Me, Until the Day Is Done.

למאה הגדולים נכנסו גם מספר משמעותי של שירים בשפה העברית: השיר המושמע ביותר השנה היה "שיר שיביא לך אהבה" מאת גלי עטרי (מקום 6). השיר כיכב אצלי, בעקבות פרומו שצפיתי בו לתוכנית הריאליטי "חתונה ממבט ראשון", שם אחת המשתתפות ("הכלה הדנית" כך כינו אותה) בחרה להיכנס לחופה עם השיר הזה. מהבינה המלאכותית למדתי ששמה הוא איזבל עיני. בחירה נאה מאוד של שיר, שהחזיר אותי נוסטלגית אחורה בזמן. ולמדתי במהלך השנה הקלנדארית האחרונה להתאהב  בשיר של גלי עטרי מחדש, הודות לאותה "כלה דנית". 

שירים ישראלים נוספים במאה הגדולים שלי: "ליבי ער" של יובל דיין (מקום 17) אליו הגעתי הודות לפרק בהסכת "שיר אחד" שהוקדש לשיר זה. "וביניהם" מאיר בנאי (מקום 27), "שיר נבואי קוסמי עליז" של יוני רכטר ועלי מוהר (מקום 44). שיר שחזרתי אליו הודות להאזנה להופעה של "כוורת" משנת 1984 שם בוצע השיר על ידי רכטר וגידי גוב (במהלך חופשה בחו"ל באפריל השנה האזנתי הרבה ל"כוורת"). "צילו של יום קיץ" (מקום 46) "ומה תאמרי" (מקום 69) של יזהר אשדות. "שיר רועים" של דני סנדרסון (מקום 49). "הבלדה על משה יואל סלומון" של אריק איינשטיין (מקום 53) ו"עטור מצחך" של אריק איינשטיין ויוני רכטר (מקום 61). לשיר האחרון שאת מילותיו כתב המשורר אברהם חלפי, חזרתי לאחר שבמהלך פגישה עם חברי ועמיתי היקר, עו"ד שי שדלצקי, התגלגלה השיחה לניתוח מילות השיר הזה. יאמר שכמעט בכל מפגש עם חברי עו"ד שדלצקי, אנחנו משוחחים גם על ענייני מוסיקה בפרק מסוים של הדיאלוג האינטלקטואלי שמתקיים בדרך כלל בפגישות ביננו. "פעם בחיים" של אפרת גוש (מקום 59). "מקום לדאגה" של מתי כספי (מקום 63), אליו חזרתי לאחר צפייה בראיון הטלוויזיוני שערך דני קושמרו בערוץ 12, עם כספי הסובל ממחלה קשה. קושמרו בחר ב"מקום לדאגה" כשיר הנושא לכתבה. "זה כל הקסם" של נמרוד לב ואורלי פרל (מקום 66). "איך אפשר" של להקת ג'ין בורדו (מקום 72), גם כן הודות לפרק בהסכת של "שיר אחד". "אנטארטיקה" של קורין אלאל (מקום 79) בעקבות מותה לפני כשנה. "אתה פה חסר לי" של נורית גלרון (מקום 95) ו"תן לי" של יגאל בשן (מקום 99).

לסיכום השנתי נכנסו גם ארבעה שירים בשפה האיטלקית (שלושה של ארוס ראמטזוטי ואחד של מאסימו די-קטאלדו) ושלוש יצירות קלאסיות: קטע אינסטרומנטלי מתוך האופרה "יוליוס קיסר" של הנדל (מקום 65), אריה בביצועה של מאריה קאלאס מתוך האופרה La Wally מאת המלחין האיטלקי Alfredo Catalani (מקום 70). המדובר באריה המפורסמת ביותר מתוך אותה אופרה: "Ebben? Ne andrò lontana", ויצירה קצרה של המלחין אנטון ברוקנר, שנוגנה בקונצרט סיום השנה של הפילהרמונית הווינאית לשנת 2024 (מקום 77).

מוסיקאי שבלט מאוד בכמות ההאזנות השנה היה ג'ורג' מייקל עם ארבעה שירים; אחד מהם היה הדואט המפורסם עם אריתה פרנקלין (מקום 56), ועוד שלושה שירי סולו: A Different Corner מהאלבום השלישי של "וואם" (מקום 13), Father Figure (מקום 18) ו-Kissing a Fool (מקום 37).   

שלושה קאוורים (גרסאות-כיסוי) נכנסו לרשימת מאה הגדולים: Mad World בביצועה של ג'סמין תומסון (במקור של Tears for Fears) במקום ה-16 ו- Big in Japan בביצועה של אן ברון (במקור של להקת Alphaville) שהגיע למקום ה-21. השלישי הוא שיר במקור של "הפיקסיז" Where Is My Mind (אחד הגדולים והנודעים ביותר של להקה זו). השיר המקורי התמקם במקום ה-82 במצעד ובאופן מפתיע עבורי, גרסת הכיסוי לה נחשפתי רק לפני מספר חודשים דורגה במקום גבוה יותר. המדובר בקאוור שביצעה הזמרת-יוצרת האוסטרלית (ילידת זימבבואה) טקאי מיידזה (Tkay Maidza) לשיר הנודע של הפיקסיז.

להקה מאוד אהובה עלי שזכתה אף היא לייצוג מכובד בפלייליסט מאה השירים שלי לשנת 2025 היא להקת "רוקסט", אם כי רוב השירים דורגו במקומות נמוכים יחסית: "Things Will Never Be the Same" מתוך הופעה חיה בציריך שווייץ, מהאלבום הרביעי "תיירות" (מקום 32). השיר "Perfect Day" הנועל את האלבום השלישי של הלהקה Joyride, התמקם במקום ה-36. שיר נוסף מן האלבום הרביעי "So Far Away" (מקום 43). על חיבתי לאלבום זה של רוקסט ספרתי בעבר בפוסט נפרד Tourism/ Roxette. השיר "Small Talk" מתוך Joyride הגיע למקום ה-58. "Run to You" מתוך האלבום החמישי של רוקסט Crash! Boom! Bang! הגיע למקום ה-60 ברשימה השנתית. גרסת הסטודיו שהוקלטה בסן-דייגו ללהיט הגדול של הלהקה "It Must Have Been Love" הגיע למקום ה-85. 

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law 

Spotify Wrapped 2025

Spotify Wrapped 2025

לפני כחצי שנה פרסמתי את הפוסט "סיכום השנה של ספוטיפיי - המצעד השנתי האישי שלנו", שם סיפרתי, בין השאר, על החיבה שרכשתי בילדות למצעדים השנתיים של מוסיקה לועזית ומוסיקה עברית, ששודרו בערוצי הרדיו (רשת ג' וגל"צ). כבר שנים רבות שאני ממעט להאזין לרדיו, וכך הפך סיכום השנה של ספוטיפיי למצעד השנתי האישי והפרטי שלי.  מידי שנה אני מפרסם ברשתות החברתיות את דירוגי ההשמעות (מוסיקה והסכתים) של אפליקציית Spotify. מדובר בפיצ'ר הידוע בשם: Spotify Wrapped. ציינתי שם, כי להבדיל מחברים רבים שיש לי ברחבי העולם, ארץ, מסיבה כלשהי, חבריי הרבים ממעטים לשתף את הסיכום וכמעט שלא נוצר שיח סביב המאורע החשוב הזה (בעיניי), גם כאמצעי לבורחנות. 

להלן עיקרי התוצאות שלי לשנת 2025:

השיר המושמע ביותר השנה שייך לניק דרייק (Nick Drake); זמר, פסנתרן וגיטריסט בריטי, שנודע בסגנונו המוזיקלי הרך והמלנכולי ובטכניקת פריטת האצבעות הייחודית שלו על הגיטרה. חזרתי לשיר אחרי למעלה מעשור. הגעתי אל המוסיקה של ניק דרייק הודות לבת-זוג שהכרתי עוד בתקופת אתרי ההיכרויות (טרום עידן האפליקציות). היא הייתה אז רופאה מתמחה באיכילוב, וזכורה לי מאוד לטובה, למרות שהקשר לא החזיק מעמד זמן רב. הכינוי שבחרה לעצמה באתר ההיכרות היה Hazey Jane. פניתי אליה בהודעה הראשונה בצורה הומוריסטית ושאלתי האם היא הנזי ג'יין מס' 1 או הנזי ג'יין מס' 2... וכך התחלנו להתכתב. מסיבה כלשהי נזכרתי בה במהלך השנה האחרונה, וכך חזרתי לשיר להאזין לשיר המדובר בתדירות מאוד גבוהה.

ארבעת השירים הנוספים בטופ-5 שלי לשנת 2025 שייכים לארבע להקות שמאוד אהובות עלי: "הביטלס", "אואסיס", "אבבא" ו-"REM". אין לי הרבה מה להוסיף בהמשך למה שכבר כתבתי על הלקות הללו בעבר. כל שיר ברשימה מתוך האלבומים הללו הוא "מאסטר-פיס" בפני עצמו, ובהחלט מדובר ביצירות מוזיקליות שיכולות בקלות להשתבץ לרשימת מאה השירים האהובים עלי ביותר בכל הזמנים.

בגזרת אלבומי המוסיקה בלטו בעיקר שני מלחינים קלאסיים: הנדל ומנדלסון. הנה הטופ-5 בגזרת האלבומים המאוזנים ביותר שלי לשנת 2025:

מלחין הבארוק, ג'ורג' פרידריק הנדל (George Frideric Handel), היה המוזיקאי איתו בליתי את מרבית זמן ההאזנה שלי בשנת 2025. עבורי הוא אחד המלחינים הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית, ביחד עם בטהובן, מוצרט, י.ס באך, גוסטב מאהלר ואנטון ברוקנר. האופרה שלו "יוליוס קיסר" הייתה דומיננטית מאוד בהאזנות אצלי במהלך שנת 2025. זו האופרה שהרבתי להאזין לה ברקע, בתקופה בה למדתי למבחני לשכת עורכי הדין (מוסיקה מאוד עוזרת לי לריכוז). זו אופרה איטלקית נפלאה מתקופת הבארוק.  

בגזרת הפודקאסט (הֶסְכֵּת בעברית) הגיע שוב למקום הראשון "הפודקאסט של נדב פרי"; זו לדעתי כבר הפעם השלישית (לא ברצף) שהוא כובש את המקום הראשון בהאזנות אצלי. הסיבה לכך היא שאני מאוד מתחבר לאורחים שהוא מביא לאולפן ולאופן ההגשה והראיונות המעמיקים והמרתקים שהוא עורך. בעיניי אחד ההסכתים הטובים והמעניינים בישראל בתחום האקטואליה. 

למקום השני הגיע ההסכת "מחצית בשכונה" של העיתונאי והיסטוריון הספורט רון עמיקם; מה שמחבר אותי לפודקאסט "מחצית בשכונה" היא בעיקר הנוסטלגיה. הגעגוע לכדורגל המרגש שהיה כאן פעם בליגה הישראלית וברחבי הקונטיננט. געגוע לעידן בו הייתה בי אהבה טהורה לכדורגל, כשלמועדונים עוד הייתה זהות לאומית (מרבית השחקנים היו מקומיים לצד מספר מוגבל של שחקנים זרים), טרם ההרס שהביא "חוק בוסמן" והכסף הקטרי, שמבחינתי הרסו את ההיבטים הרומנטיים שאפיינו עד אז את משחק הכדורגל.  

במאמר מוסגר אציין שחברי ורעי היקר כאח לי, ד"ר קובי ברדה ואני ניהלנו שיח בנושא הזה, והוא דווקא לא הסכים עימי. ברדה השיב לי כי "שיש עדיין קסם לכדורגל. הוא לא הלך. הוא פה. הוא נוכח אתה קצת מגזים". נשארנו חלוקים...

ההסכת "שיר אחד" שהגיע השנה למקום השלישי מגלם (ביחד עם "האזנה מודרכת") את אהבתי לפודקאסטים העוסקים בניתוח מוזיקלי המתמקדים ברקע ובאירועים שהביאו להולדתם של השירים או האלבומים.  

בשל רצוני להתנתק מן האקטואליה בארץ האזנתי לפרקים מתוך שני הסכתים שעוסקים בנעשה בעולם. הראשון של החבר והאח היקר שהזכרתי מקודם, ד"ר קובי ברדה, "אמריקה בייבי" (כשלעצמי חשבתי שבחירת השם הייתה פחות מוצלחת ואמרתי לו את זה) ו"חוץ לארץ". שני הסכתים אלה נמצאים במקומות הרביעי והחמישי.

בכוונתי לכתוב (מקווה שאצליח להגיע לזה) פוסט נוסף שעוסק ברשימת מאה היצירות המוזיקליות המושמעות ביותר לשנת 2025 על פי הסיכום השנתי של אפליקציית ספוטיפיי.

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law http://www.adir-benyamini-netanya-city.com/ ----------------------

סופו של עידן

שבוע חלף מאז הישמע הבשורה המרה וקשה ממש להלום את העצבות והכאב. סופו של עידן בעיר נתניה. בפוסט הקודם כתבתי על נקודת הזמן בה ההיכרות שלנו העמיקה, במשלחת המשותפת לנורבגיה. במהלך ימי השבעה נפגשתי עם כמה שותפים למסע הזה, וחלקנו זיכרונות משותפים. 

הרשתות החברתיות התמלאו בשבוע האחרון בפוסטים על מרים פיירברג-איכר; היה מי שהגדיר זאת כהתפוצצות ממש של כל מי שהכיר אותה באופן אישי, וגם רבים ורבות שכלל לא הכירו או שהכירו אותה באופן שטחי ביותר. מרגש היה לקרוא כמה אנשים ראו בה מודל השראה.

בעיתונות המקומית הקדישו את כל הגיליון השבועי לפרסום ההספדים.

 

מצ"ב דברי הפרידה מתוך הכתבה באתר החדשות המקומי "נתניה-נט": "פורצת דרך, מאירת פנים ומורה לחיים: פרידה ממרים פיירברג איכר ז"ל"

הפניות המופנות אלי להתמודד לתפקיד ראש העיר נתניה הולכות ומתרבות; משרד הפנים הכריז שהבחירות יערכו ביום ה-20/01/2026. הודעתי לכל מי שפנה שההחלטה בנושא תתקבל רק לאחר היוועצות עם ראשי המפלגה אותה אני מייצג ובה אני חבר "יש-עתיד". בסופו של דבר זו אינה החלטה אותה אוכל לקבל לבד. כמי שכל חייו הפוליטיים היה נאמן למסגרת הפוליטית בה הייתי חבר, בתחילת הדרך ב"שינוי" ועכשיו ב"יש-עתיד", כך אשאר ואנהג תמיד. ישנם לא מעט גורמים שרואים עצמם כמועמדים וכשלעצמי אעשה את הכול על מנת שהמחנה שלנו יתכנס סביב מועמד אחד בלבד. בין אם זה יהיה אני, ובין אם זה יהיה גורם אחר. בעל הסיכוי הגדול ביותר לנצח, האלקטבילי ביותר, הוא זה שצריך להיות המועמד. למדנו שיעור חשוב מיו"ר המפלגה שלנו, יאיר לפיד, שלמען השגת המטרה צריך לעתים להניח את השאיפות האישיות בצד. תמיד הרגשתי, בכל תקופתי בשירות הציבור שאף פעם אין לקדש את האמצעי, אלא לקדש את המטרה. כך גם למדתי מטומי לפיד המנוח, שאמר לי באחת משיחתנו ש"מפלגה היא אמצעי להגיע לשלטון ולא מטרה בפני עצמה", ולכן בעצם אין לקדש את המפלגה על חשבון השגת המטרות שהצבנו לעצמו. טובת המדינה קודמת לכל. במפלגת שינוי היו חברים מסוימים, שהיו בעלי תודעה דומה לזאת שהייתה במפא"י ההיסטורית, שלמפלגה יש ערך מקודש. במפא"י היו רבים שסברו שטובת המפלגה מצטלבת עם טובת המדינה. להבדיל, אנחנו כאן לשרת מטרות שהן מעל לכל שיקול או אינטרס פוליטי נוגד.

עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI

 Attorney at Law

"כשאנו מתאבלים על לכתה של דמות גדולה מהחיים, אנחנו גם מתאבלים במידה רבה על עצמנו. כפי שהיינו. כפי שאנחנו כבר לא"

קשה לי לעכל ולהשלים עם העובדה שראש העיר שלנו, מרים פיירברג-איכר הלכה מאתנו. זה עדיין בלתי נתפס. מאז הישמע דבר הבשורה על מותה הרגשתי כמו שאיבדתי קרובת משפחה. 

כפי שכתבתי בדברי ההספד שלי, מאור פניה היה סימן ההיכר הראשון שלה; ומאור הפנים אינה תופעה חיצונית בלבד, אלא תופעה המשקפת דברים שבלב וסגולות שבאופי. 

הייתה לה נוכחות מרשימה, שהקרינה המון סמכותיות. בכל פעם שהיא נכנסה לאולם או לחדר אי אפשר היה לפספס עובדה זו. מעטים יש להם נוכחות עוצמתית שכזו. ראש עירייה שהפכה לאגדה עוד בחייה.

ההיכרות שלנו העמיקה, כבר במהלך הקדנציה הראשונה שלי במועצת העיר, כשהיא הזמינה אותי להצטרף אליה למשלחת עירונית לעיר התאומה שלנו סטוואנגר בנורבגיה. הייתי אז צעיר, באמצע התמחות במשפטים בפירמת עורכי הדין "אילת ודוד גולן". האחרון לא ממש התלהב לשחרר אותי לנסיעה. מרים ניגשה אלי במהלך ישיבת המועצה ושאלה אם אני מצטרף. סיפרתי שהבוס לא ממש רוצה לאשר לי חופשה, במהלך עונת המשפט. מרים ביקשה את מספר הנייד שלו, יצאה מחדר ישיבות המועצה והתקשרה אליו. לאחר השיחה נאלץ עו"ד דוד גולן להסכים לשחרר אותי לנסיעה, כי הרי אי אפשר לומר 'לא' לגברת הראשונה של נתניה. בבוקר למחרת הוא פתח את שיחת הבוקר ואמר לי: "בנימיני, אתמול בערב קיבלתי טלפון מאישה מאוד נכבדה..."

במסדרונות בית המשפט הייתה זאת עורכת הדין, סנ"צ ענת לינדר, שהעניקה לי את הכינוי "'הקנצלר". מרים פיירברג-איכר הייתה קוראת לי בפומבי ובחיבה רבה "'מר סוקרטס", וזאת בשל חיבתי לעולם הקלאסי, אהבתי לספרי הגות ומנהגי לצטט מידי פעם בישיבות מפי הוגי-דעות אלה. כשהענקתי לה עותק מספרי "הדרך לכנסת - על מקורותיה של שיטת הבחירות בישראל", הוספתי עבורה הקדשה ארוכה, מכל הלב, בו סיפרתי לה כמה אני אוהב ומעריך אותה. 

אני חש שביחד עם חבריי למועצת העיר, התייתמנו ממורה-דרך, מורה-לחיים, שהנחתה אותנו לאורך כל שנות היכרותנו המשותפת במידותיה הטובות. מבכה אני לא רק סופה של חברות עמוקה ושותפות רבת שנים עימה, כי אם סופה של תקופה - תקופת עוז והדר שחלפה ולא נראה עוד כמוה. סופו של עידן מפואר בתולדות העיר נתניה.

אם לקחת השראה מן הציטוט המפורסם מפי הסופרת, ג'ואן דידיון, כשאנו מתאבלים על לכתה של דמות גדולה מהחיים, כמו שהייתה מרים פיירברג-איכר כבר בחייה, אנחנו גם מתאבלים במידה רבה על עצמנו. כפי שהיינו. כפי שאנחנו כבר לא. כפי שיום אחד כבר לא נהיה יותר.

צילום מהמסע המשותף לנורבגיה בשנת 2007

נ.ב - בימים האחרונים אני מקבל עשרות פניות מתושבים להכריז על מועמדותי לראשות העיר, כמועמד בעל הניסיון, הוותק וסט הכישורים המתאים ביותר. הודעתי לכל תושב שפנה אלי באמצעות הטלפון ו/או הרשתות החברתיות, שגזרתי על עצמי שלא לעסוק בפוליטיקה בשבעת ימי האבל ("השבעה") על ראש העירייה שלנו. ביני לבין עצמי, ברור לי שאני רואה את עצמי כמועמד ראוי ומתאים לראשות העיר נתניה. ההחלטה הסופית בנושא תילקח רק לאחר עריכת סקר עומק בנושא. עמדתי הינה שהמחנה הדוגל בערכים הציוניים המקוריים, הרוצה לשמור על צביונה של העיר נתניה, חייב להתאגד סביב מועמד אחד. ככל ובסקר יתגלה כי קיימת תמיכה רחבה בי (מה שאני מאמין שיקרה לאור פעילותי רחבת ההיקף והניסיון הרב שצברתי), כמי שמייצג את הציבורי הציוני-ליברלי בכל שנות כהונתו במועצת העיר נתניה, בהחלט ארים את הכפפה ואפעל לאחד את כל הכוחות סביב המועמדות שלי. יחד עם זאת, במידה ויתגלה מועמד ליברלי מתאים אחר. כזה שזוכה לתמיכה ציבורית רחבה ויש לו את הניסיון וסט הכישורים הדרוש, אאפסן את האגו האישי, ואעביר את התמיכה אליו. העיקר שנעמוד כגוש אחד מאוחד, סביב מועמד אחד. זה מה שקהל הבוחרים מצפה מאתנו וכך עלינו לנהוג. באחריות כלפי העיר. אלה הולכות להיות בחירות גורליות לעתיד העיר נתניה, שיקבעו לאן פניה.

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law http://www.adir-benyamini-netanya-city.com/ ----------------------

פרידה מראש עיריית נתניה, מרים פיירברג

ראש עיריית נתניה; האישה הראשונה בתולדות המדינה שנבחרה לתפקיד ראש רשות מקומית מאז הונהגו הבחירות הישירות; הראשונה שעמדה בראש איגוד ערים לכבאות. מרים פיירברג-איכר נשאה בתארים רבי רושם, אך כבודה ותפארתה היו קודם כל, וראשית לכל, מעצם היותה אדם מופלא, רגיש ומלא באהבה. אהבה שבקעה ממנה, מכל נפשה ומכל לבבה. ואיזה לב ענק זה היה! לבה היה פתוח תמיד לרווחה, לכל איש ואישה שנקלעו בדרכה. 

ראש עיריית נתניה, מרים פיירברג-איכר הייתה אחת הדמויות המשפיעות ביותר בחיי. אהבתי והערכתי אותה מאוד, וזו הייתה אהבה והערכה הדדית. 

לעתים רבות הרגשתי איך כולנו טיפסנו על ההר, רק כדי לגלות שמרים פיירברג כבר נמצאת שם ומשקיפה על הנוף ממעלי ההר. 

גאוותי הגדולה על כך שזכיתי להוביל את היוזמה לקרוא את שם אצטדיון הכדורגל העירוני (שהיה מעשה ידה להתפאר) על שמה - "אצטדיון מרים". 

ואם זכיתי ולמדתי שיעור בעשייה - ממנה למדתי.

מאור פניה היה סימן ההיכר הראשון שלה; ומאור הפנים אינה תופעה חיצונית בלבד, אלא תופעה המשקפת דברים שבלב וסגולות שבאופי. 

העיר נתניה הייתה מפעל החיים שלה. אהבתה לעיר ולתושביה נראו על פניה בכל אירוע פומבי. 

אשרי שזכיתי להכירה מקרוב. אנצור בלבי כל רגע וכל דקה. 

אשרינו, אנו תושבי העיר נתניה, שזכינו להשביע עינינו מזיו זוהרה במשך שלושת העשורים בהן כראש העירייה. 

אשרינו, אנו נבחרי העיר שזכינו להטות אוזנינו לנועם שיחתה, להתבשם בחיבתה ולזכות בידידותה בכל ימי לכתה עמנו.

מבכה אני לא רק סופה של חברות עמוקה ושותפות רבת שנים במישור המוניציפלי, כי אם סופה של תקופה - תקופת עוז והוד שחלפה ולא נראה עוד כמוה. 

אני ושכמותי התייתמנו ממורה-דרך, מורה-לחיים, שהנחתה אותי לאורך כל שנות היכרותנו המשותפת במידותיה הטובות. 

השלהבת שהדליקה בלבי לא תכבה לעולם.

נ.ב - אנקדוטה קצרה: במסדרונות בית המשפט הייתה זאת עורכת הדין, סנ"צ ענת פלג (לינדר), שהעניקה לי את הכינוי "הקנצלר" (בגלל הלבוש המוקפד). מרים פיירברג הייתה קוראת לי בפומבי ובחיבה רבה "מר סוקרטס" (וגם "הסוקרטס של מועצת העיר"), וזו בשל חיבתי לעולם הקלאסי, אהבתי לספרי הגות ומנהגי לצטט מידי פעם בישיבות ולהביא דברים מפי הוגי-דעות אלה.

  עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI

 Attorney at Law 

עו"ד אדיר בנימיני נפגש עם מאמן אליצור נתניה בכדורסל אריס ליקויאניס

מפגש עם אריס ליקויאניס

אתמול נפגשתי לראשונה עם מאמנה החדש של קבוצת הכדורסל העירונית, אליצור נתניה - אריס ליקויאניס.

ליקויאניס היווני בן ה-56, שהינו בעל ניסיון אימון של למעלה מ-25 שנה בליגות הכדורסל באירופה, עשה עלי רושם טוב מאוד במהלך הפגישה. המדובר באדם נעים הליכות ומסביר פנים. שוחחנו על מצב הקבוצה ועל התוכניות המקצועיות שלו. בפגישה נטל חלק גם מחזיק תיק הספורט בעיריית נתניה ויו"ר מועצת העיר, דודו סלמה.

ליקויאניס הגיע אלינו לנתניה לאחר עונה מוצלחת עם פניוניונס היוונית, אותה העלה בחזרה לליגה הבכירה. בעבר אימן במספר מועדונים יווניים: פאוק סלוניקי, קולוסוס רודוס והולרגוס.  אריס ליקויאניס עלה שתי ליגות עם איקרוס קליתאס ושימש עוזר מאמן בפנאתינייקוס. כמו כן, אימן מועדונים בשוודיה ופולין (שאלסק ורוצלב).

יצאתי מאוד אופטימי מן הפגישה עימו, לקראת המשך העונה המאתגרת שעומדת בפניה של אליצור נתניה, שנפתחה בצורה מאוד לא טובה.

בתמונה: עו"ד אדיר בנימיני (מימין) ומאמן אליצור נתניה אריס ליקויאניס 

עו"ד אדיר בנימיני 

ADIR A. BENYAMINI

Attorney at Law 

"הגאון יוצר בצעירותו, אחר כך רק מפרש את עצמו"

"האש בוערת באדם רק פעם אחת באמת"

עו"ד אדיר בנימיני

לאחרונה נזכרתי בדברים שנאמרו כביכול מפי הסופר והמשורר, פנחס שדה, אליהם נחשפתי בסרט התיעודי הראשון מתוך מיני-הסדרה הדוקומנטרית-בדיונית: "המקוללים". כתבתי "כביכול נאמרו" היות ובסרטו הנפלא של חגי לוי, נעשה שימוש בשחקן שגילם את תפקידו שדה (יהודה אלמגור). התחושה שניתנה לצופה הייתה שמדובר בחומרים אותנטיים, לרבות שימוש בצילומים בסגנון "סופר 8" ושחזורים מוקפדים מאוד. ההפקה עשתה שימוש במשפטים שגיבורי הסדרה אמרו ותועדו בכתובים, כך שאני יכול לצאת מתוך הנחה שהדברים ברוח זו אכן נאמרו על ידי שדה. 

יצירתו המפורסמת ביותר של פנחס שדה "החיים כמשל" התפרסמה בגיל 27. בסרט המדובר מצדד שדה בעמדה שהיצירה הצעירה היא אינטואיטיבית, ספונטנית, רגשית וטהורה, בעוד שהבגרות מוסיפה אומנם חוכמה וניסיון, אך מחסירה חיות. שדה נתן כדוגמא את המשורר הצרפתי ארתור רמבּוֹ, אשר פרץ לתודעה בגיל צעיר מאוד (יצירת המופת של רמבו "הספינה השיכורה" התפרסמה בהיותו בן 16 בלבד), ואשר הגיע לפסגה בגיל 19, אז זנח את מלאכת הכתיבה לחלוטין לטובת עיסוקים אחרים. 

הסצנה מתוך הסרט (ששודר לפני למעלה מעשור) שבה אלי בעת שקראתי לאחרונה את ספרו האוטוביוגרפי "אופטימי" של אורי אבנרי. שם באחד הפרקים פרס אבנרי את משנתו בנושא, וצידד בעמדה זו. וכך כתב: "אומרים שיכולת היצירה של אדם מגיעה לשיאה בשנות ההתבגרות שלו, בערך בין השנה ה-17 וה-24 לחייו. בתקופה זו הוא חדור אידיאלים, מעכל השפעות, מגיע לידי תובנות, מעצב דברים חדשים ככל יכולתו ואינו טרוד בכלכלת משפחה. לפחות לגבי זה נכון". בהמשך הוסיף וכתב כי "השקפת העולם הבסיסית שלי התגבשה בשנים האלה. קראתי בקצב קדחתני, חשבתי על מה שאני קורא, התווכחתי עם אנשים שדעותיהם עניינו אותי. היו רגעים שבהם ממש הרגשתי שהאופק שלי מתרחב במכה אחת ותובנות חדשות זורמות פנימה. הדבר העלה בי לא פעם התחושה ממשית של אושר. בדרך כלל זה קרה תוך כדי קריאה. קראתי. עצרתי. הספר שקע אל ברכי והמחשבות התפרצו" [אורי אבנרי אופטימי (הוצאת ידיעות-אחרונות) 2014, עמ' 183-184].

כפי שאבנרי כותב אין זו עמדה מקורית. לא מעט דמויות מופת מרכזיות בהיסטוריה של הרוח והספרות צידדו והחזיקו בה. ניתן לומר כי זו ההשקפה שהולידה את האמירה על פיה "הגאון יוצר בצעירותו, אחר כך רק מפרש את עצמו." 

המשורר האנגלי, ויליאם וורדסוורת', סבר כי עם רכישת הידע וההיגיון, "הניצוץ" המקורי הפורץ בגיל צעיר הולך ודועך.

דוגמא בולטת נוספת שייכת למשורר ולסופר שפרץ אף הוא בגיל צעיר, הלא הוא יוהאן וולפגנג פון גֶתה. יצירתו הנודעת "ייסורי ורתר הצעיר" יצאה לאור בהיותו בן 24 בלבד. באחת מאגרותיו נדרש לסוגיה כשכתב כי "האש בוערת באדם רק פעם אחת באמת; אם אינו מנצל אותה בצעירותו אש זו תכלה." 

הסופר הבריטי, תומאס דה קווינסי, זיקק את המסר באופן נפלא באמצעות המטאפורה הבאה: "בוקר החיים הוא גאונות, צהריו הם כישרון, וערבו – זיכרון". הייתי אומר שזו התורה כולה. 

כמובן שישנם גם דוגמאות אחרות, של יוצרים מוכשרים גאונים שפרצו בגיל מאוחר יותר, אך אין בהם כדי לסתור את הנחת היסוד הזו. כשלעצמי אציין כי לא יצרתי בתקופה זו של חיי יצירה בעלת משמעות, אך בהחלט היו אלה שנים מעצבות, הן מבחינה אישיותית והן מבחינת גיבוש השקפת העולם בה אני עדיין מחזיק כיום, רק בפחות להט ביחס לעבר. להט שנבע מרוח הנעורים. 

אילוּסטרצית בינה מלאכותית על אמירתו של הסופר הבריטי, תומאס דה קווינסי: "בוקר החיים הוא גאונות, צהריו הם כישרון, וערבו – זיכרון"

עו"ד אדיר בנימיני 

ADIR A. BENYAMINI 

Attorney at Law 

MTV (Music Television) 1981 - 2025

MTV (Music Television) 1981 - 2025 

עו"ד אדיר בנימיני

חברת "פרמאונט גלובל" הודיעה לפני כחודש על סיום השידור של ערוצי הקליפים של ערוץ ה-MTV באמצעות הטלוויזיה. כך ייסגר הפורמט הכול כך מוצלח, שהחל לשדר באוגוסט 1981. השיר על הווידאו "שהרג" את שידורי הרדיו ("Video Killed the Radio Star" של להקת "הבאגלז") פתח את השידורים בארה"ב. הפעם היו אלו הרשתות החברתיות והסטרימינג ש"הרגו" את הווידאו-קליפ הטלווזיוני. ההודעה בישרה על סופה של תקופה.

כשיצאה ההודעה על סגירת הערוץ שללא ספק שינה את פני המוסיקה, התלבטתי אם לכתוב משהו בנושא, מנקודת מבט של מי שגדל על ערוץ ה-MTV בצעירותו. ערוץ שבפירוש השפיע במונחים רבים על גיבוש הטעם המוזיקלי שלי, וגרם לי לנטוש את מצעדי הפזמונים ברשת ג' וגל"צ, לטובת שידורי הקליפים בערוץ הטלוויזיוני. היו ימים שהקדשתי זמן לא מבוטל בצפייה על מנת להקליט באמצעות מכשיר ה- VCR הביתי את הקליפים של המבצעים האוהבים עלי.

מה שבכל זאת הביא אותי להחלטה לכתוב כמה מילים (באיחור מסוים), היה פוסט שקראתי פרי מקלדתו של העיתונאי רענן שקד. בפתיחת דבריו בפוסט סיפר שקד שבפעמים המעטות שבהן נדד עם השלט בשנים האחרונות לערוץ ה-MTV, הוא מצא שם "עיי חורבות של מסיבה שנגמרה ממש מזמן, אבל משום מה יש עדיין איזה שני אורחים שמסרבים ללכת הביתה ורוקדים גמורים במרכז הסלון". הוא הוסיף כי מישהו בהנהלה החליט סוף סוף להוציא את הפלאג, לנתק את השטקר כשהוא אומר: "זה הכל, חבר'ה. אין יותר מה לראות פה." משם עבר שקד לספר על החוויות האישיות שלו מהצפייה בערוץ בשנות התשעים, ושיתף כי עם המעבר לצפייה בערוץ החל עולמו "נשטף בצבעים, אינסוף צבעים".

להבדיל מחבריי, בני דורי, שהחלו להיחשף לערוץ רק בראשית שנות התשעים עם הגעת הטלוויזיה בכבלים לישראל, אני נחשפתי לערוץ המהפכני בחופשות הקיץ המשפחתיות בשוודיה, כבר באמצע שנות השמונים. זכורה לי הפעם הראשונה שנכנסנו לחנות ענקית למכירת מוצרי חשמל, וכל מכשירי הטלוויזיה שהוצאו שם למכירה, שידרו שם את אותו הערוץ - ערוץ ה-MTV.

שנים רבות לאחר מכן, נודע לי כי סולן "הדייר סטרייטס" מארק נופלר כתב את הלהיט הגדול "Money for Nothing" בעקבות חוויה שעבר בחנות לממכר מוצרי אלקטרוניקה במנהטן, ניו-יורק.  לכאורה זה עולה בבירור מהקליפ (אליו נחשפתי לראשונה בפינה של יואב קוטנר ב"זהו-זה"), אבל לא ידעתי אז, בגילי, לעשות את ההקשרים המתבקשים.

כשהשבתי באחד הפוסטים שהעלה ערוץ רדיו ישראלי בפייסבוק על השאלה מה היו שלושת הקליפים הכי זכורים מערוץ המוסיקה, השבתי בתגובה כי היו אלה שלושה: "Money for Nothing" (למרות שכאמור לא נחשפתי אליו לראשונה בערוץ) יחד עם "Take On Me" של א-הא ו-"November Rain" של Guns N' Roses. זכורים לי כמובן גם להיטים גדולים שצמחו משם. השבוע שוחחתי עם אחד ממנהלי האגפים העירוניים על שחקן הקולנוע מורגן פרימן, ונזכרנו בקליפ הבלתי נשכח לשיר הנושא מתוך הסרט "רובין הוד", אותו ביצע בריאן אדמס. ערוץ ה-MTV חיבר אותי לאומן וירטואוז ומוזיקאי ענק העונה לשם פרינס. אומן אליו פחות התחברתי כשהושמע ברדיו, והודות לקליפ "Cream" התחלתי לגלות ביצירה שלו הרבה עניין ורכשתי מספר דיסקים שלו. זה אולי המקום לציין שממש לא התחברתי לתוכניות האנימציה שהערוץ החל לשדר. אם לומר את האמת ממש לא סבלתי אותן. כך גם הייתה דעתי על המעבר של הערוץ להפקת סדרות ריאליטי. הייתי שם רק בשביל המוזיקה.

הרבה נוסטלגיה עולה כשאני נזכר בערוץ, אך כפי שרענן שקד כתב, הסגירה היא בלתי נמנעת. המסיבה בפירוש הסתיימה.

     האילוסטרציה נוצרה באמצעות בינה מלאכותית

עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI

 Attorney at Law 

שלמה ארצי -האלבום "ירח"

"ירח" (אלבום) / שלמה ארצי

עו"ד אדיר בנימיני

בזיכרוני הראשון, כמאמר השיר הנושא באלבום, כשקראתי לראשונה בעיתון על הופעת אלבום חדש מאת שלמה ארצי, הדבר הראשון שצד את עיניי היה העיצוב המדהים של העטיפה. עוד לפני שהאזנתי לשיר אחד, עטיפת האלבום כבר שבתה אותי.  

"ירח" הוא האלבום ה-19 של הזמר והמוזיקאי הישראלי, שלמה ארצי, שיצא לחניות בשנת 1992.

העטיפה כוללת צילום חלקי של ארצי, כלב נובח ועל רקע שמיים בהירים את "דיסקית פיוניר". זהו לוח אלומיניום שצורף לחלליות פיוניר 10 (ששוגרה במרץ 1972) ופיוניר 11 (שוגרה באפריל 1973).

זכור לי היטב שלא רכשתי את האלבום ממש עם צאתו. הייתי עדיין תלמיד תיכון עם תקציב מוגבל לרכישת אלבומים, ובאותה תקופה נאלצתי להיות מאוד בררן. חברות התקליטים לא הקלו עלינו וגבו מחירים גבוהים על דיסקים. 59 שקלים היה המחיר הסטנדרטי. אינני יודע לחשב כמה זה היה שווה היום, אך על פי החישוב של אחת מאפליקציות ה-AI, הסכום הזה הוא שווה ערך ל-180 ש"ח בימינו. הייתה לנו אז דילמה אמיתית לגבי איזה דיסק לרכוש ועל איזה דיסק לוותר.

"ירח" היה האלבום הראשון של שלמה ארצי שרכשתי, וזו כנראה באמת פונקציה של גיל. ההחלטה נולדה לאחר שבת-דודתי, גילית בר, שכפלה עבורי קלטת מתוך הדיסקים של "האוסף המשולש" שהיו ברשותה. "ירח" היה לדעתי גם האלבום הראשון שרכשתי מאת אומן-יוצר ישראלי כלשהו. עד אז היו ברשותי רק אלבומים שמקורם מחו"ל. נורא הרגיז אותי שעטיפת האלבום בדיסק הייתה הפוכה (בגלל כיוון הקריאה של השפות השמיות ובכלל זה השפה עברית). סברתי שנוצר הרגל מסוים שצריך להתמיד בו, ולכן פירקתי כאן ובכל מתקן דיסק של אלבום ישראלי בהמשך, והפכתי החלק הפנימי, כך שיפתח מצד שמאל לימין.

הרכישה בוצעה בערך שנתיים אחרי צאת האלבום בתחנה המרכזית "החדשה" בתל-אביב, בקומה השישית בה היו אז הרבה מאוד חנויות שמכרו דיסקים. כמובן שהיה חשוב לי לוודא שמדובר בדיסק מקורי ולא צרוב. לא זכור לי מדוע לא ביצעתי את הרכישה בחנות הדיסקים הגדולה בקומה הרביעית של התחנה המרכזית החדשה דאז "סופר זאוס". אולי כי לא היה להם את הדיסק במלאי או שרציתי לחסוך בזמן, שכן קו האוטובוס לנתניה, יצא מאחד הרציפים בקומה השישית. התכנון האדריכלי של התחנה היה כל כך מסורבל, שזו הייתה ממש טרחה לאתר את המדרגות המתאימות על מנת לרדת ולעלות שם במדרגות. 

באלבום ישנם כמה וכמה שירים נפלאים: "כמו אז", ירח", "ואלס בחמש ושלושים", "תגידי", ו"קצת משונה שלא נשארת". השיר האהוב עלי ביותר היה "כמו אז". התחברתי אליו מאוד למרות גילי הצעיר. במיוחד לפרץ הנוסטלגיה והעיסוק בעבר, שעושה היוצר בשיר הזה. אפשר לשער כי השקיעה במחשבות לתוך העבר לימדה על תחושות שליוו את היוצר בהווה, באותה נסיעה שיעדה אינה נחשף בשיר, אך מצטייר כנסיעה משותפת ברכב המשפחתי. 

שלמה ארצי כתב והלחין את כל השירים באלבום בהפקתו המוזיקלית של יהודה עדר, לאחר מספר אלבומים בהם שיתף פעולה עם לואי להב. האלבום זכה להצלחה מסחררת. יותר מ-100 אלף עותקים נמכרו (פלטינה כפולה), והיה לאלבום השני הנמכר ביותר של שלמה ארצי עד אז, אחרי 'לילה לא שקט'. 

עטיפת האלבום "ירח" מאת שלמה ארצי מתוך ספריית הדיסקים הפרטית

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law 

טיעונים משפטיים בהשראת הספרות / עו"ד אדיר בנימיני

טיעונים משפטיים בהשראת הספרות

עו"ד אדיר בנימיני

בפוסט הקודם "אחרי עשרים שנה" התייחסתי בקצרה לכך שבתקופת עבודתי כעורך-דין אהבתי מאוד לשלב קטעי ספרות בכתבי הטענות שהוגשו לבתי המשפט; מרבית השופטים וחלק גדול עמיתי למקצוע (גם מן העבר השני של המתרס), העריכו תכונה זו ואף החמיאו לי על כך לא פעם. אך למען האמת נתקלתי גם בשופטים שפחות התחברו לסגנון הזה. 

סברתי אז ועמדה זו תקפה עד היום שהדבר הכי משעמם שניתן לקרוא הוא כתב טענות משפטי פרוזאי, המסוגנן באופן יבש וטכני. המודל להשראה עבורי במישור הזה (הטרמינולוגי), היה שופט בית המשפט העליון, ד"ר מישאל חשין.

ביממה שחלפה מאז פרסום הפוסט הקודם, חשבתי לנכון להביא עוד דוגמאות וציטוטים מתוך העולם הספרותי העשיר בו עשיתי שימוש בכתבי הטענות שניסחתי באותה תקופה לבתי המשפט, מבלי שהדבר ירמז באופן כלשהו על הלקוח או הלקוחות מתוך אותם מקרים בהם טיפלתי. החיסיון ישמר.

מי שסיפק הרבה אמירות כנף טובות בהקשר הזה היה הסופר והמחזאי הצרפתי, אוֹנוֹרֶה דֶּה בָּלְזָק, שהיה בעל רקע של משפטן בתחום הפלילי והרבה לעסוק בנושא בכתביו. 

הנה שתי דוגמאות:

 "כל המבקש לשפוט אדם, חייב לפחות להיות בסוד מחשבותיו, בסוד אסונותיו, בסוד רגשותיו" [אונורה דה-בלזק הקמיע (תל-אביב: הוצאת ביתן) תשס"ג-2003, עמ' 77]

בסיפורו "הקמיע" כתב הסופר הצרפתי, אונורה דה-בלזק,  כי הוא "מוכן ומזומן אני ליתן מאה סו לאותו מתמטיקאי שיוכיח במשוואה אלגברית את מציאותו של הגהנום"; המבקש חש במובנים רבים שהוא לא זקוק לשום הוכחה שזוף שכן מבחינתו הוא כאמור מצא כבר הוכחה לקיומו של הגהנום, לפחות זה הפרטי שלו בעולם הארצי הזה (במובן הפיזי והנפשי).

ספר נוסף שסיפק עבורי מקורות רבים לציטוט הוא ספרו חואן מנואל "הרוזן לוקנור". 

הנה מספר דוגמאות לציטוטים בהם עשיתי לא אחת שימוש בכתבים המשפטיים אותם נוסחתי:

"אין בעולם גורל מר יותר מגורלו של מי שהגיע לשפל המדרגה לאחר שהיה ברום המעלה" [ציטוט מתוך: חואן מנואל "מעשה באיש שנעשה ידיד וצמית של השטן" הרוזן לוקנור תרגום: מנחם ארגוב (ירושלים: הוצאת מאגנס) תש"ע-2010, עמ' 175].

"ככל שניחנים הצעירים בשום שכל רב יותר, כך הם חשופים יותר לטעויות רבות במעשיהם. כי תבונתם מגעת להתחיל בדבר, אך הם אינם צופים את אחריתו, ומכאן שהם נופלים למהמורות רבות, אלא אם כן נמצא להם מושיע" [חואן מנואל "מעשה באיש טוב ובבנו" הרוזן לוקנור תרגום: מנחם ארגוב (ירושלים: הוצאת מאגנס) תש"ע-2010, עמ' 12].

"חיוני הדבר שלא תשפטו איש אלא על פי מעשיו לאורך זמן ולא בתקופה קצרה, ותבחנו אם כלכל את מעשיו לטובה או לרעה" [חואן מנואל "מעשה בסלאח א-דין ובגברת, אשת אחד הצמיתים" הרוזן לוקנור תרגום: מנחם ארגוב (ירושלים: הוצאת מאגנס) תש"ע-2010, עמ' 199]

המסות הנהדרות של מישל דה-מונטן מכילים אוצרות רבים. 

הנה שתי דוגמאות:

המבקש חש רגשות חרטה כבדים על התנהגותו הרעה בתקופה הקשה בו שקעה נפשו למצולות הדיכאון. היה לו למבקש זמן ארוך מאוד לעשות חשבון נפש עם עצמו. כפי שכתב מונטן באחד ממסותיו: "מעשה רע משאיר חרטה בנשמה, כמו כיב בקיבה שתמיד מגרד ומדמם. הבינה מסירה יגון וצער אך מאמצת את החרטה, הנעשית מכאיבה יותר מפני שהיא נובעת מבפנים, כמו קור חום וקדחת, המכאיבים יותר מפגעים חיצוניים" [מישל דה-מונטן "על החרטה" מתוך: מבחר מסות (בתרגומו של דרור דורי) חולון: אוריון 2007].

הוגה הדעות הצרפתי הדגול, וולטר, כתב ביצירת המופת שלו "מיקרומגס" את התובנה המאוד נבונה הבאה: "יותר מתמיד אני נוכח לדעת שאסור לשפוט שום דבר על פי גודלו הנראה לעין" , או כפי שכתב זאת יפה, הוגה הדעות הנערץ, מישל דה-מונטן: "קל למדי להתבונן באדם במצבו הרגיל, הפשוט וההמוני, כאשר הוא חורץ משפט על האמת לא על פי משקלם של הקולות, אלא על פי מספרם" [וולטר מיקרומגס-סיפור פילוסופי  (בנימינה: הוצאת נהר ספרים) תשס"ט-2009, עמ' 41; מישל דה-מונטן סנגוריה על רמון סבונד תירגם: דרור דורי (הוצאת אוריון 2011), עמ' 99].

מי שנחשב בעיניי רבים לגדול המחזאים בכל הזמנים, ויליאם שייקספיר, העניק לי אוצר בלום של משפטים גאוניים בהם עשיתי שימוש על פי ההקשר. 

הנה מספר דוגמאות: 

"ארנבת זו, שגעון הנעורים, פוסחת על כל מוקשי התבונה הפסחת" [ויליאם שייקספיר הסוחר מונציה (תרגום: אברהם עוז; הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005), מערכה ראשונה, תמונה ב' עמ' 49]

מי שהיטיב לעמוד יפה על הסיטואציה בה היה נתון הנאשם, הוא אחד מגדולי המחזאים בתולדות האנושות במחזהו הנודע "הסוחר מונציה", והדבר מומחש בדיאלוג בין באסיניו לפורציה: - באסאניו: "הניחי לי לבחור, כי בינתיים הריני חש כמו נתון בסד". 

- פורציה: "[...]אבל אתה הלא נתון בסד, ולפיכך ההודאה של אולי נמסרת תחת לחץ". [ויליאם שייקספיר הסוחר מונציה (תרגום: אברהם עוז; הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005), מערכה שלישית, תמונה ב' עמ' 93].

שייקספיר שם בפי דמותו של מרקוס טוליוס קיקרו את הדברים הבאים (בתרגומו הנפלא של נתן אלתרמן), שהינם אקטואליים מעין כמותם, גם לימינו אנו: "אכן מוזר מזגם של הימים; אך יש ובדברים רואים אנחנו מהרהורי לבנו, מה שאין בהם" [ויליאם שייקספיר יוליוס קיסר (תרגום: נתן אלתרמן) הוצאת הקיבוץ המאוחד – תשמ"ב, עמ' 27

להלן עוד מספר דוגמאות לציטוטים מתוך הספרות:

"נקל להתרחק מן האמת, קשה יותר להגיע אליה" [דני דירו "העוף הלבן" מתוך: על הנשים וסיפורים קצרים תרגום: מיכל רוזנטל (ירושלים: הוצאת כרמל) תשס"ח-2008, עמ' 66]

"אור השמש שונה בהרבה מאורן של מנורות" [מרקוס טוליוס קיקרו "להגנתו של מארקוס קאיליוס רופוס" כתבים נבחרים  (ירושלים: מוסד ביאליק) תשמ"ו-1985, עמ' 103]

בחייו של המבקש "אין אולי עובדות לוקחות לבבות, אין טרגדיות מחרידות, אך כן יש שם מחזות כהים ודמעות נסתרות" [יוסף חיים בְּרֶנֶר מתוך סיפרו "בחורף"].

עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI 

Attorney at Law 

או.הנרי "אחרי עשרים שנה" (אוסף סיפורים קצרים)

  O. Henry / After Twenty Years

או. הנרי "אחרי עשרים שנה" 

עו"ד אדיר בנימיני

סיפוריו הקצרים של הסופר האמריקני ויליאם סידני פורטר, שפרסם תחת שם העט או. הנרי (O. Henry), מחזירים אותי אסוציאטיבית לתקופת הלימודים בבית הספר. מקבץ מתוך סיפוריו הקצרים היו בתקופתי חלק מהסילבוס לבגרות בספרות.

כשנקלעתי לשיעור בו לא מצאתי עניין רב בנושא הנלמד, הייתי מגניב את הספר וממקם אותו על הברכיים מתחת לשולחן ומתחיל לקרוא בהיחבא. אחד הסיפורים הקצרים המוצלחים ביותר של הסופר האמריקני או.הנרי (שיש לו ביוגרפיה מעניינת בפני עצמה), הוא הסיפור המופלא: "אחרי עשרים שנה", אותו למדנו וניתחנו גם במסגרת בית הספר היסודי. מי שמכיר את הסיפור יודע שבסופו יש טוויסט מדהים בעלילה, שמתחילה בנקודת זמן מסוימת ומסתיימת בהווה, אחרי עשרים שנה.

לימים, כשבגרתי רכשתי את לקט הסיפורים של או. הנרי המלא שיצא בהוצאת עם עובד; הסופר שריצה שלוש שנות מאסר בכלא קולומבוס, באוהיו, עוסק לא מעט בסיפורם של אסירים. ניתן לשער כי ההשראה לחלק מן הסיפורים הגיעו אליו, בתקופת שהייתו בבית האסורים, שם גם כתב את חלק מסיפוריו. 

בהיותי עורך-דין אהבתי לשלב קטעי ספרות בכתבי הטענות שהוגשו לבתי המשפט; מרבית השופטים ועמיתי למקצוע העריכו תכונה זו, אבל למען האמת נתקלתי גם בשופטים שפחות התחברו. מבחינתי, הדבר הכי משעמם שניתן לקרוא הוא כתב טענות משפטי פרוזאי, המסוגנן באופן יבש וטכני. המודל להשראה עבורי במישור הזה (הטרמינולוגי), היה שופט בית המשפט העליון, ד"ר מישאל חשין. 

באופן הזה, מידי פעם ציטוטים מתוך סיפוריו של או. הנרי מצאו את דרכם לכתבי טענות שניסחתי בתור עורך-דין (הכל כמובן צוטט בהקשר לאירועים הספציפיים שהתרחשו באותו התיק). יש לציין את מלאכת התרגום והעברית הנפלאה בספר בהוצאת "עם עובד" של המתרגם והמשורר אהרן אמיר. 

הנה דוגמא אחת לשימוש שעשיתי בסיפוריו של או. הרי בכתבי טענות משפטיים: 

זה היה גם השלב בו עבר המבקש תהליך דומה לזה שעבר על גיבור סיפרו הסופר האמריקני הנודע או. הנרי, "השוטר וההמנון", המתואר באופן הבא: "באימה חטופה התבונן בבור שלתוכו מעד[...] ובן רגע גם נענה לבו ברטט להלך-נפש חדש זה. דחף מידי ונמרץ עוררו להיאבק עם גורלו הנואש. הוא יחלץ מן הבוץ; הוא ישוב ויהיה לאיש; הוא ידביר את הרעה שהשתלטה עליו[...] מאשפתות יקים שאיפותיו הלוהטות משכבר הימים ובלי היסוס יפעל למענן. אותם צלילי עוגב חגיגיים אך ערבים חוללו בו מהפכה". גם כאן, מי שמכיר את הסיפור יודע שבסופו יש טוויסט אירוני בעלילה. 

[ציטוט מתוך: או. הנרי "השוטר וההמנון" אחרי עשרים שנה (תרגום: אהרן אמיר) הוצאת עם עובד, תשס"ו-2006, עמ' 25].

צילום עטיפת הספר "אחרי עשרים שנה" של או. הנרי מתוך הספרייה הביתית

עו"ד אדיר בנימיני 

ADIR A. BENYAMINI

 Attorney at Law 

Live at the Royal Albert Hall by Adele

Live at the Royal Albert Hall

Live Album and Video Album by Adele

נחשפתי למוסיקה הנהדרת של היוצרת והזמרת אדל רק באלבום השני שלה "21". כמו במקרים רבים בעבר, האלבום השני הביא לרכישת הדיסק של האלבום הראשון "19". שניהם אלבומים נהדרים.

בזמן רכישת הדיסקים הללו עבדתי במתחם הבורסה ברמת-גן, במשרד עורכי-הדין של דוד גולן; זו הייתה תקופה בה בכל קיץ הייתי יוצא בתקופת פגרת בתי המשפט לחופשה עם חברים. לאחר שתי חופשות ביוון התחלנו לטוס לנפוש בכל קיץ בתאילנד.

אלבום הופעה הראשון של אדל "Live at the Royal Albert Hall" יצא לאור ב-29 בנובמבר 2011 בפורמט של DVD  ו-CD. אדל שרה את השירים שיהוו חלק ממסע ההופעות שלה: "Adele Live", וזו שתועדה כאן התקיימה באולם המלכותי "אלברט הול" שבלונדון. 

אולם "אלברט המלכותי לאמנויות ולמדעים" קרוי על שם בעלה של המלכה ויקטוריה – הנסיך אלברט. ההופעה שודרה במלואה בטלוויזיה בישראל בערוץ הראשון, וזכור לי שעשתה עלי רושם מצוין.

המארז נרכש במהלך החופשה בעת ששהינו בבנגקוק, תאילנד בקיץ 2012; הסתובבתי במרכז המסחרי של "הפרגון" בסיאם ביחד עם גיא בנגל, שהרבה בזכותו רכשתי גם עותק עבור עצמי. למזלנו בבית המלון (Sivatel Bangkok Hotel) הייתה לי בחדרי מערכת שמע מאוד מתקדמת, שכללה מערכת DVD, כך שגם הקומקט-דיסק וגם הדי.וי.די "נחרשו" בזמנים בהם שהייתי בבית המלון בבנגקוק. הרצועה השנייה מתוך ההופעה: "I'll Be Waiting", הכי מתחברת לי אסוציאטיבית עם הטיול ההוא, ואני נזכר בו בכל פעם שאני חוזר ומאזין שוב ושוב לאותו השיר.

אלבום הופעה של אדל "Live at the Royal Albert Hall" מתוך הספרייה הביתית

עו"ד אדיר בנימיני 

ADIR A. BENYAMINI

 Attorney at Law 

מפגש עם חיים בר - גדול הבלמים בתולדות הכדורגל הישראלי

בלם אגדי

מפגש עם כדורגלן העבר חיים בר

עו"ד אדיר בנימיני

השבוע נפגשתי עם בלם העבר האגדי של מכבי נתניה, חיים בר. זו הייתה למעשה פגישתנו הרביעית פנים אל פנים לאורך השנים. כמובן, מבלי לספור את עשרות הפעמים בהם "נפגשנו" במגרש הכדורגל של מכבי נתניה ("הקופסא"). אני במעמד של אוהד צעיר שבא לצפות במשחק של קבוצתו האהודה והוא כשחקן הקבוצה. 

חיים בר הגיע אלי השבוע לפגישה כתושב נתנייתי מן השורה, מתוקף תפקידי כסגן ראש העיר ויו"ר וועדת המשנה לתכנון ובניה, לדון בסוגיה תכנונית. 

זו הייתה כמובן הזדמנות עבורי להעלות זיכרונות מהילדות מהתקופה המפוארת של המועדון, הימים של "נתניה ועוד 15 קבוצות". המשפט שכל כך נחרט בזיכרון, שיצא מפיו של מאמן הקבוצה דאז, מוטל'ה שפיגלר. מכבי נתניה דהרה אז לאליפות. הטבלה של הליגה הראשונה הורכבה משש-עשרה קבוצות. בראיון לטלוויזיה אחרי עוד ניצחון מרשים, שפיגלר אמר בלשון החדה שאפיינה אותו: "בליגה יש היום את נתניה ועוד 15 קבוצות". זה הרגיז ועצבן הרבה מאוד ראשי מועדונים אחרים שחשו כי הוא מזלזל הם, אבל בפועל הוא צדק. המשפט הזה בולט מאוד, לאור אוסף הקלישאות שמקבלים בראיונות אחרי משחק ממאמנים כיום. ממרואיינים שמסרבים ומתחמקים ממתן תשובות ישירות לגבי המטרות של המועדון אותו הם מאמנים. 

עבורי, חיים בר הוא גדול הבלמים בתולדות הכדורגל הישראלי; קביעה זו מבוססת על בסיס מאגר השחקנים אותם ראיתי במו עיניי משחקים. העיתונאי והיסטוריון הספורט, רון עמיקם, כתב במענה לפוסט שפרסמתי ברשת החברתית על הפגישה ובה נתתי את התובנה הזאת, השיב לי כי לדידו "הבלם הכי טוב בתולדות הכדורגל הישראלי ולמעשה שחקן ההגנה הטוב ביותר בכדורגל הישראלי הוא דוד פרימו. חיים בר יכול להתחרות על עמדת הבלם השני עם איציק שניאור, צבי רוזן, אבי כהן ואריק בנאדו".

שיתפתי את חיים בר בפגישתנו הקודמת במשרדי במנהל ההנדסה העירוני, לפני למעלה משנה ומחצה, על הרגע הכי זכור לי ממשחק בו הוא נטל חלק, ועבורי כצופה, היה רגע מכונן. משחק שרגע אחד בו, שינה את כל נקודת המבט שלי מנקודה זו והלאה על משחק הכדורגל. משחק שחיים בר עצמו היה דמות מרכזית בו, כשעמד ברכזה של שערוריית שיפוט.

בעונת 1986/1987 זכתה בית"ר ירושלים באליפות המדינה; מכבי נתניה (שחזרה מהצהוב-שחור למדים הירוקים) פתחה לא טוב את העונה. בית"ר הגיעה וניצחה במשחק ענק 4:3. נכחתי במשחק הזה, ומן הסתם יצאתי מן האצטדיון מאוד מאוכזב. אורי מלמיליאן, כוכבה של בית"ר ירושלים, התראיין לטלוויזיה ואמר שהמיקום של מכבי נתניה בטבלה אינו משקף את היכולת האמיתית שלה, ואכן נתניה הקבוצה התאוששה בהמשך הדרך כשירושלים דברה לאליפות ראשונה בתולדותיה.

המשחק המדובר (עליו שוחחתי עם חיים בר) שוחק בעונה שלאחר מכן בעונת 1987/88 (מחזור 5); מכבי נתניה עם המאמן זאביק זלצר, פתחה את העונה מצוין בשורה של ניצחונות והובילה את הטבלה בבטחה. הפעם הייתה זו בית"ר ירושלים (אותה אימן מוטל'ה שפיגלר), שהחלה את העונה בצורה מגומגמת. ושוב, ההגרלה זימנה את בית"ר ירושלים למשחק במגרש ה"קופסא" באחד המחזורים הראשונים של הסיבוב הראשון. המגרש היה מפוצץ באוהדים עד אפס מקום, כולל יציעי העץ הישנים לצד יציעי הבטון. היו אוהדים שהצליחו להידחס פנימה ללא כרטיס ובעלי כרטיסים שנותרו מחוץ לשערי הכניסה לאחר שהמשטרה הורתה שלא להכניס עוד אוהדים. למזלי הקדמתי להגיע למגרש. באותה תקופה לא הייתה הקפדה על מיקום הישיבה ביציעים, בחזקת כל הקודם זוכה. הקהל של שתי הקבוצות היה מעורבב וישב יחד בכל היציעים. אני נקלעתי ליציע מספר 3 הפינתי. בסביבתי ישבו על הטריבונות אוהדי נתניה וירושלים, אחד ליד השני.

עקב שביתה ארוכה ב"רשות השידור" שכללה את הטלוויזיה הישראלית (ערוץ 1), המשחק הזה לא צולם ולא שודר ברדיו הממלכתי (שודר רק בתחנת "קול השלום" של אייבי נתן). לכן אין שום תיעוד שלו, למעט זה המופיע בארכיון העיתונות הכתובה. מי שלא נמנה על הצופים שנדחקו באותה שבת ליציעי הקופסא, לא יכול לספק עדות ראשונה על המשחק הזה. רק מי שנכח שם פיזית יכול לדון על האירועים כמיטב זכרונו.

השופט במשחק היה עובדיה בן-יצחק; זה אולי המקום לפאוזה קטנה, לטובת כמה מילים על שופטי הכדורגל באותה תקופה. היו שופטים טובים יותר וטובים פחות. ליעקב שיינר לדוגמא היו מגרעות, אבל כאוהד ידעת תמיד שמדובר בשופט הגון. אף אם הוא היה עושה טעות בהחלטה כזו או אחרת, הדבר נעשה בתום לב ולא מתוך פנקסנות או התחשבנות. יצחק בן-יצחק היה בעיניי שופט טוב, למרות שהתכונה הבולטת אצלו היה הרצון "לגנוב את ההצגה". כך גם חשבתי על צבי שריר, שהיה סמכותי ותקיף. אריה פרוסט היה בעיניי שופט כדורגל טוב, הגון וישר, אך מקל ורך מידי. חיים לפקוביץ היה אנדרייטד לטעמי. שופט שניהל משחקים בצורה טובה ולא זכה להערכה מספקת. כך גם יאיר טילנגר. לגבי עובדיה בן יצחק, קשה לי לומר מילים טובות מהזיכרון שלי. לא ממש הצלחתי לפצח אותו, או לאפיין אותו כשופט כדורגל. הוא זכור לי כשופט שבא "להרוס משחקים". כפי שעשה באותו משחק גמר גביע בין הפועל פ"ת לבין מכבי חיפה, עם ההרחקה המוקדמת של גיא גת (בסטנדרטים של היום זה היה אדום ישיר אבל אז זה היה אחרת). החלטה שלמעשה הרסה את המשחק הזה. לאחר ההרחקה המוקדמת בדקה השנייה של המשחק, הוא איבד את השליטה עליו.

לעניינו; בהחלטה חסרת תקדים, ודי הזויה, החליט עובדיה בן יצחק להוציא אדום ישיר לחיים בר על כך שלטענת השופט יצא מן החומה, לפי שבעיטת העונשין נבעטה. נתניה שיחקה מצוין באותו משחק. זה היה לדעתי תקדים עולמי. לא ראינו עד אז אירוע בו שחקן מקבל אדום ישיר, על עבירה שלא הייתה נשרקת היום. בכדורגל המשוחק כיום כמעט ולא רואים כדורי עונשין שנבעטים שוב מתוך העילה הזאת (הספריי עם סימון מיקום החומה פתר רבות במישור הזה). וגם אם נשרקים, לא מוצאים בדרך כלל כרטיסים צהובים ובטח לא אדומים. התחושה הייתה שעובדיה בן יצחק הגיע עם האדום הזה מהבית, בדיוק כמו במקרה של ההרחקה של גיא גת. "הקורבן" במשחק המדובר היה חיים בר. עוד משחק שנהרס מאותה דקה.

בנחיתות מספרית, מכבי נתניה המשיכה לתקוף, למרות שנקלעה לפיגור, וניסתה להשיג את השוויון; בית"ר ירושלים יצאה למתפרצת, שהותירה את אורי מלמיליאן בדהרה לכיוון השער. פודי חלפון ממכבי נתניה עשה עליו עבירה שחייבה הנפת כרטיס אדום (צהוב שני). באותו רגע התגלתה גדולתו של מלמיליאן כאדם וכשחקן. כדי למנוע מהשופט להרחיק למכבי נתניה עוד שחקן, מלמיליאן קם מיד וחיבק את פודי חלפון. לתחושתי האישית, בכך סימן לשופט: "כבר קיפחת אותם מספיק", ולכן אין צורך או מקום להותיר את נתניה בתשעה שחקנים.

זה הרגע הזכור אולי באופן המובהק ביותר למי שצפה במשחק הזה, אך היה גם רגע אחד פרטי שלי, אותו לקחתי עמי בדרך הביתה בסיום ההתמודדות.

הרגע האישי המכונן שנחרט בזיכרוני מאותו משחק ומלווה אותי מאז ועד היום, התרחש כאשר בית"ר כבשה את השעה השלישי ועלתה ליתרון 3:1. אז היה ברור ש"תם הטקס" והפסדנו את המשחק. אוהדי בית"ר שישבו מסביבנו צהלו ושמחו. אני התיישבתי על הטריבונה והתכופפתי שפוף כלפי מטה, עם הפנים בין הידיים, כמו בשיר של משינה. אוהד נתנייתי ותיק, איש מבוגר, טפח לי על שחם ואמר: "אין דבר ילד, תתעודד, תזכור תמיד, זה רק ספורט... רק משחק כדורגל". 

האירוע הזה היה מכונן עבורי, ומאז למדתי לא לקחת קשה מידי גם הפסדים כואבים. מיד אחרי שהמשחק מסתיים באופן מאכזב, אני נוהג להחליף דיסקט מיד ולנתק את עצמי מן האירוע. זאת הסיבה שהרגע הזה הוא אחד האירועים החשובים והזכורים לי ביותר מכל המשחקים בהם צפיתי באצטדיון הקופסא. זו הייתה אחת העצות הטובות והנכונות שאי פעם קיבלתי מאדם זר בחיי.   

עו"ד אדיר בנימיני (מימין) והבלם האגדי חיים בר

המשחק נערך ביום ה-10 באקוטובר 1987.

אורי מלמיליאן העלה את ירושלים ליתרון בדקה ה-41.

חיים בר הורחק באדום ישיר בשל הפרת "חוק המרחק מהחומה".

האדום המפתיע גורם למהומה במגרש בין השחקנים שנמשכת כחמש דקות, שלאחריה איבד השופט, עובדיה בן-יצחק, את השליטה על המשחק. 

בדקה ה-58 בעיטת העונשין מבוצעת בפעם השלישית, ואורי מלמיליאן כבש לרשתו של יעקב בלדב.

שלום תקווה צימק בדקה ה-65 ל-2:1.

בדקה ה-75 כבש סמי מלכה את השער השלישי לטובת בית"ר ירושלים. 

13 אלף צופים מלאו את היציעים במגרש בנתניה.

כתב "מעריב" שסיקר את המשחק מטעם העיתון, שאול לילוב, כתב על האירוע השנוי במחלוקת את הדברים הבאים:

"נא לא להתפלא אם תתנוסס חתימתו של בן-יצחק על עצומת תמיכה בעובדי הטלוויזיה ועיתוניה. לאמור: המשיכו בשביתתכם הברוכה, חיזקו ואימצו, אתכם במאבקכם הצודק. למען האמת בן-יצחק וודאי חוזר ומברך בינו לבין עצמו על דממת המסך, כי בטלוויזיה אין גם מבט ספורט, ובאין מבט ספורט הוסרה אימת רגע של מחלוקת. מבחינתו של בן-יצחק, זה לא היה רגע אחד של מחלוקת: אלה היו רגעים של התלקחות".

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law 

הזרמים בחינוך - האיום הגדול על עתידה של הזהות הציונית

הזרמים בחינוך ועתיד הזהות הציונית של מדינת ישראל

עו"ד אדיר בנימיני

בדיון שהתקיים במהלך חודש אוגוסט במועצת העיר נתניה פרסתי בפני הנוכחים את עיקרי האג'נדה החינוכית שלי. הדגשתי שהדברים מייצגים את דעתי האישית בלבד, וכך גם תוכנו של פוסט זה, שנכתב בעקבות מחשובות ותובנות שהתעוררו במוחי הבוקר, בזמן נסיעה ברכב. מחשבות ותחושות שסברתי שחשוב שיועלו על הכתב.

באותו נאום במועצת העיר, נדרשתי בין היתר, לסוגיית הזרמים השונים בחינוך, ובעקבות החוויה שעברה עלי הבוקר סברתי שנכון יהיה להרחיב על הדברים שאמרתי במועצה העיר, לנמק ולהסביר מדוע בעיניי, המשך קיומם של זרמים אלה, בלי השבת הזרמים הליברליים, עלולה לכרסם בזהות הציונית של מדינת ישראל, שהוקמה על בסיס חזונם של אבות הציונות ואבות המדינה העברית המודרנית.

בראשית ימיה של המדינה פעלה מערכת החינוך העברית על פי המודל שהתגבש בתקופת המנדט הבריטי.  בתי הספר השתייכו לשלושה זרמים אידיאולוגיים: הזרם הכללי שהוקם על ידי "הציונים הכלליים" שהופעלה באמצעות "הסוכנות היהודית", "זרם העוברים" (תנועת העבודה) ו"המזרחי" (הציונות הדתית: המזרח והפועל-המזרחי). סיפרתי בדבריי במועצת העיר כי בעיר נתניה פעלו שלושה בתי ספר שהשתייכו כל אחד לאחד מאותם הזרמים: "ביאליק" (הזרם הכלל) "בארי" ("זרם העוברים") ו"תחכמוני" ("המזרחי"). 

להבנת הרקע ליצירת הזרמים אקדים ואסביר שהם הוקמו על בסיס המודל שבו פעלו הקהילות היהודיות בארצות מזרח-אירופה של ראשית המאה העשרים. השירותים האזרחיים אותן מדינות-האם לא סיפקו באותה עת, סופקו על ידי הקהילה באמצעות התנועות הפוליטיות. המודל הועתק לארץ-ישראל בתקופת המנדט. הדבר הוביל לכך שהזרמים הציוניים השונים החלו להקים בארץ-ישראל המנדטורית לשכות תעסוקה, קופות-חולים, בתי-ספר, תנועות נוער, בנקים, עיתונים, הוצאות-ספרים, שירותי תחבורה, אגודות-ספורט, אירגוני-נשים, מועדונים לקשישים ואפילו רשתות-שיווק. בהמשך אף הקימו ארגונים בעלי אוריינטציה צבאית.

בזרם הכללי שמו דגש על לימוד תורתם של חוזה המדינה, בנימין-זאב הרצל וחברו הטוב, ד"ר מקס נורדאו. בהשראת "יהדות השרירים" בה דגל היה דגש על חינוך גופני. החינוך הכללי נועד להכשיר תודעה עברית, את האחדות הלאומית העברית, ברוח הלאומיות הליברלית. במרכז עמדה מטרת העל לחנך לאהבת המולדת.

בזרם של תנועת העובדים הדגשים היו על חינוך לחלוציות, החיבור בין אדם לבין האדמה, עבודה עברית, חקלאות, תעסוקה הוגנת ושוויונית. ההוגה הציוני המרכזי בזרם חינוכי זה היה א.ד גורדון. 

לצד זרים אלה פעל הזרם של הדתיים המודרניים, "המזרחי", שם לימדו בשפה העברית ולא הייתה הפרדה בין הכיתות בין תלמידים לתלמידות, והחינוך היה ציוני, להבדיל מהזרם החרדי בהובלת אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, שהיה המשך ישיר של החינוך הגלותי המזרח-אירופאי, והתנהל בשפת היידיש.

לחשיבות שיחסו האבות המייסדים לקיומם של זרמי החינוך, ולזכות האלמנטרית של ההורים לחנך את ילדיהם על פי הערכים שהם מאמינים בהם, ניתן למצוא מקורות רבים. הנה למשל דברים שכתב אהרן ציזלינג - מאנשי העלייה השנייה. בהמשך חבר הכנסת ושר החקלאות הראשון של מדינת ישראל:

"יש לקיים את עצמאותם של כל הזרמים בחינוך, עפ"י רוחם ומגמתם, תוך קיום העיקרים המשותפים לרשת החינוך כולה. ההורים חופשיים לבחור בזרם הרצוי להם ולחנך בו את ילדיהם בגן ובבית הספר, וחובת מוסדות החינוך לאפשר להם את מילוי רצונם ללא הגבלה כלשהי, אם בעיר ואם בכפר". 

"על על הזרמים יש להטיל חובה של אימון גופני, שירותי-עבודה מסוימים במשך תקופת הלימודים, ושירותי עבודה ואימונים תוך כדי הלימודים, לשם היווי כוח מגן, קולט עלייה ומניח יסודות להתיישבות"

עם הקמת מדינת ישראל נחקק כבר בשנת 1949 "חוק חינוך חובה" שהכיר בכל ארבעת הזרמים שהוזכרו לעיל. התקלה הגיעה שש שנים לאחר מכן עם חקיקת חוק חינוך ממלכתי (1955).

בשם הממלכתיות שדוד בן גוריון דגל בה נכפה האיחוד רק על הזרמים החילוניים בחינוך. כפי שציינתי בדברי במועצת העיר, ניתן היה לקיים את ההבטחה שבן-גוריון נתן לחרדים לאפשר להם לשמור על חינוך עצמאי, אך ללא מימון ממשלתי (כפי שהיה טרום הקמת המדינה). לקבוע שמי שרוצה חינוך עצמאי פוליטי-אידיאולוגי יישא בעליות בעצמו, או לחלופין, להשאיר את המצב הקיים ולאפשר לזרמים החילוניים להמשיך להתקיים באופן עצמאי. ביטול הזרמים האידיאולוגיים בחינוך נכפה כאמור רק על הזרמים החילוניים (הבורגני-ליברלי וזרם העובדים), וכאן שורש החטא הקדמון, אם כל החטאים, שהביאה אותנו למצב בו אנחנו נמצאים היום.

יגאל אלון היה כמו שנהוג לומר היום ("הראשון לזהות") וכמסופר בביוגרפיה אותה חיבר אודי מנור, הוא ממש התחנן לבן גוריון לא לכפות את איחוד של מערכות החינוך החילוניות, ולא לבטל את זרם העובדים. מאמציו לא הועילו. אלון זיהה כאמור את המגמה המסוכנת כבר אז. הוא הבין שתנועות-הנוער לא יעניקו את המענה האידיאולוגי הדרוש בטווח הרחוק (היום ברור עד כמה צדק) וזיהה כיצד מערכת החינוך של הזרמים האחרים, מנוצלת למטרות פוליטיות.

נקודת השבר המשמעותית השנייה שתרמה למצב העגום בו אנחנו נמצאים כיום, היא שנת 1977 בה התרחש במהפך הפוליטי הראשון. מפא"י נושאת כאמור במניות היסוד של "החטא הקדמון", אך הליכוד ומנהיגה, מנחם בגין, נושאים באחריות להעברת החינוך לידי שותפיו הקואליציוניים, דבר שהיה חסר תקדים עד אז. הליכוד לא ראה בחינוך תיק חשוב מספיק. בנושא זה יאמר לזכותם של ראשי מפא"י שהם מעולם לא מסרו את תיק החינוך, לגורם פוליטי שאינו שייך לתנועת העבודה. כל שרי החינוך בממשלות מפא"י הגיעו מזרם העובדים. התיק הזה כאמור מעולם לא נימסר לשותפה קואליציונית.

להלן שמות שרי החינוך מהקמת המדינה ועד לשנת 1977: זלמן שזר, דוד רמז, בן-ציון דינור, זלמן ארן, אבא אבן, יגאל אלון ואהרון ידלין. חוסר החשיבות שגילתה מפלגת הליכוד כלפי החינוך בכלל וכלפי משרד החינוך נלמדת מהעובדה שמאז המהפך בשנת 1977 לא מונה שר החינוך מטעם מפלגת הליכוד במשך 26 שנים. הליכודניק הראשון לכהן כשר החינוך, הייתה ליכודניק, השרה לימור לבנת, שמונתה לתפקיד רק בשנת 2003, בממשלתו השנייה של אריאל שרון (ממשלת ישראל השלושים). מרבית השנים הללו נוצלו על ידי מרבית השרים שכיהנו בתפקיד, לקידום אג'נדה דתית והכנסת תכנים אלה, לתוך תוכנית הלימודים. 

כיום אפשר לומר בפה מלא שמערכת החינוך של "המוכר שאינו רשמי" זה אחד הנזקים הגדולים ביותר שנעשו למדינה הציונית, שקברניטה ממש ירו לעצמם ולנו ברגל. הוקמה כאן מערכת חינוך פוליטית לחלוטין, המזוהה באופן מובהק עם מפלגות מסוימות (ש"ס והמפלגות המרכיבות את "יהדות התורה"), המחנכת את תלמידיהם ותלמידותיהן להצביע לאותן מפלגות. הבעיה הכי גדולה שהן מחנכות את תלמידיה שלא לשאת בנטל ולהשתמט מחובת הגיוס. מערכת חינוך גלותית ואנטי-ציונית, הממומנת על  המדינה הציונית. נבנה כאן מעין מנגנון של הרס עצמי. 

הפתרון לטעמי, כיוון שמסיבות פוליטיות קשה מאוד ללכת אחרונה, הוא לאפשר לציבור החילוני להחזיר את הזרמים האידיאולוגיים, לכל הפחות בחינוך היסודי. לאפשר להורים לבחור לאיזה זרם הם מעוניינים לשלוח את ילדיהם, וכל זאת באמצעות הרשויות המקומיות שיחפצו בכך. המצב שהשתרש היום, שכל שר חינוך שנכנס למשרד, משנה את תוכנית הלימודים, ומאפשר לגורמים בעלי אג'נדה פוליטית-אידיאולוגית להיכנס לבתי הספר הממלכתיים היא בלתי נסבלת. אף זרם חינוכי אחר אינו מושפע מניסיונות כאלה וראשיהם לא היו מאפשרים לשום גורם שאינו תואם את האג'נדה האידיאולוגית שלהם להיכנס לבתי הספר. הייתה זו כאמור טעות קשה של דוד בן גוריון שלא כפה מערכת חינוך ממלכתית על כולם, או לחלופין מניעת תקציב לכל מי שמעוניין להישאר עצמאי. התוצאה מדאיבה: המדינה ממנת שתי מערכות חינוך פוליטיות לחלוטין שתפקידן לייצר עוד ועוד מצביעים לטובת אותן מפלגות, לא להשתלב חברתית ולא לשאת בנטל השירות הצבאי.

חשוב לציין שהיהדות הרבנית-האורתודוכסית, שהיא תוצר של "אסכולת יוחנן בן-זכאי", שמטרתה הייתה לחסל את הפן הלאומי ביהדות, ולהסיט את הפוקוס לכיוון אחר, לפן ששם דגש על לימודי תורה. אסכולה שאינה מייצגת את היהדות-העברית המקורית. רחוק מכך. מטרת העל של הציונות הייתה לבצע "רנסנס עברי". להחיות מחדש ולהחזיר את ישראל למקורות הלאומיים שלה. לדמויות כמו יהושע בן-נון, שמשון, דוד המלך ויהודה המכבי. הם היו מקור ההשראה, להבדיל מן המודל של היהודי הגלותי אותו האבות המייסדים הכירו ממזרח-אירופה. 

כפי שכתבתי והתבטאתי לא אחת ממשלת הריפוי לה אנחנו מייחלים שתקום בשנת 2026 חייבת לעשות "טיפול שורש", ולהידרש לעריכת רפורמה מקיפה שלא תהיה הפיכה בעתיד, אשר תבטיח לכל הורה בעל השקפת עולם ציונית את האפשרות לשלוח את ילדיו למערכת חינוך, המשרתת את השקפת עולמו. הדבר לא יכול להיעשות באמצעות מערכת החינוך הממלכתית, בה בוחש כל שר חינוך חדש שנכנס לתפקיד, מתוך מטרה ורצון להשפיע על התכנים שנלמדים שם. הזרמים האחרים חסינים מכל התערבות שכזו. 

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law 

ארגון דוברי האנגלית בנתניה Netanya AACI

הכנס לכבוד השנה החדשה מטעם ארגון דוברי האנגלית בנתניה 

Netanya AACI

הגעתי לכנס דוברי האנגלית בעיר נתניה, לברך בשם תושבי העיר את המתנדבים הרבים מקרב הארגון ולהעניק להם את ברכת ראש העירייה, סגני ראש העיר, חברי מועצת העיר ותושביה לשנה החדשה. 

הבעתי תקווה שבשנה העברית החדשה תשפ"ו (5,786) נחזור לנורמליות, שהחטופים שלנו בעזה יחזרו, שהמלחמה תסתיים ושחיילנו יחזרו בשלום לביתם עטורי זרי דפנה של ניצחון. 

במהלך דברי הברכה שלי נדרשתי גם לסוגיה אקטואלית והתייחסתי לאירועים הטרגיים במדינת יוטה ובמדינת מינסוטה בארצות-הברית, בהקשר של המסקנות שעלינו להסיק מהם כאן בארץ. הרי גם אנחנו בחברה הישראלית צריכים ללמוד את הלקח לגבי עצמנו והאופן שבו אנחנו מתנהלים, בעיקר ברשתות החברתיות וגם מחוץ להן. 

אמרתי לנוכחים שאני מייחל לכך שבשנה הבאה נחזור להקשיב אחד לשני, שננהל שיח מכבד ותרבותי ושנדע לחזור לערכים הבסיסיים של שיח פתוח בחברה ליברלית, אותם פרס בשעתו, הוגה הדעות ג'ון סטוארט מיל, בספרו "על החירות". ספר ממנו הבאתי בפני הנוכחים ציטוט אחד, שהוא התורה כולה על רגל אחת:

"אילו היו כל בני-האדם מחזיקים בדעה אחת, ורק אחד היה מחזיק בדעה המתנגדת, גם אז לא היו הללו רשאים להשתיקו, כשם שלא היה אותו אחד רשאי להשתיק את שאר בני-האדם, אילו היה הדבר ביכולתו".

מיל מביא בספרו המופתי שהפך לקנוני, מספר רב של אמירות חשובות בשבחי השיח הציבורי החופשי. בין השאר כתב גם כי "לעקרון החירות אין שום תוקף במצב חברתי שבו עדיין לא הוכשרו בני-אדם להפיק תועלת מן הוויכוח החופשי והשווה המתנהל על יסוד השוויון הגמור" . יצר לב האדם, כתב מיל, "ואחת היא אם הוא שליט או אזרח פשוט" נוטה מטבעו "לכפות את דעותיו ונטיותיו על זולתו". יש להיאבק לפיכך בנטייה זו שהולכת ותופסת אחיזה מצערת מאוד בימינו.

העקרונות הבסיסיים של השיח הפתוח והמכבד הם אלה שעל כולנו לזכור, לחזור ולשננם שוב ושוב. עלינו ללמוד מחדש, מהו שיח פתוח בחברה דמוקרטית ומה עלול להעמידו בסכנה.

עו"ד אדיר בנימיני בנאום הברכה לשנה החדשה ב-AACI נתניה

[כל הציטוטים מתוך: ג'ון סטוארט מיל על החירות תרגם: אריה סימון (הוצאת מאגנס, תשנ"ד) עמ' 21, 29]

עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI 

משלחת של חברי קונגרס מארה"ב הגיעה לנתניה להתרשם מעמותת "יוניסטרים"

משלחת של חברי קונגרס מארה"ב במכללה האקדמית נתניה ועמותת "יוניסטרים"

משלחת של חברי קונגרס, המייצגים מדינות מכל רחבי ארה"ב הגיעה לנתניה להתרשם מהעבודה הנפלאה שעושה בקרב בני-נוער עמותת "יוניסטרים", המכשירה אותם ליזמות עסקית וחברתית. הגעתי לברך את חברי המשלחת מטעם תושבי העיר נתניה ושיתפתי את הנוכחים בחשיבות שמייחסת עיריית נתניה לטיפוח הדור הצעיר שלה. 

בנוסף, שיתפתי אותם ברמה האישית שלי, כנבחר ציבור, אין אירועים המרגשים אותי יותר ממפגשים עם הדור הצעיר של בני העיר נתניה בפרט, ומרחבי במדינה בכלל. הוספתי שהם כנבחרי ציבור וודאי יכולים להזדהות עם תחושה זו, כל אחד במחוז ממנו נבחר בארה"ב, וכמובן כאן במפגש הזה.

ספרתי לנוכחים שבקרוב מאוד נציין את השנה החדשה על פי לוח השנה העברי, ושיבחתי את העבודה הנפלאה שעושה עמותת "יוניסטרים" בקרב תלמידי התיכון בעיר נתניה. ציינתי שהעיר מחויבת למטרות של טיפוח הצעירים המתגוררים בה. 

מטבע הדברים נדרשתי לאירועים הטרגיים שאירעו בתקופה האחרונה ביוטה ובמינסוטה ועל המסקנות, שגם אנחנו בחברה הישראלית צריכים להסיק מהם לגבי עצמנו.

סיפרתי שבמסגרת הכנסים לכבוד השנה החדשה בהם אני נוטל חלק בשבוע החולף, זה אחד הדברים שאני מעלה שם בכל נאום ברכה לשנה העברית החדשה. הכול מתוך תקווה שבשנה הבאה נדע כולנו להקשיב אחד לשני, נדע לנהל ויכוחים וליישב מחלוקות אידיאולוגיות ופוליטיות בצורה מתורבתת ועל פי כללי המשחק המקובלים. נחדול "מתרבות הביטול" של עמדות המובעות על ידי מי שאיננו מסכימים איתן. נחזור לערכים הבסיסיים של חופש הדיבור, חופש הבעת הדעה, כפי שבאו לידי ביטוי בספרו הנודע של ג'ון סטיוארט מיל "על החירות". 

עמותת "יוניסטרים" הוקמה בשנת 2001 על ידי היזם ואיש עסקים, רוני צארום, מתוך רצון ושאיפה להבטיח שלכל ילד וילדה במדינת ישראל, תהיה הזדמנות שווה בחיים. העמותה מכשירה ליזמות עסקית וחברתית מדי שנה אלפי בני ובנות נוער מכל רחבי הארץ ומכל המגזרים. "יוניסטרים" מביאה חשיבה חדשנית, יזמית וטכנולוגית אל בני הדור הצעיר בישראל ובכך משפרים את יכולות הצמיחה של המשק הישראלי ויוצרים אימפקט אמיתי – אישי, כלכלי ולאומי.

בתמונה: חברי משלחת חברי הקונגרס, סגן ראש העיר עו"ד אדיר בנימיני, ראשי עמותת "יוניסטרים" וחלק מהתלמידים המשתתפים בתוכנית

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law 

ארוס רמאצוטי "9" Eros Ramazzotti

9 (Eros Ramazzotti album) - האלבום "תשע" 

של ארוס רמאצוטי

עו"ד אדיר בנימיני

האלבום "9" הוא התשיעי במספר של ארוס רמאצוטי, ומכאן מקור שמו של האלבום. הוא יצא לשוק המוזיקה בתחילת חודש יוני 2003, בימים בהם עמדתי בפני סיום הלימודים לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטה העברית. 

חיבתי למוזיקה של ארוס רמאצוטי החלה עוד בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, ועל כך כבר פרסמתי פוסט נפרד בבלוג זה תחת הכותרת "היכן שיש מוזיקה" / ארוס רמאצוטי. שם התייחסתי לאלבומים הראשונים שהוציא.

לאלבום התשיעי הגעתי בשלב מאוחר יחסית ביחס למועד הפצתו לחניות התקליטים/דיסקים. היה זה כמעט עשור לאחר שהוקלט.

עזבתי לתקופה מסוימת את נתניה, והתגוררתי אז בדירה שכורה במרומי הקומה ה-28 במגדל ה"סיטי-טאוור", במתחם "הבורסה" ברמת-גן. השיקול המרכזי היה הקרבה למקום העבודה. עבדתי בבניין המשרדים שנמצא ממול "בית דב", שם שכן (באותה העת) משרדו של עו"ד דוד גולן, בו הועסקתי כשכיר. 

היה זה יתרון גדול להתגורר בדירה שמקום העבודה ממש מעבר לכביש; פעמים רבות ניצלתי את הפסקת הצהריים כדי להכין לעצמי ארוחה ביתית, שלא לדבר על היתרון הגדול בשעת ההשקמה בבקרים. יש לי רק זיכרונות טובים מתקופה זו. 

הפסקול שמלווה ומזוהה בצורה המובהקת ביותר מתקופה זו ב"סיטי-טאוור" הוא האלבום "9" של ארוס רמאצוטי. הדיסק הזה נטחן באמצעות מערכת האודיו המשוכללת במכשיר הדי.וי.די שהחזקתי באותה דירה (כדי להימנע מהשחתת זמן על תוכניות טלוויזיה לא הייתי מחובר אז לכבלים), וגם שימש  לצפייה בכמה סדרות קלאסיות כמו "כן, אדוני השר" ו"סיינפלד".

השיר הבולט והאהוב ביותר מתוך האלבום הוא מן הסתם הלהיט הגדול: "Un'emozione per sempre" (בתרגום חופשי: "רגש לנצח" או "חוויה לנצח"). זהו שיר על פרידה, זיכרון ואהבה גדולה שהייתה ואיננה עוד. אחד המוטיבים הבולטים זוהי תחושת החמצה וכאב הפרידה לבין הכרת תודה על מה שהיה.

השיר השני אותו אציין הוא בלדה מרגשת "Solo ieri" (בתרגום חופשי: "רק אתמול") ואף הוא עוסק באותו נושא, במוטיב של זיכרון, אהבה שאבדה וגעגוע. זהו בעיניי אחד השירים היותר מרגשים ונוגעים ללב של ארוס רמאצוטי. 

צילום עטיפת האלבום "9" מתוך הספרייה הפרטית

עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI

 

זיכרון פוליטי מן העבר / עו"ד אדיר בנימיני

זיכרון פוליטי מן העבר

עו"ד אדיר בנימיני

לפני מספר חודשים חזרתי וקראתי את הטור שכתבתי במסגרת המדור "המבקר פלוס" שהוקדש לספר אותו חיבר יאיר לפיד על אביו טומי לפיד. הטור עלה לאינטרנט באתר "כאן נעים" תחת הכותרת: "זיכרון פוליטי מן העבר/ בעקבות ספר “זיכרונות אחרי מותי”. הכותרת שאני נתתי לטור ניסתה להתכתב עם שם ספרו של פרופ' אמנון רובינשטיין: "ניסיון פוליטי מסוים".

לעתים רבות אני מוצא את עצמי בעמדה מאוד ביקורתית לגבי דברים שכתבתי בעבר, שכן צצה לי תחושה שהיום הייתי יכול לכתוב את הדברים טוב יותר. זכור לי לפני שנים כשהזמר שלמה ארצי נשאל על סירובו להוציא על CD את אלבומיו הראשונים, הוא השיב כי היום היה מבצע אותם אחרת. כך למשל הרגשתי לא אחת כאשר הייתי שולף כתב טענות משפטי שכתבתי בתור מתמחה במשרד, לאחר שכבר הוסמכתי לעריכת דין.

לעניינו, במקרה הזה, בחלוף כמעט עשרים שנה מאז כתיבת הטור הזה, מצאתי את עצמי בתחושה שונה לחלוטין. הייתי מאוד מרוצה ממה שכתבתי. זה אפילו החזיר לי זיכרונות מתחילת דרכי בפוליטיקה במפלגת שינוי. 

על מנת להבטיח שתוכן הטור ישמר און-ליין, חשבתי שיהיה זה נכון להעתיקו לכאן, שכן כיום הוא מופיע רק באתר אינטרנט אחד. 

צילום עטיפת הספר "זיכרונות אחרי מותי" (הוצאת כתר) מתוך הספרייה הפרטית

הטור המלא מתוך: "המבקר פלוס" - פורסם באתר "כאן נעים" ביום 27/03/2010:

זיכרון פוליטי מן העבר/ בעקבות ספר “זיכרונות אחרי מותי” 

עו"ד אדיר בנימיני

מספרים, על כך, כי הפילוסוף היווני, אפלטון, שהיה מזועזע עמוקות מהוצאתו להורג על ידי חבר המושבעים באתונה של מורו האהוב סוקרטס, החל להעלות על הכתב את רעיונותיו והשקפותיו של רבו הנערץ, בדיאלוגים בהם דמותו של סוקרטס, היא הדוברת הראשית. בשלב כלשהו, ככל שנוקף הזמן, התחיל אפלטון, לפתח לעצמו דעות עצמאיות משלו (אשר לעיתים אף באו בסתירה עם אלה של מורהו הנערץ), והוא מתחיל כפי הנראה לשים בפיו של סוקרטס את השקפותיו שלו. הדבר בא לידי ביטוי בספריו המאוחרים יותר. תופעה זו, זכתה במאה ה-19 לכינוי; “הבעיה הסוקרטית”. 

הדמות הספרותית המייצגת את דעותיו של אפלטון, כביכול מפי סוקרטס, מכונה בשם; “סוקרטס האפלטוני”. פתחתי באזכור הסוגיה הסוקרטית, הואיל ולאחרונה, סיימתי לקרוא בהנאה רבה את ספרו האחרון של יאיר לפיד, בשם; “זיכרונות אחרי מותי – סיפורו של יוסף (טומי) לפיד” (הוצאת כתר). 

בספר זה, נחשף הקורא לתולדות חייו של טומי לפיד, העיתונאי והשר לשעבר, כאשר קולו בוקע כביכול מתוך גרונו של בנו, יאיר, על כל הקושי האובייקטיבי הגדול שיכול להשתמע מכך, וכמובן האתגר העצום שמתלווה לכתיבתו של ספר באופן הזה. אציין, כי ספר זה, עורר בי עניין רב, עוד בטרם ניגשתי לרכוש אותו; כמי שזכה להכיר את האיש טומי לפיד מן הרגע שבו נכנס לחיים הפוליטיים והצטרף ל’תנועת שינוי’, ועד ליום הפרישה מן הפוליטיקה, מצאתי עניין רב לגלות כיצד הוא ניתח את אירועי התקופה, ובעיקר מה חשב על ההתנהלות הפנים מפלגתית בתוך תנועה שינוי, ועל הדמויות שהרכיבו אותה. אודה, ולא אכחד, כי מאותו היום בראשית שנת 2006, שבו לחצו מספר פעילי אופוזיציה בתוך “שינוי” על מנגנון ההשמדה העצמית של המפלגה, ייחלתי לרגע שבו יבוא מאן-דהו, אשר ישים את נפשו בכפו, ויתעד בספר את קורותיה של מפלגת שינוי. 

בראשית שנות ה-80, לאחר ש’תנועת ד”ש’ (שזכתה אף היא ל-15 מנדטים בבחירות לכנסת התשיעית), התפרקה לכל עבר, התפרסמו שני ספרים אשר תיעדו את שלבי הקמתה והתפרקותה; “עלייתה ונפילתה של ד”ש” של נחמן אוריאלי ו-אמנון ברזילי (הוצאת רשפים), ו-“ניסיון פוליטי מסוים” (הוצאת עידנים) של אחד ממייסדי תנועת שינוי, פרופ’ אמנון רובינשטיין. 

תקופה ארוכה, קוויתי בלבי, שיקום גורם כלשהו (מן העיתונות או מן האקדמיה), שימצא לנכון לתעד את סיפורה של תנועת שינוי, לעמוד על הישגיה וכישלונותיה ולבחון לעומק את הסיבות לנפילתה. ארהיב עוז, ואומר, כי לטומי לפיד, עצמו, הייתה אמונה בכך שיקום ביום מן הימים תלמיד דוקטורנט אשר את עבודת ה- Ph.D שלו, יקדיש לנסיקתה הפוליטית המופלאה, ויוצאת הדופן של תנועת שינוי. 

זכור לי היטב, כיצד ציין לפחות פעם אחד, באחד מנאומיו במועצת שינוי, שאת הדברים הבאים הוא מבקש שיתועדו בפרוטוקול לטובת אותו דוקטורנט עתידי. אם נחזור לרגע לספר “זיכרונות אחרי מותי”, הרי שעל פי התרשמותי האישית הצליח יאיר לפיד במיומנות ובכישרון רב להתגבר מעל הבעיה הסוקרטית, וכשקראתי את הספר דמיתי בראשי שאני שומע את טומי, עצמו, ובקולו אומר את הדברים אותם אני קורא. בכל מקרה, יכולתי לדמיין אותו, אומר אותם בקולו. מלבד מקומות בודדים בהם הגיח לו לשיטתי “סוקרטס האפלטוני” (בעיקר בקטעים האידיאולוגיים וחלקים מסוימים המתארים את המציאות הישראלית), עומד המחבר בגאון באתגר הענק שהציב לעצמו ומתגבר עליו בהצלחה. כבר ביום רכישת הספר, מצאתי את עצמי מרותק אליו, ותוך פרק זמן של ארבעה ימים בלבד, סיימתי לקרוא אותו (פרק זמן זה היה וודאי מתקצר אילו לא היו לי גם עיסוקים אחרים…)

עבורי היה זה מסוג הספרים שיוצרים אימפקט בתודעה, ותוכנו מלווה אותך במחשבותיך בימים שאחרי סיום הקריאה ומן הסתם גם במהלכה. אינני יכול לעמוד על הנסיבות בדיוק, שכן, יתכן שלא רק התוכן, אלא ההיכרות האישית עם הדמות היא שהביאה ליצירת האימפקט האמור.

הספר, חושף בהרחבה תחנות רבות בחייו של טומי לפיד, וסייע לי להשלים הרבה חללים באינפורמציה שכבר הייתה והיו חסרים לי; היו ברשותי מספר חוויות מקוטעות ששמעתי מפיו בהזדמנויות שונות, והספר, השלים לי למעשה, חלקים רבים מאוד בפאזל המאוד חלקי שהיה ברשותי. בעיקר נהניתי לקרוא על תקופת עבודתו בעיתון ’מעריב’, השליחות ללונדון ועל היחסים המיוחדים עם רוברט מקסוול (10 ביוני 1923 – 5 בנובמבר 1991) שהיה מיליארדר בריטי, איל תקשורת, פליט מלחמה יהודי, שעשה את הונו מאפס. 

יחד עם זאת, מנקודת מבטי הסובייקטיבית לא אכחיש, כי הספר לא השביע את תאבוני בכל הנוגע לסקירת פרק החיים הפוליטי בתוך תנועת “שינוי”. הפרקים בספר, המוקדשים לפעילות הפוליטית של טומי לפיד, עוסקים פחות בתנועת שינוי, ובמה שהתרחש בה, והם מתרכזים בעיקר בפן הממלכתי יותר ומתמקדים בתקופת כהונתו כחבר כנסת ולאחר מכן, כחבר הממשלה. יתכן, וניתן למצוא את ההסבר לכך, שהספר נכתב לציבור הרחב אשר מתעניין אולי יותר בפן הממלכתי, ופחות בפן המפלגתי. מה עוד, שצריך לזכור תמיד בקורות חייו העשירים של טומי לפיד, הפוליטיקה היא רק פן אחד מיני רבים, וקשה עד בלתי אפשרי, לתת ביטוי לכול האספקטים והניואנסים. 

כשאני מהרהר בו בקור רוח, מנקודת המבט של היום, והרחק מזוהרה הרב של נוכחותו, אני יכול לומר בהתייחס לתקופה שמגיעה קרוב לשמונה שנים, בהם זכיתי להכיר את טומי באופן אישי, כי המדובר בדמות מרתקת ביותר. מסוג אותן הדמויות של אנשים המעצבים והמשפיעים ביותר איתם אתה בא במגע מדי פעם בחייך.

במהלך חיינו, אנו הרי פוגשים אלפי אנשים במסגרות שונות, מרביתם לא משאירים בנו כל רושם או חותם כלשהו, אבל לכל אדם, יש את רשימת האישים שלו, אשר מהם, אכן, הושפע ולמד, לטוב ולרע. לעיתים המדובר בדמויות דומיננטיות ומכוננות המעצבות אישיות ולעיתים הן רק משפיעות עליה או מתקנות אותה. עבורי באופן אישי, טומי לפיד, היה אדם מרתק ורב קסם, דמות בלתי נשכחת שהייתה חוויה לשהות במחיצתה. אדם דומיננטי ביותר עם נוכחות שלא ניתן להחמיץ, אשר מן המגע והמפגשים עמו, זכיתי להפיק לא מעט תועלת מכל מיני בחינות; לא רק בהיבטים הפוזיטיביים, אלא לעיתים גם איך לא לנהוג במצבים מסוימים.

נתקלתי במהלך חיי באנשים רבים וטובים הנרתעים ממאבקים, הסבורים שגם הניצחון אינו שקול כנגד תוצאות המאבק. טומי, ידע את מחירו של המאבק ואת סיכוניו וסכנותיו ולעולם לא נרתע. הלוחם, כידוע חושף עצמו לתקיפות ולפגיעות, להתנגדויות ולהתנצחויות, אבל זה לעולם לא הסית אותו מן המטרה, עד לאותו הרגע הגדול בו זכה לראות את דמדומי השחר של הניצחון הגדול בבחירות לכנסת שאפשר לו להתיישב על כסא שר המשפטים. יום הניצחון הזה, היה המאושר בחייו.

בתמונה: אדיר בנימיני ושר המשפטים, יוסף טומי לפיד, בכנס בחירות מוניציפליות בנתניה (2003)

עו"ד אדיר בנימיני 

ADIR A. BENYAMINI

 Attorney at Law