טיעונים משפטיים בהשראת הספרות / עו"ד אדיר בנימיני

טיעונים משפטיים בהשראת הספרות

עו"ד אדיר בנימיני

בפוסט הקודם "אחרי עשרים שנה" התייחסתי בקצרה לכך שבתקופת עבודתי כעורך-דין אהבתי מאוד לשלב קטעי ספרות בכתבי הטענות שהוגשו לבתי המשפט; מרבית השופטים וחלק גדול עמיתי למקצוע (גם מן העבר השני של המתרס), העריכו תכונה זו ואף החמיאו לי על כך לא פעם. אך למען האמת נתקלתי גם בשופטים שפחות התחברו לסגנון הזה. 

סברתי אז ועמדה זו תקפה עד היום שהדבר הכי משעמם שניתן לקרוא הוא כתב טענות משפטי פרוזאי, המסוגנן באופן יבש וטכני. המודל להשראה עבורי במישור הזה (הטרמינולוגי), היה שופט בית המשפט העליון, ד"ר מישאל חשין.

ביממה שחלפה מאז פרסום הפוסט הקודם, חשבתי לנכון להביא עוד דוגמאות וציטוטים מתוך העולם הספרותי העשיר בו עשיתי שימוש בכתבי הטענות שניסחתי באותה תקופה לבתי המשפט, מבלי שהדבר ירמז באופן כלשהו על הלקוח או הלקוחות מתוך אותם מקרים בהם טיפלתי. החיסיון ישמר.

מי שסיפק הרבה אמירות כנף טובות בהקשר הזה היה הסופר והמחזאי הצרפתי, אוֹנוֹרֶה דֶּה בָּלְזָק, שהיה בעל רקע של משפטן בתחום הפלילי והרבה לעסוק בנושא בכתביו. 

הנה שתי דוגמאות:

 "כל המבקש לשפוט אדם, חייב לפחות להיות בסוד מחשבותיו, בסוד אסונותיו, בסוד רגשותיו" [אונורה דה-בלזק הקמיע (תל-אביב: הוצאת ביתן) תשס"ג-2003, עמ' 77]

בסיפורו "הקמיע" כתב הסופר הצרפתי, אונורה דה-בלזק,  כי הוא "מוכן ומזומן אני ליתן מאה סו לאותו מתמטיקאי שיוכיח במשוואה אלגברית את מציאותו של הגהנום"; המבקש חש במובנים רבים שהוא לא זקוק לשום הוכחה שזוף שכן מבחינתו הוא כאמור מצא כבר הוכחה לקיומו של הגהנום, לפחות זה הפרטי שלו בעולם הארצי הזה (במובן הפיזי והנפשי).

ספר נוסף שסיפק עבורי מקורות רבים לציטוט הוא ספרו חואן מנואל "הרוזן לוקנור". 

הנה מספר דוגמאות לציטוטים בהם עשיתי לא אחת שימוש בכתבים המשפטיים אותם נוסחתי:

"אין בעולם גורל מר יותר מגורלו של מי שהגיע לשפל המדרגה לאחר שהיה ברום המעלה" [ציטוט מתוך: חואן מנואל "מעשה באיש שנעשה ידיד וצמית של השטן" הרוזן לוקנור תרגום: מנחם ארגוב (ירושלים: הוצאת מאגנס) תש"ע-2010, עמ' 175].

"ככל שניחנים הצעירים בשום שכל רב יותר, כך הם חשופים יותר לטעויות רבות במעשיהם. כי תבונתם מגעת להתחיל בדבר, אך הם אינם צופים את אחריתו, ומכאן שהם נופלים למהמורות רבות, אלא אם כן נמצא להם מושיע" [חואן מנואל "מעשה באיש טוב ובבנו" הרוזן לוקנור תרגום: מנחם ארגוב (ירושלים: הוצאת מאגנס) תש"ע-2010, עמ' 12].

"חיוני הדבר שלא תשפטו איש אלא על פי מעשיו לאורך זמן ולא בתקופה קצרה, ותבחנו אם כלכל את מעשיו לטובה או לרעה" [חואן מנואל "מעשה בסלאח א-דין ובגברת, אשת אחד הצמיתים" הרוזן לוקנור תרגום: מנחם ארגוב (ירושלים: הוצאת מאגנס) תש"ע-2010, עמ' 199]

המסות הנהדרות של מישל דה-מונטן מכילים אוצרות רבים. 

הנה שתי דוגמאות:

המבקש חש רגשות חרטה כבדים על התנהגותו הרעה בתקופה הקשה בו שקעה נפשו למצולות הדיכאון. היה לו למבקש זמן ארוך מאוד לעשות חשבון נפש עם עצמו. כפי שכתב מונטן באחד ממסותיו: "מעשה רע משאיר חרטה בנשמה, כמו כיב בקיבה שתמיד מגרד ומדמם. הבינה מסירה יגון וצער אך מאמצת את החרטה, הנעשית מכאיבה יותר מפני שהיא נובעת מבפנים, כמו קור חום וקדחת, המכאיבים יותר מפגעים חיצוניים" [מישל דה-מונטן "על החרטה" מתוך: מבחר מסות (בתרגומו של דרור דורי) חולון: אוריון 2007].

הוגה הדעות הצרפתי הדגול, וולטר, כתב ביצירת המופת שלו "מיקרומגס" את התובנה המאוד נבונה הבאה: "יותר מתמיד אני נוכח לדעת שאסור לשפוט שום דבר על פי גודלו הנראה לעין" , או כפי שכתב זאת יפה, הוגה הדעות הנערץ, מישל דה-מונטן: "קל למדי להתבונן באדם במצבו הרגיל, הפשוט וההמוני, כאשר הוא חורץ משפט על האמת לא על פי משקלם של הקולות, אלא על פי מספרם" [וולטר מיקרומגס-סיפור פילוסופי  (בנימינה: הוצאת נהר ספרים) תשס"ט-2009, עמ' 41; מישל דה-מונטן סנגוריה על רמון סבונד תירגם: דרור דורי (הוצאת אוריון 2011), עמ' 99].

מי שנחשב בעיניי רבים לגדול המחזאים בכל הזמנים, ויליאם שייקספיר, העניק לי אוצר בלום של משפטים גאוניים בהם עשיתי שימוש על פי ההקשר. 

הנה מספר דוגמאות: 

"ארנבת זו, שגעון הנעורים, פוסחת על כל מוקשי התבונה הפסחת" [ויליאם שייקספיר הסוחר מונציה (תרגום: אברהם עוז; הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005), מערכה ראשונה, תמונה ב' עמ' 49]

מי שהיטיב לעמוד יפה על הסיטואציה בה היה נתון הנאשם, הוא אחד מגדולי המחזאים בתולדות האנושות במחזהו הנודע "הסוחר מונציה", והדבר מומחש בדיאלוג בין באסיניו לפורציה: - באסאניו: "הניחי לי לבחור, כי בינתיים הריני חש כמו נתון בסד". 

- פורציה: "[...]אבל אתה הלא נתון בסד, ולפיכך ההודאה של אולי נמסרת תחת לחץ". [ויליאם שייקספיר הסוחר מונציה (תרגום: אברהם עוז; הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005), מערכה שלישית, תמונה ב' עמ' 93].

שייקספיר שם בפי דמותו של מרקוס טוליוס קיקרו את הדברים הבאים (בתרגומו הנפלא של נתן אלתרמן), שהינם אקטואליים מעין כמותם, גם לימינו אנו: "אכן מוזר מזגם של הימים; אך יש ובדברים רואים אנחנו מהרהורי לבנו, מה שאין בהם" [ויליאם שייקספיר יוליוס קיסר (תרגום: נתן אלתרמן) הוצאת הקיבוץ המאוחד – תשמ"ב, עמ' 27

להלן עוד מספר דוגמאות לציטוטים מתוך הספרות:

"נקל להתרחק מן האמת, קשה יותר להגיע אליה" [דני דירו "העוף הלבן" מתוך: על הנשים וסיפורים קצרים תרגום: מיכל רוזנטל (ירושלים: הוצאת כרמל) תשס"ח-2008, עמ' 66]

"אור השמש שונה בהרבה מאורן של מנורות" [מרקוס טוליוס קיקרו "להגנתו של מארקוס קאיליוס רופוס" כתבים נבחרים  (ירושלים: מוסד ביאליק) תשמ"ו-1985, עמ' 103]

בחייו של המבקש "אין אולי עובדות לוקחות לבבות, אין טרגדיות מחרידות, אך כן יש שם מחזות כהים ודמעות נסתרות" [יוסף חיים בְּרֶנֶר מתוך סיפרו "בחורף"].

עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI 

Attorney at Law 

או.הנרי "אחרי עשרים שנה" (אוסף סיפורים קצרים)

  O. Henry / After Twenty Years

או. הנרי "אחרי עשרים שנה" 

עו"ד אדיר בנימיני

סיפוריו הקצרים של הסופר האמריקני ויליאם סידני פורטר, שפרסם תחת שם העט או. הנרי (O. Henry), מחזירים אותי אסוציאטיבית לתקופת הלימודים בבית הספר. מקבץ מתוך סיפוריו הקצרים היו בתקופתי חלק מהסילבוס לבגרות בספרות.

כשנקלעתי לשיעור בו לא מצאתי עניין רב בנושא הנלמד, הייתי מגניב את הספר וממקם אותו על הברכיים מתחת לשולחן ומתחיל לקרוא בהיחבא. אחד הסיפורים הקצרים המוצלחים ביותר של הסופר האמריקני או.הנרי (שיש לו ביוגרפיה מעניינת בפני עצמה), הוא הסיפור המופלא: "אחרי עשרים שנה", אותו למדנו וניתחנו גם במסגרת בית הספר היסודי. מי שמכיר את הסיפור יודע שבסופו יש טוויסט מדהים בעלילה, שמתחילה בנקודת זמן מסוימת ומסתיימת בהווה, אחרי עשרים שנה.

לימים, כשבגרתי רכשתי את לקט הסיפורים של או. הנרי המלא שיצא בהוצאת עם עובד; הסופר שריצה שלוש שנות מאסר בכלא קולומבוס, באוהיו, עוסק לא מעט בסיפורם של אסירים. ניתן לשער כי ההשראה לחלק מן הסיפורים הגיעו אליו, בתקופת שהייתו בבית האסורים, שם גם כתב את חלק מסיפוריו. 

בהיותי עורך-דין אהבתי לשלב קטעי ספרות בכתבי הטענות שהוגשו לבתי המשפט; מרבית השופטים ועמיתי למקצוע העריכו תכונה זו, אבל למען האמת נתקלתי גם בשופטים שפחות התחברו. מבחינתי, הדבר הכי משעמם שניתן לקרוא הוא כתב טענות משפטי פרוזאי, המסוגנן באופן יבש וטכני. המודל להשראה עבורי במישור הזה (הטרמינולוגי), היה שופט בית המשפט העליון, ד"ר מישאל חשין. 

באופן הזה, מידי פעם ציטוטים מתוך סיפוריו של או. הנרי מצאו את דרכם לכתבי טענות שניסחתי בתור עורך-דין (הכל כמובן צוטט בהקשר לאירועים הספציפיים שהתרחשו באותו התיק). יש לציין את מלאכת התרגום והעברית הנפלאה בספר בהוצאת "עם עובד" של המתרגם והמשורר אהרן אמיר. 

הנה דוגמא אחת לשימוש שעשיתי בסיפוריו של או. הרי בכתבי טענות משפטיים: 

זה היה גם השלב בו עבר המבקש תהליך דומה לזה שעבר על גיבור סיפרו הסופר האמריקני הנודע או. הנרי, "השוטר וההמנון", המתואר באופן הבא: "באימה חטופה התבונן בבור שלתוכו מעד[...] ובן רגע גם נענה לבו ברטט להלך-נפש חדש זה. דחף מידי ונמרץ עוררו להיאבק עם גורלו הנואש. הוא יחלץ מן הבוץ; הוא ישוב ויהיה לאיש; הוא ידביר את הרעה שהשתלטה עליו[...] מאשפתות יקים שאיפותיו הלוהטות משכבר הימים ובלי היסוס יפעל למענן. אותם צלילי עוגב חגיגיים אך ערבים חוללו בו מהפכה". גם כאן, מי שמכיר את הסיפור יודע שבסופו יש טוויסט אירוני בעלילה. 

[ציטוט מתוך: או. הנרי "השוטר וההמנון" אחרי עשרים שנה (תרגום: אהרן אמיר) הוצאת עם עובד, תשס"ו-2006, עמ' 25].

צילום עטיפת הספר "אחרי עשרים שנה" של או. הנרי מתוך הספרייה הביתית

עו"ד אדיר בנימיני 

ADIR A. BENYAMINI

 Attorney at Law 

Live at the Royal Albert Hall by Adele

Live at the Royal Albert Hall

Live Album and Video Album by Adele

נחשפתי למוסיקה הנהדרת של היוצרת והזמרת אדל רק באלבום השני שלה "21". כמו במקרים רבים בעבר, האלבום השני הביא לרכישת הדיסק של האלבום הראשון "19". שניהם אלבומים נהדרים.

בזמן רכישת הדיסקים הללו עבדתי במתחם הבורסה ברמת-גן, במשרד עורכי-הדין של דוד גולן; זו הייתה תקופה בה בכל קיץ הייתי יוצא בתקופת פגרת בתי המשפט לחופשה עם חברים. לאחר שתי חופשות ביוון התחלנו לטוס לנפוש בכל קיץ בתאילנד.

אלבום הופעה הראשון של אדל "Live at the Royal Albert Hall" יצא לאור ב-29 בנובמבר 2011 בפורמט של DVD  ו-CD. אדל שרה את השירים שיהוו חלק ממסע ההופעות שלה: "Adele Live", וזו שתועדה כאן התקיימה באולם המלכותי "אלברט הול" שבלונדון. 

אולם "אלברט המלכותי לאמנויות ולמדעים" קרוי על שם בעלה של המלכה ויקטוריה – הנסיך אלברט. ההופעה שודרה במלואה בטלוויזיה בישראל בערוץ הראשון, וזכור לי שעשתה עלי רושם מצוין.

המארז נרכש במהלך החופשה בעת ששהינו בבנגקוק, תאילנד בקיץ 2012; הסתובבתי במרכז המסחרי של "הפרגון" בסיאם ביחד עם גיא בנגל, שהרבה בזכותו רכשתי גם עותק עבור עצמי. למזלנו בבית המלון (Sivatel Bangkok Hotel) הייתה לי בחדרי מערכת שמע מאוד מתקדמת, שכללה מערכת DVD, כך שגם הקומקט-דיסק וגם הדי.וי.די "נחרשו" בזמנים בהם שהייתי בבית המלון בבנגקוק. הרצועה השנייה מתוך ההופעה: "I'll Be Waiting", הכי מתחברת לי אסוציאטיבית עם הטיול ההוא, ואני נזכר בו בכל פעם שאני חוזר ומאזין שוב ושוב לאותו השיר.

אלבום הופעה של אדל "Live at the Royal Albert Hall" מתוך הספרייה הביתית

עו"ד אדיר בנימיני 

ADIR A. BENYAMINI

 Attorney at Law 

מפגש עם חיים בר - גדול הבלמים בתולדות הכדורגל הישראלי

בלם אגדי

מפגש עם כדורגלן העבר חיים בר

עו"ד אדיר בנימיני

השבוע נפגשתי עם בלם העבר האגדי של מכבי נתניה, חיים בר. זו הייתה למעשה פגישתנו הרביעית פנים אל פנים לאורך השנים. כמובן, מבלי לספור את עשרות הפעמים בהם "נפגשנו" במגרש הכדורגל של מכבי נתניה ("הקופסא"). אני במעמד של אוהד צעיר שבא לצפות במשחק של קבוצתו האהודה והוא כשחקן הקבוצה. 

חיים בר הגיע אלי השבוע לפגישה כתושב נתנייתי מן השורה, מתוקף תפקידי כסגן ראש העיר ויו"ר וועדת המשנה לתכנון ובניה, לדון בסוגיה תכנונית. 

זו הייתה כמובן הזדמנות עבורי להעלות זיכרונות מהילדות מהתקופה המפוארת של המועדון, הימים של "נתניה ועוד 15 קבוצות". המשפט שכל כך נחרט בזיכרון, שיצא מפיו של מאמן הקבוצה דאז, מוטל'ה שפיגלר. מכבי נתניה דהרה אז לאליפות. הטבלה של הליגה הראשונה הורכבה משש-עשרה קבוצות. בראיון לטלוויזיה אחרי עוד ניצחון מרשים, שפיגלר אמר בלשון החדה שאפיינה אותו: "בליגה יש היום את נתניה ועוד 15 קבוצות". זה הרגיז ועצבן הרבה מאוד ראשי מועדונים אחרים שחשו כי הוא מזלזל הם, אבל בפועל הוא צדק. המשפט הזה בולט מאוד, לאור אוסף הקלישאות שמקבלים בראיונות אחרי משחק ממאמנים כיום. ממרואיינים שמסרבים ומתחמקים ממתן תשובות ישירות לגבי המטרות של המועדון אותו הם מאמנים. 

עבורי, חיים בר הוא גדול הבלמים בתולדות הכדורגל הישראלי; קביעה זו מבוססת על בסיס מאגר השחקנים אותם ראיתי במו עיניי משחקים. העיתונאי והיסטוריון הספורט, רון עמיקם, כתב במענה לפוסט שפרסמתי ברשת החברתית על הפגישה ובה נתתי את התובנה הזאת, השיב לי כי לדידו "הבלם הכי טוב בתולדות הכדורגל הישראלי ולמעשה שחקן ההגנה הטוב ביותר בכדורגל הישראלי הוא דוד פרימו. חיים בר יכול להתחרות על עמדת הבלם השני עם איציק שניאור, צבי רוזן, אבי כהן ואריק בנאדו".

שיתפתי את חיים בר בפגישתנו הקודמת במשרדי במנהל ההנדסה העירוני, לפני למעלה משנה ומחצה, על הרגע הכי זכור לי ממשחק בו הוא נטל חלק, ועבורי כצופה, היה רגע מכונן. משחק שרגע אחד בו, שינה את כל נקודת המבט שלי מנקודה זו והלאה על משחק הכדורגל. משחק שחיים בר עצמו היה דמות מרכזית בו, כשעמד ברכזה של שערוריית שיפוט.

בעונת 1986/1987 זכתה בית"ר ירושלים באליפות המדינה; מכבי נתניה (שחזרה מהצהוב-שחור למדים הירוקים) פתחה לא טוב את העונה. בית"ר הגיעה וניצחה במשחק ענק 4:3. נכחתי במשחק הזה, ומן הסתם יצאתי מן האצטדיון מאוד מאוכזב. אורי מלמיליאן, כוכבה של בית"ר ירושלים, התראיין לטלוויזיה ואמר שהמיקום של מכבי נתניה בטבלה אינו משקף את היכולת האמיתית שלה, ואכן נתניה הקבוצה התאוששה בהמשך הדרך כשירושלים דברה לאליפות ראשונה בתולדותיה.

המשחק המדובר (עליו שוחחתי עם חיים בר) שוחק בעונה שלאחר מכן בעונת 1987/88 (מחזור 5); מכבי נתניה עם המאמן זאביק זלצר, פתחה את העונה מצוין בשורה של ניצחונות והובילה את הטבלה בבטחה. הפעם הייתה זו בית"ר ירושלים (אותה אימן מוטל'ה שפיגלר), שהחלה את העונה בצורה מגומגמת. ושוב, ההגרלה זימנה את בית"ר ירושלים למשחק במגרש ה"קופסא" באחד המחזורים הראשונים של הסיבוב הראשון. המגרש היה מפוצץ באוהדים עד אפס מקום, כולל יציעי העץ הישנים לצד יציעי הבטון. היו אוהדים שהצליחו להידחס פנימה ללא כרטיס ובעלי כרטיסים שנותרו מחוץ לשערי הכניסה לאחר שהמשטרה הורתה שלא להכניס עוד אוהדים. למזלי הקדמתי להגיע למגרש. באותה תקופה לא הייתה הקפדה על מיקום הישיבה ביציעים, בחזקת כל הקודם זוכה. הקהל של שתי הקבוצות היה מעורבב וישב יחד בכל היציעים. אני נקלעתי ליציע מספר 3 הפינתי. בסביבתי ישבו על הטריבונות אוהדי נתניה וירושלים, אחד ליד השני.

עקב שביתה ארוכה ב"רשות השידור" שכללה את הטלוויזיה הישראלית (ערוץ 1), המשחק הזה לא צולם ולא שודר ברדיו הממלכתי (שודר רק בתחנת "קול השלום" של אייבי נתן). לכן אין שום תיעוד שלו, למעט זה המופיע בארכיון העיתונות הכתובה. מי שלא נמנה על הצופים שנדחקו באותה שבת ליציעי הקופסא, לא יכול לספק עדות ראשונה על המשחק הזה. רק מי שנכח שם פיזית יכול לדון על האירועים כמיטב זכרונו.

השופט במשחק היה עובדיה בן-יצחק; זה אולי המקום לפאוזה קטנה, לטובת כמה מילים על שופטי הכדורגל באותה תקופה. היו שופטים טובים יותר וטובים פחות. ליעקב שיינר לדוגמא היו מגרעות, אבל כאוהד ידעת תמיד שמדובר בשופט הגון. אף אם הוא היה עושה טעות בהחלטה כזו או אחרת, הדבר נעשה בתום לב ולא מתוך פנקסנות או התחשבנות. יצחק בן-יצחק היה בעיניי שופט טוב, למרות שהתכונה הבולטת אצלו היה הרצון "לגנוב את ההצגה". כך גם חשבתי על צבי שריר, שהיה סמכותי ותקיף. אריה פרוסט היה בעיניי שופט כדורגל טוב, הגון וישר, אך מקל ורך מידי. חיים לפקוביץ היה אנדרייטד לטעמי. שופט שניהל משחקים בצורה טובה ולא זכה להערכה מספקת. כך גם יאיר טילנגר. לגבי עובדיה בן יצחק, קשה לי לומר מילים טובות מהזיכרון שלי. לא ממש הצלחתי לפצח אותו, או לאפיין אותו כשופט כדורגל. הוא זכור לי כשופט שבא "להרוס משחקים". כפי שעשה באותו משחק גמר גביע בין הפועל פ"ת לבין מכבי חיפה, עם ההרחקה המוקדמת של גיא גת (בסטנדרטים של היום זה היה אדום ישיר אבל אז זה היה אחרת). החלטה שלמעשה הרסה את המשחק הזה. לאחר ההרחקה המוקדמת בדקה השנייה של המשחק, הוא איבד את השליטה עליו.

לעניינו; בהחלטה חסרת תקדים, ודי הזויה, החליט עובדיה בן יצחק להוציא אדום ישיר לחיים בר על כך שלטענת השופט יצא מן החומה, לפי שבעיטת העונשין נבעטה. נתניה שיחקה מצוין באותו משחק. זה היה לדעתי תקדים עולמי. לא ראינו עד אז אירוע בו שחקן מקבל אדום ישיר, על עבירה שלא הייתה נשרקת היום. בכדורגל המשוחק כיום כמעט ולא רואים כדורי עונשין שנבעטים שוב מתוך העילה הזאת (הספריי עם סימון מיקום החומה פתר רבות במישור הזה). וגם אם נשרקים, לא מוצאים בדרך כלל כרטיסים צהובים ובטח לא אדומים. התחושה הייתה שעובדיה בן יצחק הגיע עם האדום הזה מהבית, בדיוק כמו במקרה של ההרחקה של גיא גת. "הקורבן" במשחק המדובר היה חיים בר. עוד משחק שנהרס מאותה דקה.

בנחיתות מספרית, מכבי נתניה המשיכה לתקוף, למרות שנקלעה לפיגור, וניסתה להשיג את השוויון; בית"ר ירושלים יצאה למתפרצת, שהותירה את אורי מלמיליאן בדהרה לכיוון השער. פודי חלפון ממכבי נתניה עשה עליו עבירה שחייבה הנפת כרטיס אדום (צהוב שני). באותו רגע התגלתה גדולתו של מלמיליאן כאדם וכשחקן. כדי למנוע מהשופט להרחיק למכבי נתניה עוד שחקן, מלמיליאן קם מיד וחיבק את פודי חלפון. לתחושתי האישית, בכך סימן לשופט: "כבר קיפחת אותם מספיק", ולכן אין צורך או מקום להותיר את נתניה בתשעה שחקנים.

זה הרגע הזכור אולי באופן המובהק ביותר למי שצפה במשחק הזה, אך היה גם רגע אחד פרטי שלי, אותו לקחתי עמי בדרך הביתה בסיום ההתמודדות.

הרגע האישי המכונן שנחרט בזיכרוני מאותו משחק ומלווה אותי מאז ועד היום, התרחש כאשר בית"ר כבשה את השעה השלישי ועלתה ליתרון 3:1. אז היה ברור ש"תם הטקס" והפסדנו את המשחק. אוהדי בית"ר שישבו מסביבנו צהלו ושמחו. אני התיישבתי על הטריבונה והתכופפתי שפוף כלפי מטה, עם הפנים בין הידיים, כמו בשיר של משינה. אוהד נתנייתי ותיק, איש מבוגר, טפח לי על שחם ואמר: "אין דבר ילד, תתעודד, תזכור תמיד, זה רק ספורט... רק משחק כדורגל". 

האירוע הזה היה מכונן עבורי, ומאז למדתי לא לקחת קשה מידי גם הפסדים כואבים. מיד אחרי שהמשחק מסתיים באופן מאכזב, אני נוהג להחליף דיסקט מיד ולנתק את עצמי מן האירוע. זאת הסיבה שהרגע הזה הוא אחד האירועים החשובים והזכורים לי ביותר מכל המשחקים בהם צפיתי באצטדיון הקופסא. זו הייתה אחת העצות הטובות והנכונות שאי פעם קיבלתי מאדם זר בחיי.   

עו"ד אדיר בנימיני (מימין) והבלם האגדי חיים בר

המשחק נערך ביום ה-10 באקוטובר 1987.

אורי מלמיליאן העלה את ירושלים ליתרון בדקה ה-41.

חיים בר הורחק באדום ישיר בשל הפרת "חוק המרחק מהחומה".

האדום המפתיע גורם למהומה במגרש בין השחקנים שנמשכת כחמש דקות, שלאחריה איבד השופט, עובדיה בן-יצחק, את השליטה על המשחק. 

בדקה ה-58 בעיטת העונשין מבוצעת בפעם השלישית, ואורי מלמיליאן כבש לרשתו של יעקב בלדב.

שלום תקווה צימק בדקה ה-65 ל-2:1.

בדקה ה-75 כבש סמי מלכה את השער השלישי לטובת בית"ר ירושלים. 

13 אלף צופים מלאו את היציעים במגרש בנתניה.

כתב "מעריב" שסיקר את המשחק מטעם העיתון, שאול לילוב, כתב על האירוע השנוי במחלוקת את הדברים הבאים:

"נא לא להתפלא אם תתנוסס חתימתו של בן-יצחק על עצומת תמיכה בעובדי הטלוויזיה ועיתוניה. לאמור: המשיכו בשביתתכם הברוכה, חיזקו ואימצו, אתכם במאבקכם הצודק. למען האמת בן-יצחק וודאי חוזר ומברך בינו לבין עצמו על דממת המסך, כי בטלוויזיה אין גם מבט ספורט, ובאין מבט ספורט הוסרה אימת רגע של מחלוקת. מבחינתו של בן-יצחק, זה לא היה רגע אחד של מחלוקת: אלה היו רגעים של התלקחות".

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law 

הזרמים בחינוך - האיום הגדול על עתידה של הזהות הציונית

הזרמים בחינוך ועתיד הזהות הציונית של מדינת ישראל

עו"ד אדיר בנימיני

בדיון שהתקיים במהלך חודש אוגוסט במועצת העיר נתניה פרסתי בפני הנוכחים את עיקרי האג'נדה החינוכית החינוכית שלי. הדגשתי שהדברים מייצגים את דעתי האישית בלבד, וכך גם תוכנו של פוסט זה, שנכתב בעקבות מחשובות ותובנות שהתעוררו במוחי הבוקר, בזמן נסיעה ברכב. מחשבות ותחושות שסברתי שחשוב שיועלו על הכתב.

באותו נאום במועצת העיר, נדרשתי בין היתר, לסוגיית הזרמים השונים בחינוך, ובעקבות החוויה שעברה עלי הבוקר סברתי שנכון יהיה להרחיב על הדברים שאמרתי במועצה העיר, לנמק ולהסביר מדוע בעיניי, המשך קיומם של זרמים אלה, בלי השבת הזרמים הליברליים, עלולה לכרסם בזהות הציונית של מדינת ישראל, שהוקמה על בסיס חזונם של אבות הציונות ואבות המדינה העברית המודרנית.

בראשית ימיה של המדינה פעלה מערכת החינוך העברית על פי המודל שהתגבש בתקופת המנדט הבריטי.  בתי הספר השתייכו לשלושה זרמים אידיאולוגיים: הזרם הכללי שהוקם על ידי "הציונים הכלליים" שהופעלה באמצעות "הסוכנות היהודית", "זרם העוברים" (תנועת העבודה) ו"המזרחי" (הציונות הדתית: המזרח והפועל-המזרחי). סיפרתי בדבריי במועצת העיר כי בעיר נתניה פעלו שלושה בתי ספר שהשתייכו כל אחד לאחד מאותם הזרמים: "ביאליק" (הזרם הכלל) "בארי" ("זרם העוברים") ו"תחכמוני" ("המזרחי"). 

להבנת הרקע ליצירת הזרמים אקדים ואסביר שהם הוקמו על בסיס המודל שבו פעלו הקהילות היהודיות בארצות מזרח-אירופה של ראשית המאה העשרים. השירותים האזרחיים אותן מדינות-האם לא סיפקו באותה עת, סופקו על ידי הקהילה באמצעות התנועות הפוליטיות. המודל הועתק לארץ-ישראל בתקופת המנדט. הדבר הוביל לכך שהזרמים הציוניים השונים החלו להקים בארץ-ישראל המנדטורית לשכות תעסוקה, קופות-חולים, בתי-ספר, תנועות נוער, בנקים, עיתונים, הוצאות-ספרים, שירותי תחבורה, אגודות-ספורט, אירגוני-נשים, מועדונים לקשישים ואפילו רשתות-שיווק. בהמשך אף הקימו ארגונים בעלי אוריינטציה צבאית.

בזרם הכללי שמו דגש על לימוד תורתם של חוזה המדינה, בנימין-זאב הרצל וחברו הטוב, ד"ר מקס נורדאו. בהשראת "יהדות השרירים" בה דגל היה דגש על חינוך גופני. החינוך הכללי נועד להכשיר תודעה עברית, את האחדות הלאומית העברית, ברוח הלאומיות הליברלית. במרכז עמדה מטרת העל לחנך לאהבת המולדת.

בזרם של תנועת העובדים הדגשים היו על חינוך לחלוציות, החיבור בין אדם לבין האדמה, עבודה עברית, חקלאות, תעסוקה הוגנת ושוויונית. ההוגה הציוני המרכזי בזרם חינוכי זה היה א.ד גורדון. 

לצד זרים אלה פעל הזרם של הדתיים המודרניים, "המזרחי", שם לימדו בשפה העברית ולא הייתה הפרדה בין הכיתות בין תלמידים לתלמידות, והחינוך היה ציוני, להבדיל מהזרם החרדי בהובלת אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, שהיה המשך ישיר של החינוך הגלותי המזרח-אירופאי, והתנהל בשפת היידיש.

לחשיבות שיחסו האבות המייסדים לקיומם של זרמי החינוך, ולזכות האלמנטרית של ההורים לחנך את ילדיהם על פי הערכים שהם מאמינים בהם, ניתן למצוא מקורות רבים. הנה למשל דברים שכתב אהרן ציזלינג - מאנשי העלייה השנייה. בהמשך חבר הכנסת ושר החקלאות הראשון של מדינת ישראל:

"יש לקיים את עצמאותם של כל הזרמים בחינוך, עפ"י רוחם ומגמתם, תוך קיום העיקרים המשותפים לרשת החינוך כולה. ההורים חופשיים לבחור בזרם הרצוי להם ולחנך בו את ילדיהם בגן ובבית הספר, וחובת מוסדות החינוך לאפשר להם את מילוי רצונם ללא הגבלה כלשהי, אם בעיר ואם בכפר". 

"על על הזרמים יש להטיל חובה של אימון גופני, שירותי-עבודה מסוימים במשך תקופת הלימודים, ושירותי עבודה ואימונים תוך כדי הלימודים, לשם היווי כוח מגן, קולט עלייה ומניח יסודות להתיישבות"

עם הקמת מדינת ישראל נחקק כבר בשנת 1949 "חוק חינוך חובה" שהכיר בכל ארבעת הזרמים שהוזכרו לעיל. התקלה הגיעה שש שנים לאחר מכן עם חקיקת חוק חינוך ממלכתי (1955).

בשם הממלכתיות שדוד בן גוריון דגל בה נכפה האיחוד רק על הזרמים החילוניים בחינוך. כפי שציינתי בדברי במועצת העיר, ניתן היה לקיים את ההבטחה שבן-גוריון נתן לחרדים לאפשר להם לשמור על חינוך עצמאי, אך ללא מימון ממשלתי (כפי שהיה טרום הקמת המדינה). לקבוע שמי שרוצה חינוך עצמאי פוליטי-אידיאולוגי יישא בעליות בעצמו, או לחלופין, להשאיר את המצב הקיים ולאפשר לזרמים החילוניים להמשיך להתקיים באופן עצמאי. ביטול הזרמים האידיאולוגיים בחינוך נכפה כאמור רק על הזרמים החילוניים (הבורגני-ליברלי וזרם העובדים), וכאן שורש החטא הקדמון, אם כל החטאים, שהביאה אותנו למצב בו אנחנו נמצאים היום.

יגאל אלון היה כמו שנהוג לומר היום ("הראשון לזהות") וכמסופר בביוגרפיה אותה חיבר אודי מנור, הוא ממש התחנן לבן גוריון לא לכפות את איחוד של מערכות החינוך החילוניות, ולא לבטל את זרם העובדים. מאמציו לא הועילו. אלון זיהה כאמור את המגמה המסוכנת כבר אז. הוא הבין שתנועות-הנוער לא יעניקו את המענה האידיאולוגי הדרוש בטווח הרחוק (היום ברור עד כמה צדק) וזיהה כיצד מערכת החינוך של הזרמים האחרים, מנוצלת למטרות פוליטיות.

נקודת השבר המשמעותית השנייה שתרמה למצב העגום בו אנחנו נמצאים כיום, היא שנת 1977 בה התרחש במהפך הפוליטי הראשון. מפא"י נושאת כאמור במניות היסוד של "החטא הקדמון", אך הליכוד ומנהיגה, מנחם בגין, נושאים באחריות להעברת החינוך לידי שותפיו הקואליציוניים, דבר שהיה חסר תקדים עד אז. הליכוד לא ראה בחינוך תיק חשוב מספיק. בנושא זה יאמר לזכותם של ראשי מפא"י שהם מעולם לא מסרו את תיק החינוך, לגורם פוליטי שאינו שייך לתנועת העבודה. כל שרי החינוך בממשלות מפא"י הגיעו מזרם העובדים. התיק הזה כאמור מעולם לא נימסר לשותפה קואליציונית.

להלן שמות שרי החינוך מהקמת המדינה ועד לשנת 1977: זלמן שזר, דוד רמז, בן-ציון דינור, זלמן ארן, אבא אבן, יגאל אלון ואהרון ידלין. חוסר החשיבות שגילתה מפלגת הליכוד כלפי החינוך בכלל וכלפי משרד החינוך נלמדת מהעובדה שמאז המהפך בשנת 1977 לא מונה שר החינוך מטעם מפלגת הליכוד במשך 26 שנים. הליכודניק הראשון לכהן כשר החינוך, הייתה ליכודניק, השרה לימור לבנת, שמונתה לתפקיד רק בשנת 2003, בממשלתו השנייה של אריאל שרון (ממשלת ישראל השלושים). מרבית השנים הללו נוצלו על ידי מרבית השרים שכיהנו בתפקיד, לקידום אג'נדה דתית והכנסת תכנים אלה, לתוך תוכנית הלימודים. 

כיום אפשר לומר בפה מלא שמערכת החינוך של "המוכר שאינו רשמי" זה אחד הנזקים הגדולים ביותר שנעשו למדינה הציונית, שקברניטה ממש ירו לעצמם ולנו ברגל. הוקמה כאן מערכת חינוך פוליטית לחלוטין, המזוהה באופן מובהק עם מפלגות מסוימות (ש"ס והמפלגות המרכיבות את "יהדות התורה"), המחנכת את תלמידיהם ותלמידותיהן להצביע לאותן מפלגות. הבעיה הכי גדולה שהן מחנכות את תלמידיה שלא לשאת בנטל ולהשתמט מחובת הגיוס. מערכת חינוך גלותית ואנטי-ציונית, הממומנת על  המדינה הציונית. נבנה כאן מעין מנגנון של הרס עצמי. 

הפתרון לטעמי, כיוון שמסיבות פוליטיות קשה מאוד ללכת אחרונה, הוא לאפשר לציבור החילוני להחזיר את הזרמים האידיאולוגיים, לכל הפחות בחינוך היסודי. לאפשר להורים לבחור לאיזה זרם הם מעוניינים לשלוח את ילדיהם, וכל זאת באמצעות הרשויות המקומיות שיחפצו בכך. המצב שהשתרש היום, שכל שר חינוך שנכנס למשרד, משנה את תוכנית הלימודים, ומאפשר לגורמים בעלי אג'נדה פוליטית-אידיאולוגית להיכנס לבתי הספר הממלכתיים היא בלתי נסבלת. אף זרם חינוכי אחר אינו מושפע מניסיונות כאלה וראשיהם לא היו מאפשרים לשום גורם שאינו תואם את האג'נדה האידיאולוגית שלהם להיכנס לבתי הספר. הייתה זו כאמור טעות קשה של דוד בן גוריון שלא כפה מערכת חינוך ממלכתית על כולם, או לחלופין מניעת תקציב לכל מי שמעוניין להישאר עצמאי. התוצאה מדאיבה: המדינה ממנת שתי מערכות חינוך פוליטיות לחלוטין שתפקידן לייצר עוד ועוד מצביעים לטובת אותן מפלגות, לא להשתלב חברתית ולא לשאת בנטל השירות הצבאי.

חשוב לציין שהיהדות הרבנית-האורתודוכסית, שהיא תוצר של "אסכולת יוחנן בן-זכאי", שמטרתה הייתה לחסל את הפן הלאומי ביהדות, ולהסיט את הפוקוס לכיוון אחר, לפן ששם דגש על לימודי תורה. אסכולה שאינה מייצגת את היהדות-העברית המקורית. רחוק מכך. מטרת העל של הציונות הייתה לבצע "רנסנס עברי". להחיות מחדש ולהחזיר את ישראל למקורות הלאומיים שלה. לדמויות כמו יהושע בן-נון, שמשון, דוד המלך ויהודה המכבי. הם היו מקור ההשראה, להבדיל מן המודל של היהודי הגלותי אותו האבות המייסדים הכירו ממזרח-אירופה. 

כפי שכתבתי והתבטאתי לא אחת ממשלת הריפוי לה אנחנו מייחלים שתקום בשנת 2026 חייבת לעשות "טיפול שורש", ולהידרש לעריכת רפורמה מקיפה שלא תהיה הפיכה בעתיד, אשר תבטיח לכל הורה בעל השקפת עולם ציונית את האפשרות לשלוח את ילדיו למערכת חינוך, המשרתת את השקפת עולמו. הדבר לא יכול להיעשות באמצעות מערכת החינוך הממלכתית, בה בוחש כל שר חינוך חדש שנכנס לתפקיד, מתוך מטרה ורצון להשפיע על התכנים שנלמדים שם. הזרמים האחרים חסינים מכל התערבות שכזו. 

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law 

ארגון דוברי האנגלית בנתניה Netanya AACI

הכנס לכבוד השנה החדשה מטעם ארגון דוברי האנגלית בנתניה 

Netanya AACI

הגעתי לכנס דוברי האנגלית בעיר נתניה, לברך בשם תושבי העיר את המתנדבים הרבים מקרב הארגון ולהעניק להם את ברכת ראש העירייה, סגני ראש העיר, חברי מועצת העיר ותושביה לשנה החדשה. 

הבעתי תקווה שבשנה העברית החדשה תשפ"ו (5,786) נחזור לנורמליות, שהחטופים שלנו בעזה יחזרו, שהמלחמה תסתיים ושחיילנו יחזרו בשלום לביתם עטורי זרי דפנה של ניצחון. 

במהלך דברי הברכה שלי נדרשתי גם לסוגיה אקטואלית והתייחסתי לאירועים הטרגיים במדינת יוטה ובמדינת מינסוטה בארצות-הברית, בהקשר של המסקנות שעלינו להסיק מהם כאן בארץ. הרי גם אנחנו בחברה הישראלית צריכים ללמוד את הלקח לגבי עצמנו והאופן שבו אנחנו מתנהלים, בעיקר ברשתות החברתיות וגם מחוץ להן. 

אמרתי לנוכחים שאני מייחל לכך שבשנה הבאה נחזור להקשיב אחד לשני, שננהל שיח מכבד ותרבותי ושנדע לחזור לערכים הבסיסיים של שיח פתוח בחברה ליברלית, אותם פרס בשעתו, הוגה הדעות ג'ון סטוארט מיל, בספרו "על החירות". ספר ממנו הבאתי בפני הנוכחים ציטוט אחד, שהוא התורה כולה על רגל אחת:

"אילו היו כל בני-האדם מחזיקים בדעה אחת, ורק אחד היה מחזיק בדעה המתנגדת, גם אז לא היו הללו רשאים להשתיקו, כשם שלא היה אותו אחד רשאי להשתיק את שאר בני-האדם, אילו היה הדבר ביכולתו".

מיל מביא בספרו המופתי שהפך לקנוני, מספר רב של אמירות חשובות בשבחי השיח הציבורי החופשי. בין השאר כתב גם כי "לעקרון החירות אין שום תוקף במצב חברתי שבו עדיין לא הוכשרו בני-אדם להפיק תועלת מן הוויכוח החופשי והשווה המתנהל על יסוד השוויון הגמור" . יצר לב האדם, כתב מיל, "ואחת היא אם הוא שליט או אזרח פשוט" נוטה מטבעו "לכפות את דעותיו ונטיותיו על זולתו". יש להיאבק לפיכך בנטייה זו שהולכת ותופסת אחיזה מצערת מאוד בימינו.

העקרונות הבסיסיים של השיח הפתוח והמכבד הם אלה שעל כולנו לזכור, לחזור ולשננם שוב ושוב. עלינו ללמוד מחדש, מהו שיח פתוח בחברה דמוקרטית ומה עלול להעמידו בסכנה.

עו"ד אדיר בנימיני בנאום הברכה לשנה החדשה ב-AACI נתניה

[כל הציטוטים מתוך: ג'ון סטוארט מיל על החירות תרגם: אריה סימון (הוצאת מאגנס, תשנ"ד) עמ' 21, 29]

עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI 

משלחת של חברי קונגרס מארה"ב הגיעה לנתניה להתרשם מעמותת "יוניסטרים"

משלחת של חברי קונגרס מארה"ב במכללה האקדמית נתניה ועמותת "יוניסטרים"

משלחת של חברי קונגרס, המייצגים מדינות מכל רחבי ארה"ב הגיעה לנתניה להתרשם מהעבודה הנפלאה שעושה בקרב בני-נוער עמותת "יוניסטרים", המכשירה אותם ליזמות עסקית וחברתית. הגעתי לברך את חברי המשלחת מטעם תושבי העיר נתניה ושיתפתי את הנוכחים בחשיבות שמייחסת עיריית נתניה לטיפוח הדור הצעיר שלה. 

בנוסף, שיתפתי אותם ברמה האישית שלי, כנבחר ציבור, אין אירועים המרגשים אותי יותר ממפגשים עם הדור הצעיר של בני העיר נתניה בפרט, ומרחבי במדינה בכלל. הוספתי שהם כנבחרי ציבור וודאי יכולים להזדהות עם תחושה זו, כל אחד במחוז ממנו נבחר בארה"ב, וכמובן כאן במפגש הזה.

ספרתי לנוכחים שבקרוב מאוד נציין את השנה החדשה על פי לוח השנה העברי, ושיבחתי את העבודה הנפלאה שעושה עמותת "יוניסטרים" בקרב תלמידי התיכון בעיר נתניה. ציינתי שהעיר מחויבת למטרות של טיפוח הצעירים המתגוררים בה. 

מטבע הדברים נדרשתי לאירועים הטרגיים שאירעו בתקופה האחרונה ביוטה ובמינסוטה ועל המסקנות, שגם אנחנו בחברה הישראלית צריכים להסיק מהם לגבי עצמנו.

סיפרתי שבמסגרת הכנסים לכבוד השנה החדשה בהם אני נוטל חלק בשבוע החולף, זה אחד הדברים שאני מעלה שם בכל נאום ברכה לשנה העברית החדשה. הכול מתוך תקווה שבשנה הבאה נדע כולנו להקשיב אחד לשני, נדע לנהל ויכוחים וליישב מחלוקות אידיאולוגיות ופוליטיות בצורה מתורבתת ועל פי כללי המשחק המקובלים. נחדול "מתרבות הביטול" של עמדות המובעות על ידי מי שאיננו מסכימים איתן. נחזור לערכים הבסיסיים של חופש הדיבור, חופש הבעת הדעה, כפי שבאו לידי ביטוי בספרו הנודע של ג'ון סטיוארט מיל "על החירות". 

עמותת "יוניסטרים" הוקמה בשנת 2001 על ידי היזם ואיש עסקים, רוני צארום, מתוך רצון ושאיפה להבטיח שלכל ילד וילדה במדינת ישראל, תהיה הזדמנות שווה בחיים. העמותה מכשירה ליזמות עסקית וחברתית מדי שנה אלפי בני ובנות נוער מכל רחבי הארץ ומכל המגזרים. "יוניסטרים" מביאה חשיבה חדשנית, יזמית וטכנולוגית אל בני הדור הצעיר בישראל ובכך משפרים את יכולות הצמיחה של המשק הישראלי ויוצרים אימפקט אמיתי – אישי, כלכלי ולאומי.

בתמונה: חברי משלחת חברי הקונגרס, סגן ראש העיר עו"ד אדיר בנימיני, ראשי עמותת "יוניסטרים" וחלק מהתלמידים המשתתפים בתוכנית

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law 

ארוס רמאצוטי "9" Eros Ramazzotti

9 (Eros Ramazzotti album) - האלבום "תשע" 

של ארוס רמאצוטי

עו"ד אדיר בנימיני

האלבום "9" הוא התשיעי במספר של ארוס רמאצוטי, ומכאן מקור שמו של האלבום. הוא יצא לשוק המוזיקה בתחילת חודש יוני 2003, בימים בהם עמדתי בפני סיום הלימודים לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטה העברית. 

חיבתי למוזיקה של ארוס רמאצוטי החלה עוד בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, ועל כך כבר פרסמתי פוסט נפרד בבלוג זה תחת הכותרת "היכן שיש מוזיקה" / ארוס רמאצוטי. שם התייחסתי לאלבומים הראשונים שהוציא.

לאלבום התשיעי הגעתי בשלב מאוחר יחסית ביחס למועד הפצתו לחניות התקליטים/דיסקים. היה זה כמעט עשור לאחר שהוקלט.

עזבתי לתקופה מסוימת את נתניה, והתגוררתי אז בדירה שכורה במרומי הקומה ה-28 במגדל ה"סיטי-טאוור", במתחם "הבורסה" ברמת-גן. השיקול המרכזי היה הקרבה למקום העבודה. עבדתי בבניין המשרדים שנמצא ממול "בית דב", שם שכן (באותה העת) משרדו של עו"ד דוד גולן, בו הועסקתי כשכיר. 

היה זה יתרון גדול להתגורר בדירה שמקום העבודה ממש מעבר לכביש; פעמים רבות ניצלתי את הפסקת הצהריים כדי להכין לעצמי ארוחה ביתית, שלא לדבר על היתרון הגדול בשעת ההשקמה בבקרים. יש לי רק זיכרונות טובים מתקופה זו. 

הפסקול שמלווה ומזוהה בצורה המובהקת ביותר מתקופה זו ב"סיטי-טאוור" הוא האלבום "9" של ארוס רמאצוטי. הדיסק הזה נטחן באמצעות מערכת האודיו המשוכללת במכשיר הדי.וי.די שהחזקתי באותה דירה (כדי להימנע מהשחתת זמן על תוכניות טלוויזיה לא הייתי מחובר אז לכבלים), וגם שימש  לצפייה בכמה סדרות קלאסיות כמו "כן, אדוני השר" ו"סיינפלד".

השיר הבולט והאהוב ביותר מתוך האלבום הוא מן הסתם הלהיט הגדול: "Un'emozione per sempre" (בתרגום חופשי: "רגש לנצח" או "חוויה לנצח"). זהו שיר על פרידה, זיכרון ואהבה גדולה שהייתה ואיננה עוד. אחד המוטיבים הבולטים זוהי תחושת החמצה וכאב הפרידה לבין הכרת תודה על מה שהיה.

השיר השני אותו אציין הוא בלדה מרגשת "Solo ieri" (בתרגום חופשי: "רק אתמול") ואף הוא עוסק באותו נושא, במוטיב של זיכרון, אהבה שאבדה וגעגוע. זהו בעיניי אחד השירים היותר מרגשים ונוגעים ללב של ארוס רמאצוטי. 

צילום עטיפת האלבום "9" מתוך הספרייה הפרטית

עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI

 

זיכרון פוליטי מן העבר / עו"ד אדיר בנימיני

זיכרון פוליטי מן העבר

עו"ד אדיר בנימיני

לפני מספר חודשים חזרתי וקראתי את הטור שכתבתי במסגרת המדור "המבקר פלוס" שהוקדש לספר אותו חיבר יאיר לפיד על אביו טומי לפיד. הטור עלה לאינטרנט באתר "כאן נעים" תחת הכותרת: "זיכרון פוליטי מן העבר/ בעקבות ספר “זיכרונות אחרי מותי”. הכותרת שאני נתתי לטור ניסתה להתכתב עם שם ספרו של פרופ' אמנון רובינשטיין: "ניסיון פוליטי מסוים".

לעתים רבות אני מוצא את עצמי בעמדה מאוד ביקורתית לגבי דברים שכתבתי בעבר, שכן צצה לי תחושה שהיום הייתי יכול לכתוב את הדברים טוב יותר. זכור לי לפני שנים כשהזמר שלמה ארצי נשאל על סירובו להוציא על CD את אלבומיו הראשונים, הוא השיב כי היום היה מבצע אותם אחרת. כך למשל הרגשתי לא אחת כאשר הייתי שולף כתב טענות משפטי שכתבתי בתור מתמחה במשרד, לאחר שכבר הוסמכתי לעריכת דין.

לעניינו, במקרה הזה, בחלוף כמעט עשרים שנה מאז כתיבת הטור הזה, מצאתי את עצמי בתחושה שונה לחלוטין. הייתי מאוד מרוצה ממה שכתבתי. זה אפילו החזיר לי זיכרונות מתחילת דרכי בפוליטיקה במפלגת שינוי. 

על מנת להבטיח שתוכן הטור ישמר און-ליין, חשבתי שיהיה זה נכון להעתיקו לכאן, שכן כיום הוא מופיע רק באתר אינטרנט אחד. 

צילום עטיפת הספר "זיכרונות אחרי מותי" (הוצאת כתר) מתוך הספרייה הפרטית

הטור המלא מתוך: "המבקר פלוס" - פורסם באתר "כאן נעים" ביום 27/03/2010:

זיכרון פוליטי מן העבר/ בעקבות ספר “זיכרונות אחרי מותי” 

עו"ד אדיר בנימיני

מספרים, על כך, כי הפילוסוף היווני, אפלטון, שהיה מזועזע עמוקות מהוצאתו להורג על ידי חבר המושבעים באתונה של מורו האהוב סוקרטס, החל להעלות על הכתב את רעיונותיו והשקפותיו של רבו הנערץ, בדיאלוגים בהם דמותו של סוקרטס, היא הדוברת הראשית. בשלב כלשהו, ככל שנוקף הזמן, התחיל אפלטון, לפתח לעצמו דעות עצמאיות משלו (אשר לעיתים אף באו בסתירה עם אלה של מורהו הנערץ), והוא מתחיל כפי הנראה לשים בפיו של סוקרטס את השקפותיו שלו. הדבר בא לידי ביטוי בספריו המאוחרים יותר. תופעה זו, זכתה במאה ה-19 לכינוי; “הבעיה הסוקרטית”. 

הדמות הספרותית המייצגת את דעותיו של אפלטון, כביכול מפי סוקרטס, מכונה בשם; “סוקרטס האפלטוני”. פתחתי באזכור הסוגיה הסוקרטית, הואיל ולאחרונה, סיימתי לקרוא בהנאה רבה את ספרו האחרון של יאיר לפיד, בשם; “זיכרונות אחרי מותי – סיפורו של יוסף (טומי) לפיד” (הוצאת כתר). 

בספר זה, נחשף הקורא לתולדות חייו של טומי לפיד, העיתונאי והשר לשעבר, כאשר קולו בוקע כביכול מתוך גרונו של בנו, יאיר, על כל הקושי האובייקטיבי הגדול שיכול להשתמע מכך, וכמובן האתגר העצום שמתלווה לכתיבתו של ספר באופן הזה. אציין, כי ספר זה, עורר בי עניין רב, עוד בטרם ניגשתי לרכוש אותו; כמי שזכה להכיר את האיש טומי לפיד מן הרגע שבו נכנס לחיים הפוליטיים והצטרף ל’תנועת שינוי’, ועד ליום הפרישה מן הפוליטיקה, מצאתי עניין רב לגלות כיצד הוא ניתח את אירועי התקופה, ובעיקר מה חשב על ההתנהלות הפנים מפלגתית בתוך תנועה שינוי, ועל הדמויות שהרכיבו אותה. אודה, ולא אכחד, כי מאותו היום בראשית שנת 2006, שבו לחצו מספר פעילי אופוזיציה בתוך “שינוי” על מנגנון ההשמדה העצמית של המפלגה, ייחלתי לרגע שבו יבוא מאן-דהו, אשר ישים את נפשו בכפו, ויתעד בספר את קורותיה של מפלגת שינוי. 

בראשית שנות ה-80, לאחר ש’תנועת ד”ש’ (שזכתה אף היא ל-15 מנדטים בבחירות לכנסת התשיעית), התפרקה לכל עבר, התפרסמו שני ספרים אשר תיעדו את שלבי הקמתה והתפרקותה; “עלייתה ונפילתה של ד”ש” של נחמן אוריאלי ו-אמנון ברזילי (הוצאת רשפים), ו-“ניסיון פוליטי מסוים” (הוצאת עידנים) של אחד ממייסדי תנועת שינוי, פרופ’ אמנון רובינשטיין. 

תקופה ארוכה, קוויתי בלבי, שיקום גורם כלשהו (מן העיתונות או מן האקדמיה), שימצא לנכון לתעד את סיפורה של תנועת שינוי, לעמוד על הישגיה וכישלונותיה ולבחון לעומק את הסיבות לנפילתה. ארהיב עוז, ואומר, כי לטומי לפיד, עצמו, הייתה אמונה בכך שיקום ביום מן הימים תלמיד דוקטורנט אשר את עבודת ה- Ph.D שלו, יקדיש לנסיקתה הפוליטית המופלאה, ויוצאת הדופן של תנועת שינוי. 

זכור לי היטב, כיצד ציין לפחות פעם אחד, באחד מנאומיו במועצת שינוי, שאת הדברים הבאים הוא מבקש שיתועדו בפרוטוקול לטובת אותו דוקטורנט עתידי. אם נחזור לרגע לספר “זיכרונות אחרי מותי”, הרי שעל פי התרשמותי האישית הצליח יאיר לפיד במיומנות ובכישרון רב להתגבר מעל הבעיה הסוקרטית, וכשקראתי את הספר דמיתי בראשי שאני שומע את טומי, עצמו, ובקולו אומר את הדברים אותם אני קורא. בכל מקרה, יכולתי לדמיין אותו, אומר אותם בקולו. מלבד מקומות בודדים בהם הגיח לו לשיטתי “סוקרטס האפלטוני” (בעיקר בקטעים האידיאולוגיים וחלקים מסוימים המתארים את המציאות הישראלית), עומד המחבר בגאון באתגר הענק שהציב לעצמו ומתגבר עליו בהצלחה. כבר ביום רכישת הספר, מצאתי את עצמי מרותק אליו, ותוך פרק זמן של ארבעה ימים בלבד, סיימתי לקרוא אותו (פרק זמן זה היה וודאי מתקצר אילו לא היו לי גם עיסוקים אחרים…)

עבורי היה זה מסוג הספרים שיוצרים אימפקט בתודעה, ותוכנו מלווה אותך במחשבותיך בימים שאחרי סיום הקריאה ומן הסתם גם במהלכה. אינני יכול לעמוד על הנסיבות בדיוק, שכן, יתכן שלא רק התוכן, אלא ההיכרות האישית עם הדמות היא שהביאה ליצירת האימפקט האמור.

הספר, חושף בהרחבה תחנות רבות בחייו של טומי לפיד, וסייע לי להשלים הרבה חללים באינפורמציה שכבר הייתה והיו חסרים לי; היו ברשותי מספר חוויות מקוטעות ששמעתי מפיו בהזדמנויות שונות, והספר, השלים לי למעשה, חלקים רבים מאוד בפאזל המאוד חלקי שהיה ברשותי. בעיקר נהניתי לקרוא על תקופת עבודתו בעיתון ’מעריב’, השליחות ללונדון ועל היחסים המיוחדים עם רוברט מקסוול (10 ביוני 1923 – 5 בנובמבר 1991) שהיה מיליארדר בריטי, איל תקשורת, פליט מלחמה יהודי, שעשה את הונו מאפס. 

יחד עם זאת, מנקודת מבטי הסובייקטיבית לא אכחיש, כי הספר לא השביע את תאבוני בכל הנוגע לסקירת פרק החיים הפוליטי בתוך תנועת “שינוי”. הפרקים בספר, המוקדשים לפעילות הפוליטית של טומי לפיד, עוסקים פחות בתנועת שינוי, ובמה שהתרחש בה, והם מתרכזים בעיקר בפן הממלכתי יותר ומתמקדים בתקופת כהונתו כחבר כנסת ולאחר מכן, כחבר הממשלה. יתכן, וניתן למצוא את ההסבר לכך, שהספר נכתב לציבור הרחב אשר מתעניין אולי יותר בפן הממלכתי, ופחות בפן המפלגתי. מה עוד, שצריך לזכור תמיד בקורות חייו העשירים של טומי לפיד, הפוליטיקה היא רק פן אחד מיני רבים, וקשה עד בלתי אפשרי, לתת ביטוי לכול האספקטים והניואנסים. 

כשאני מהרהר בו בקור רוח, מנקודת המבט של היום, והרחק מזוהרה הרב של נוכחותו, אני יכול לומר בהתייחס לתקופה שמגיעה קרוב לשמונה שנים, בהם זכיתי להכיר את טומי באופן אישי, כי המדובר בדמות מרתקת ביותר. מסוג אותן הדמויות של אנשים המעצבים והמשפיעים ביותר איתם אתה בא במגע מדי פעם בחייך.

במהלך חיינו, אנו הרי פוגשים אלפי אנשים במסגרות שונות, מרביתם לא משאירים בנו כל רושם או חותם כלשהו, אבל לכל אדם, יש את רשימת האישים שלו, אשר מהם, אכן, הושפע ולמד, לטוב ולרע. לעיתים המדובר בדמויות דומיננטיות ומכוננות המעצבות אישיות ולעיתים הן רק משפיעות עליה או מתקנות אותה. עבורי באופן אישי, טומי לפיד, היה אדם מרתק ורב קסם, דמות בלתי נשכחת שהייתה חוויה לשהות במחיצתה. אדם דומיננטי ביותר עם נוכחות שלא ניתן להחמיץ, אשר מן המגע והמפגשים עמו, זכיתי להפיק לא מעט תועלת מכל מיני בחינות; לא רק בהיבטים הפוזיטיביים, אלא לעיתים גם איך לא לנהוג במצבים מסוימים.

נתקלתי במהלך חיי באנשים רבים וטובים הנרתעים ממאבקים, הסבורים שגם הניצחון אינו שקול כנגד תוצאות המאבק. טומי, ידע את מחירו של המאבק ואת סיכוניו וסכנותיו ולעולם לא נרתע. הלוחם, כידוע חושף עצמו לתקיפות ולפגיעות, להתנגדויות ולהתנצחויות, אבל זה לעולם לא הסית אותו מן המטרה, עד לאותו הרגע הגדול בו זכה לראות את דמדומי השחר של הניצחון הגדול בבחירות לכנסת שאפשר לו להתיישב על כסא שר המשפטים. יום הניצחון הזה, היה המאושר בחייו.

בתמונה: אדיר בנימיני ושר המשפטים, יוסף טומי לפיד, בכנס בחירות מוניציפליות בנתניה (2003)

עו"ד אדיר בנימיני 

ADIR A. BENYAMINI

 Attorney at Law 

מפגש עו"ד אדיר בנימיני וח"כ טטיאנה מזרסקי מיש-עתיד

סגן ראש העיר נתניה ויו"ר סיעת יש-עתיד במועצת העיר, עו"ד אדיר בנימיני אירח בלשכתו את ח"כ טטיאנה מזרסקי

סגן ראש העיר נתניה ויו"ר סיעת יש-עתיד במועצת העיר, עו"ד אדיר בנימיני, אירח בלשכתו את ח"כ טטיאנה מזרסקי, לשיחה על מגוון רחב של נושאים ארציים ומוניציפליים.

ח"כ טטיאנה מזרסקי מכירה היטב את העולם המוניציפלי, מן התקופה בה שירתה סגנית וממלאת-מקום ראש עיריית כרמיאל. 

כיום היא חברה מטעם סיעת יש-עתיד בכנסת, בחמש ועדות פרלמנטריות: בוועדת הבריאות, בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, בוועדה המיוחדת לפניות הציבור, בוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל, ועדת המדע והטכנולוגיה וועדת משנה לעניין השפעת הסביבה והאקלים על בריאות הציבור. ח"כ מזרסקי עומדת בראש קבוצות הידידות הפרלמנטריות ישראל–אוזבקיסטן וישראל–פינלנד.

בנימיני ומזרסקי ערכו פגישה ארוכה במהלכה נהלו שיחה מרתקת על מגוון רחב של נושאים חשובים, במישור המוניציפלי, על העיר נתניה ונגעו גם בנושאים הקשורים לשלטון המרכזי וכאלו הנוגעים לעבודתה בכנסת ישראל. הם שוחחו אף על המתרחש כיום ברחבי העולם. כדרכם של פגישות בלשכתו של סגן ראש העיר נתניה, עו"ד אדיר בנימיני, השיחה גלשה גם לנושאים של קולנוע, מוזיקה, ספרות, היסטוריה וגם מעט פילוסופיה.

בסיום הפגישה פרסמה ח"כ מזרסקי פוסט בחשבון האינסטגרם שלה בה סיכמה את המפגש מנקודת מבטה: "השבוע נפגשתי עם אדיר בנימיני, סגן ראש עיריית נתניה. אדיר הוא אדם מרשים ומשכיל, איש שיחה נעים ויסודי בכל מה שהוא עושה. איש ערכים ברמה גבוהה, יש עתידניק בדם וברוח. זכינו בו, ונתניה זכתה בו". בנימיני פרסם אף הוא את התרשמותו החיובית מן הפגישה שנערכה למעלה משעה, וכתב שנהנה מכול רגע, וציין שהייתה זו אחת הפגישות המרתקות שחווה בעת האחרונה.

בתמונה: עו"ד אדיר בנימיני וח"כ טטיאנה מזרסקי בסיום הפגישה ביניהם

עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI

 Attorney at Law 

דרוש ראש ממשלה בעל רקע אזרחי # 2

זר הדפנה והתהילה האזרחית

עו"ד אדיר בנימיני

לפני פחות משבוע פרסמתי פוסט שהוקדש לפוליטיקה הישראלית ולנטייה לסגוד לגנרלים ולאישים בעלי רקע ביטחוני. כתבתי שם שהגיע הזמן שנחזור למודל שהיה קיים לפני מלחמת ששת-הימים ונבחר ראש ממשלה אזרחי. כזה שישים דגש על מה על החברה האזרחית זקוקה לו, ולא באספקלריה של המשקפת צבאית. כזה שהינו בעל הבנה עמוקה יותר של החברה הישראלית ממנה צמח והגיע לראש הפירמידה. 

ציינתי שם בפוסט ההוא נתון שבעיניי הוא לא פחות ממדהים; עד היום (מאז הקמת המדינה) כיהנו בכנסת ישראל לא פחות מ-14 רבי-אלופים, מתוך 24 האישים ששירתו בתפקיד זה. נכון לרגע כתיבת שורות אלה. ציטטתי גם את מרקוס טוליוס קיקרו שכבר בתקופת רומא העתיקה סבר שעל התהילה הצבאית לסגת בפני התהילה האזרחית. כמו כן, הבעתי את תקוותי כי ראש הממשלה ה-14 של מדינת ישראל, יאיר לפיד, יחזור ללשכת ראש הממשלה בעתיד הקרוב. לפיד בעיניי הוא המודל האזרחי הטוב ביותר מכל המועמדים לתפקיד, וגם נימקתי מדוע.

לא חלפו עשרים וארבע שעות ונתקלתי בפוסט ברשת הפייסבוק אותו פרסם מר רענן בן-ישי, חבר ילדות של יאיר לפיד, שכתב עליו דברים מאוד דומים למה שאני כתבתי עליו, בסוגיית התאמתו לתפקיד ראש הממשלה. חשבתי שיהיה זה נכון לתת ביטוי לדברים הללו, שנוסחו בצורה טובה יותר מהאופן שאני הבעתי אותם. וכך הוא כתב בן-ישי: "לפיד יודע לאבחן ולפתור בעיות, להקשיב ואז לזהות במדויק את הקושי ולקלוע בול עם הפתרון. וכי הוא מכבד את מי שמולו ולצידו, לא רק כי הוא מנומס אלא כי הוא רגיש ואכפת לו. וכי הוא אוהב להצמיח אנשים - לזהות כשרון ולתת לו הזדמנות, ואנשים מממשים את הפוטנציאל שלהם ופורחים לידו. כי מאחורי התדמית הזו של המתאגרף, תדמית המאצ׳ו שהוא טיפח בצעירותו, הוא אדם שמכיר כאב וקשיים ויודע לצלוח אותם ולגבור עליהם ולעולם לא יירתע מאתגר מורכב - וזה מה שעומד מולנו עכשיו, כחברה וכמדינה. כי הוא צנוע ואחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר. כי הוא איש רוח וספר, אינטלקטואל ומעמיק, בעל חשיבה ערכית ואתית, שגם בחושך יידע למצוא את המלים שידליקו אור ותקווה."

מצטרף לכל מילה.

ח"כ יאיר לפיד בחברת ראשי מטה יש-עתיד בנתניה, ח"כ סימון דוידסון 

וח"כ ח"כ משה ("קינלי") טור־פז (2023)

עו"ד אדיר בנימיני

ADIR A. BENYAMINI

Attorney at Law 

ביקור שני של שגריר הודו בישראל בעיר נתניה

ביקור שגריר הודו בישראל בעיר נתניה

עו"ד אדיר בנימיני

שגריר הודו בישראל, מר ג'יטנדר פאל סינג ואני נפגשנו לראשונה במהלך פתיחת פסטיבל הסרטים ההודי שנערך בנתניה בחודש פברואר השנה.

הפעם הגיע השגריר לעיר נתניה להגשמת שתי מטרות חשובות: ביקור בספריה העירונית נתניה ("המדיטק") לרגל חנוכת אגף חדש לספרות הודית, ומתוך רצון להביא לשתילת שני עצי זית חדשים בעיר נתניה.

במהלך הסיור בו נטלו חלק עמיתי סגני ראש העיר, הגב' טלי מולנר ומר אורן גבאי, בחברתו של שגריר הודו בישראל, ג'יטנדר פאל סינג, בספריה העירונית נתניה, אחת הספרניות הכינה לי הפתעה, ושלפה מן המדף את הספר שחיברתי: "הדרך לכנסת - מקורותיה של שיטת הבחירות בישראל". הספר הוצג לשגריר ונפלה בידי הזכות לספר לו על תוכנו.

עם סיום הטקס והסיור בספרייה העירונית, נטענו שני עצי זית חדשים בעיר נתניה. סיפרתי לשגריר כי אין בעיניי הרבה דברים מרגשים יותר, מנטיעת עץ חדש על אדמת א"י.

משם נסעתי ישירות להרמת כוסית לשנה החדשה עם עובדי מנהל ההנדסה, בו נטלו חלק מלבדי גם ראש העירייה, הממונה על ההנדסה, מנכ"ל העירייה, מהנדסת העירייה וסמנכ"לית העירייה. סיפרתי לנוכחים בדברי הברכה שלי לחג שבפתח, על החוויה של נטיעת העצים ביחד עם השגריר. זהו רגע מיוחד, כי מדובר בפעולה שניתן לעשות בגפך, להבדיל מהקמת בניין מגורים, שהוא תוצאה של שיתוף פעולה של אלפי אנשים. מנהג המשאית שמביא את המלט למתחם, ועד אחרון האדריכלים והמהנדסים, עובדי המנהל וחברי הוועדה המקומית לתכנון ובניה. 

עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI

 Attorney at Law 

כנסת אי זוגית

כנסת אי זוגית

עו"ד אדיר בנימיני

הרשת החברתית "פייסבוק" הזכירה שהיום, לפני שלוש שנים בדיוק (19/09/2022), פרסמתי פוסט ארוך יחסית על תוצאות הבחירות לפרלמנט השוודי. 

כתבתי שם בין השאר את הדברים הבאים:

הבחירות שנערכו לאחרונה בשוודיה היו צמודות מאוד, ועד לסיום ספירת כל המעטפות הכפולות (בשוודיה מותר לאזרחים המתגוררים מחוץ למדינה להצביע), לא היה המהפך מובטח. בפרלמנט השוודי מכהנים 349 חברים. בסיום ערב הבחירות עמדה התוצאה על פער של מנדט בודד אחד (175 מול 174) לטובת גוש הימין. בסיום ספירת כל הקולות עלה גוש הימין ל-176 מנדטים.

הרקע לכתיבת הפוסט הוא המתרחש אצלנו; כאן אין לנו "שובר שוויון" דו-גושי. במקור, הכנסת שלנו הייתה אמורה להיות מורכבת ממספר אי זוגי של חברים. כפי שפרסמתי בספרי "הדרך לכנסת - מקורותיה של שיטת הבחירות בישראל", היו מגוון רחב של הצעות ברוח זו (71, 101, 171) אך בשל המחלוקת בין הימין (ששאף לפרלמנט קטן) לבין השמאל (שהציע פרלמנט עם מספר חברים גדול) התקבלה הצעתו של ח"כ זרח ורהפטיג, מהפועל מזרחי, שהציע את המספר 120, כמספר חברי הכנסת הגדולה בימי עזרא ונחמיה. ההצעה עברה במועצת המדינה הזמנית כהסתייגות וברוב דחוק של שני חברים בלבד. כך "נתקענו" עד היום עם פוטנציאל לתיקו בין-גושי של 60-60 שחזר על עצמו לא מעט פעמים בדברי ימי הכנסת.

אם ישנה רפורמה פשוטה ומהירה אותה ניתן להעביר בקלות יחסית כלקח מן המצב הבלתי רצוי הזה, יהיה זה שינוי מספר חברי הכנסת לספר אי-זוגי, כפי שתוכנן מהתחלה וכפי שנהוג במדינות רבות בעולם הדמוקרטי.

עד כאן הדברים שכתבתי בימים ההם שיכולים (על פי הסקרים הנוכחיים) להפוך לרלוונטיים מאוד במקרה שייווצר תיקו באמצעות "גוש חוסם". אין ספק, שעדיין מוקדם להיכנס לחישוביים מן הסוג הזה. כפי שאמר חבר הפרלמנט הבריטי, ג'וזף צ'מברליין: "בפוליטיקה אין טעם להביט יותר משבועיים קדימה". במערכת הפוליטית הישראלית גם בשבוע אחד יכולים להתרחש אירועים בעלי השפעה ישירה ומשמעותית על האלקטורט.

עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI

 Attorney at Law 

הכנס השנתי של התאחדות בוני הארץ בעיר נתניה

הכנס השנתי של התאחדות בוני הארץ בעיר נתניה

כמידי שנה, מתוקף תפקידי כמ"מ יו"ר הוועדה המקומית התבקשתי לשאת דברים באירוע השנתי של התאחדות בוני הארץ וארגון הקבלנים בנתניה. 

בכנס שנערך במלון "ווסט-לגון" נטלו חלק יזמים ואדריכלים העוסקים הבונים בעיר נתניה. 

הייתה זו הזדמנות נוספת עבורי להשמיע את דעתי הנחרצת, בכל הנוגע לנושא האדריכלי והסטנדרט החדש אותו החלטתי להציב מאז שנכנסתי לתפקיד מ"מ יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה.

מזה זמן רב, כאמור, זמן קצר לאחר כניסתי לתפקיד יו"ר וועדת המשנה לתכנון ובניה נתניה, חשתי תסכול רב ממידת ההשקעה שאינה מספיק גבוהה לטעמי, בעבודה האדריכלית של הבניינים שנבנו בעיר ואושרו על ידי קודמיי בתפקיד. אינני עושה הכללות מן הסתם, אך נדמה לי שפרויקטים רבים מידי בעיר, הם תעתיק של פרויקטים דומים שנבנו בערים אחרות, עד שקשה מאוד להבדיל ביניהם. 

חזרתי ואמרתי בכנס אתמול, את מה שאמרתי במפגשים קודמים לראשי ארגון האדריכלים בנתניה ולראשי ארגון הקבלנים בעיר, ש"אדריכלות היא אומנות", והפן האומנותי נפגע כאשר אין השקעה מספקת בעיצוב הבניין (בעיקר לגבי החזית "האחורית" שלו). בטח כאשר בוחרים לבנות ב"שיטת ברנוביץ", נטולת הדמיון והדוגמטית.

כמי שאוהב את העיר נתניה, גדל וחי בה מרבית חייו, אני שואף לכך שזו תקבל פנים וצבע ייחודיים, בדמות קו רקיע שאינו דומה לשום עיר אחרת בישראל. ציטטתי בפניהם בהקשר הזה את שם שירו המפורסם של ארקדי דוכין: "היא לא דומה לאף אחת אחרת". ברור לי כמובן שהאינטרס היזמי הוא לבנות מהר ובזול עד כמה שניתן, יחד עם זאת, ושוב מבלי לעשות הכללות (ישנם מי שאוד משקיעים מאמצים בתחום), אין להתפשר על איכות הבניה.

בתמונה: במהלך הנאום בכנס התאחדות בוני הארץ

 

עו"ד אדיר בנימיני 

ADIR A. BENYAMINI 

Attorney at Law

ערב לציון 80 שנה לעצמאות ויטנאם

שמונים שנה לעצמאות ויטנאם

סגן ראש עיריית נתניה, עו"ד בנימיני, ייצג את העיר נתניה בערב שאורגן על ידי השגרירות לציון שמונים שנה לעצמאות ויטנאם. הערב נערך במעמד שגריר ויטנאם בישראל, לי דוק טראנג ורעייתו.

ויטנאם מתארכת את יום העצמאות שלה מצרפת בשני בספטמבר 1945; עד למלחמת העולם השנייה הייתה וייטנאם, יחד עם קמבודיה ולאוס, חלק מקולוניה צרפתית שנקראה הודו-סין. במהלך המלחמה נכבשה השטח הזה על ידי הצבא היפני. עם סיום המלחמה וכניעת יפן לכוחות הברית, חזרה השליטה בהודו-סין לצרפת.

עוד בטרם הצליחו הצרפתים לשוב ולהתבסס במקום, מחתרת בראשות הו צ'י מין, הכריזה עם סיום מלחמת העולם השנייה על הקמת רפובליקת וייטנאם שבירתה בעיר האנוי שבצפון הארץ. כך פרצה מלחמת העצמאות הוייטנאמית, אותה ציינו אמש בשגרירות שלה בישראל.

בתמונה: סגן ראש עיריית נתניה, עו"ד אדיר בנימיני 

בחברת שגריר ויטנאם בישראל, לי דוק טראנג

עו"ד אדיר בנימיני 

ADIR A. BENYAMINI

 Attorney at Law 

הפוליטיקה הישראלית והסגידה לגנרלים - דרוש ראש ממשלה אזרחי

ייסוג נא זר הדפנה מפני התהילה האזרחית

עו"ד אדיר בנימיני

משהו מאוד לא בריא השתרש בפוליטיקה הישראלית וזו הסגידה לגנרלים בדימוס. בכל פעם צץ "משיח פוליטי-צבאי" אחר, וכל כישלונות העבר של קודמיו לפתע נשכחים. 

אני סבור שבראשות הממשלה הבאה, ממשלת הריפוי המיוחלת, צריך לעמוד אזרח ולא עוד גנרל לשעבר או איזה "ביטחוניסט" כלשהו.

מאז מלחמת ששת הימים נוצרה בישראל מעין תרבות של "הערצת גנרלים", שאין לה אח ורע בכל העולם הדמוקרטי. מבלי להיכנס לבדיקה מעמיקה, למעט שארל דה גול בצרפת, ג'ורג' וושינגטון ואנדרו ג'קסון, שהיה קולונל במיליציה של טנסי, לא מוכרים לי דוגמאות רבות לגנרלים שנבחרו לעמוד בראש הרשות המבצעת במדינות דמוקרטיות. אצלנו כבר כהנו בראשות הממשלה שני רמטכ"לים (יצחק רבין ואהוד ברק) ואלוף (במיל') אריאל שרון. לגבי האחרון, ניתן לומר כי היותו "גנרל לשעבר" לא מלאה פקטור משמעותי, בשל פרק הזמן המשמעותי שחלף מיום פרישתו מהצבא ועד למועד בו הוא התיישב על כס ראש הממשלה.

מאז הקמת המדינה כיהנו בכנסת ישראל לא פחות מ-14 רבי-אלופים: יגאל ידין, משה דיין, צבי צור, יצחק רבין, חיים בר-לב, מרדכי (מוטה) גור, רפאל (רפול) איתן, אהוד ברק, אמנון לפקין-שחק, שאול מופז, משה (בוגי) יעלון, גבי אשכנזי, בני גנץ וגדי אייזנקוט. זה נתון מדהים גם על רקע העובדה שעד היום כיהנו בתפקיד ראש המטה הכללי 24 אישים בלבד. כלומר, למעלה ממחצית מהרמטכ"לים נבחרו ברבות השנים לכנסת ישראל. יש להוסיף ולציין כי לאורך כל אותן שנים, נבחרו לכנסת גנרלים רבים בדרגת אלוף, שחלקם שיחקו תפקיד משמעותי בפוליטיקה הישראלית.

זהו בפירוש לא מצב בריא לשום מערכת פוליטית מודרנית; נכון הדבר, שבעולם העתיק היו המנהיג הצבאי והמנהיג המדיני בדרך כלל איש אחד, בין אם נבחר בבחירות (הסטרטגוס באתונה העתיקה והקונסול ברומא) ובין אם היה זה מדובר בשלטון מלוכני. אך כבר אז עלתה קריאה להפריד בין התפקידים: "ייסוג נא הנשק מפני הטוגה; ייסוג נא זר הדפנה מפני התהילה האזרחית", טען המדינאי והמשפטן הרומי, מרקוס טוליוס קיקרו, בביקורתו על הנטייה לסגוד למצביאים גדולים בפוליטיקה הרומית, תוך קריאה לתת עדיפות למנהיגות שצומחת מתוך החברה האזרחית.

הבה נבחן כמה מהקריירות הפוליטיות של אותם גנרלים, שהסתיימו בכישלון צורב, ללא הטבעת חותם משמעותית על הציבוריות הישראלית. לקטגוריה זו ניתן להכניס בנקל חמישה עד שישה שמות שהוזכרו לעיל. חלק אחר, שכן הגיע לעמדות משמעותיות מבחינה פוליטית, לא תמיד הצליחו להשאיר מורשת שתיזכר לדורות. מרביתם לא יזכו להיכנס לפנתיאון של הציבוריות הישראלית בזכות פעילותם בכנסת ו/או כחברי ממשלה.

בנקודה זו עלי בכל זאת לסייג מעט את דבריי, שכן אני נוטה לעתים רבות לצטט מדבריו של חבר הפרלמנט הבריטי, ג'וזף צ'מברליין: "כל חיים פוליטיים מסתיימים בכישלון, אלא אם הם נקטעים במהלכם בעת מוצלחת". יהיו אולי מי שיטענו שהסטטיסטיקה הזו יכולה להתגלות כנכונה גם לגבי מי שהגיע לכנסת ב"מסלול האזרחי". ועדיין, רמת הציפיות והסגידה הציבורית לגנרלים בדימוס מציבה בפניהם רף גבוה, שמרביתם לא הצליח לעמוד בו.

אין זה סוד שהנני חבר במפלגת יש-עתיד ומייצג את המפלגה במועצת העיר נתניה; אף אחד "לא ייפול מכיסאו" אם אומר שאני נמנה על מי שמקווים בכל ליבם שראש הממשלה ה-14 של מדינת ישראל, יאיר לפיד, יחזור ללשכת ראש הממשלה במהרה בימינו. כמי שזכה להכיר את לפיד באופן אישי, אני יכול להעיד כי מדובר באחד האנשים המוכשרים ביותר שזכיתי לפגוש. אדם מעמיק, איש ספר, איש שיחה מרתק, בעל ידע-רחב, כישרון כתיבה נדיר והבנה מעמיקה של המערכת הפוליטית המקומית והגיאו-פוליטית כאחד. אדם שמידותיו התרומיות מכשירות אותו לתפקיד ואף מעבר לכך. לפיד הוא הגשמת השאיפה שלי לקבל ראש ממשלה אזרחי, כפי שהמדינה המפוארת שלנו כבר ידעה פעמים רבות בעבר.    

אוסיף על כך שיאיר לפיד כבר הוכיח את עצמו כשהצליח להקים את ממשלת השינוי. הפגין גדלות נפש כאשר שם את טובת המדינה וטובת אזרחיה לפני טובתו האישית, בעת שוויתר על כהונה ראשונה כראש ממשלה, מתוך מטרה להקים ממשלה שפויה. יאיר לפיד הוכיח שיש לו את היכולת לעשות את החיבורים בין האנשים וידע לגלות אחריות, בכל פעם שהמבחן והדילמות המאתגרות עמדו בפניו. הלב שלו במקום הנכון. המדינה יקרה לו. יאיר לפיד הוא שליח ציבור אמיתי, המונע אך ורק מכוונות טובות.

מי שטרם קרא מציע בחום לקרוא את שני ספריו האחרונים: "מסע אל העתיד" ו"מלחמה וחלום". 

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law http://www.adir-benyamini-netanya-city.com/ ----------------------

Born to Die / Lana Del Rey

Born to Die" / Lana Del Rey"

בדומה לאופן שבו הגעתי לאלבום הבכורה הבינלאומי של אלאניס מוריסט, כך רכשתי גם את האלבום הזה: "Born to Die". אלבום האולפן השני של הזמרת-יוצרת האמריקאית לנה דל-ריי (יצא ב-27 בינואר 2012). 

בשנת יציאת האלבום עבדתי כעורך-דין שכיר, במשרדו של עו"ד דוד גולן, במתחם הבורסה ברמת-גן; מטעמי נוחות בעיקר, ולאור הקושי במציאת חניה, הייתי מגיע לעבודה מנתניה באמצעות התחבורה הציבורית. באותה תקופה העברתי את הדרך ברכבת או באוטובוס בקריאת החינמון היומי "ישראל-היום". בחלק האחורי של העיתון, נחשפתי לראשונה לשמה של לנה דל-ריי, ולעובדה שבתקופה הקרובה עתיד לצאת אלבום חדש ומסקרן שלה, המעורר עניין רב בקרב הברנז'ה בארה"ב. חתכתי את הכתבה הרלוונטית, קיפלתי הכנסתי לארנק. ברגע שהגיע לחנויות הדיסקים רכשתי אותו והבאתי אותו לעבודה. באותה תקופה האזנתי למוזיקה באמצעות נגן הדיסקים במחשב המשרדי (מוסיקה ברקע מסייעת לי להתרכז בכתיבה).

ברגע שהכנסתי את הדיסק לנגן והאזנתי לו בפעם הראשונה, כבר בשיר הראשון, מיד קלטתי שיש כאן משהו מיוחד, חדשני ומדהים.

זכור שגם עמיתי וחברי במשרד באותה תקופה, עו"ד שי שדלצקי, הגיב בצורה דומה כשחזר בשעות הצהריים מיום הופעות בבית המשפט, והשמעתי לו את הדיסק בפעם הראשונה.

כמעט כל שיר מתוך האלבום היה סוג של פנינה מוזיקלית.

הטופ-5 שלי מתוך האלבום אלו השירים הבאים: 

"Born to Die"

"Video Games"

"National Anthem"

"Radio"

"Summertime Sadness"

אליזבת' וולרידג' גרנט הידועה בשם הבמה לנה דל ריי (Lana Del Rey), היא זמרת ויוצרת אמריקאית. המוזיקה שלה ידועה בסגנונה הקולנועי, בנגיעתה ברומנטיקה טרגית ובמלנכוליה, בדמיונה לתרבות הפופ ובייחוד לאמריקה של שנות החמישים והשישים.

צילום עטיפת האלבום: "Born to Die" מתוך הספרייה הפרטית

עו"ד אדיר בנימיני

ADIR A. BENYAMINI 

Attorney at Law

"עידן התמימות" בפוליטיקה, במשפט, בקולנוע ובספרות

"עידן התמימות"

עו"ד אדיר בנימיני

שם ספרה של אידית וורטון "עידן התמימות" שירת אותי רבות במהלך השנים, בפוליטיקה ובעולם המשפט. בהזדמנויות שונות כאשר מי מעמיתי או חברי הביע עמדה תמימה או נאיבית בנוגע לסוגיה פוליטית או משפטית (בדרך כלל לגבי תוצאה צפויה של תיק משפטי שהתנהל במשרד או לגבי עובדה כשלהי שהייתה קשורה לתיק), הייתי מאזכר את שם הספר. נהגתי לומר משהו בסגנון: "'עידן התמימות' עבר וחלף לו, כל שנותר הוא ספר נפלא מאת אידית וורטון". ומוסיף ש"מרטין סקורסזה ביים סרט מצוין על פי הספר בכיכובם של דניאל דיי-לואיס, מישל פייפר ווינונה ריידר האגדתיים". אזכרתי את שם הספר הזה ואת הסרט שבא בעקבותיו גם במועצת העיר נתניה, כאשר אחד מעמיתי הביע עמדה שבעיניי הייתה מאוד תמימה, או שניסה לשכנע בצדקת עמדתו תוך שימוש ברטוריקה כזו.

זו ההזדמנות לווידוי קטן; בצעירותי השחקנית, וינונה ריידר, הייתה בעבורי המודל של האישה בעלת המראה המשולם. עד היום אני עדיין נהנה לצפות בסרטים שהיא השתתפה בהם. אין לי גם ספק שיתכן מאוד שזה גם השפיע עלי, בעת ההיא, במרוץ אחד האישה האידאלית עבורי. 

זו גם הזדמנות לכתוב כמה מילים על סרטים תקופתיים (תקף גם לסדרות תקופתיות) המופצים בעשור האחרון, וכוללים בחלקם עיוותים היסטוריים ועיוותים תרבותיים, בשם הרצון לרצות את הקהל או לשאת חן בעיניי הקהל. העיוותים הם כל כך חדים שחלק גדול מהעלילות התקופתיות בקולנוע ובטלוויזיה שייכות יותר לעולם הפנטזיה מאשר להיסטוריה. 

במובן הזה, סרטו של מרטין סקורסזה הוא גם סממן מסוים לתום "עידן התמימות" הקולנועי בכל הנוגע לעלילות שהתרחשו במאות קודמות, או לפני אלפי שנים. כיום האנרכוניזם שולט בתסריטים תקופתיים רבים. אין אפילו ניסיון להקפיד על דיוק היסטורי. לעתים זה כל כך שקוף שהדבר הופך את העלילה למופרכת או מגוחכת. הדבר הביא לכך שלעתים רבות פשוט קטעתי את הצפייה בסדרות או בסרטים תקופתיים, מיד כאשר זיהיתי את המגמות של התסריטאים. לעתים די היה בצפייה בפרומו כדי להבין זאת, שאין מדובר ביצרה המקפידה על דיוק תקופתי.

עטיפת הספר "עידן התמימות" מאת אידית וורטון (הוצאת כתר) מתוך הספרייה הפרטית

      

עו"ד אדיר בנימיני

ADIR A. BENYAMINI 

Attorney at Law

 ----------------------

הוועדה לשימור אתרים נתניה (2025)

הוועדה לשימור אתרים נתניה דנה 

ברשימת האתרים לשימור

עו"ד אדיר בנימיני

הוועדה לשימור אתרים בנתניה בראשותי, התכנסה השבוע בהרכבה החדש, לראשונה בהשתתפות מהנדסת העיר, אדר' שרון פישמן, לדון ברשימת האתרים לשימור בעיר. הרשימה התגבשה במהלך שני העשורים האחרונים, תוך שנוספו לה אתרים נוספים ונגרעו אחרים במהלך השנים. חברי הוועדה דנו בכל אתר בנפרד, ועמדו על מצבו.

הוועדה לשמור אתרים הינה וועדה סטטוטורית, והרכב חבריה נקבע על פי חוק התכנון והבניה. הוועדה מורכבת מיו"ר (ראש העיר או יו"ר וועדת המשנה לתכנון ובניה), שלושה חברי מועצה, עובד הרשות הבקיא בענייני תכנון ובניה (מהנדסת העירייה) ונציג הרשות הארצית לשימור אתרים. מוזמנים על בסיס קבוע לוועדה, מנהלת מוזיאון נתניה, הגב' חוה אפל ומנהלת הארכיון העירוני, הגב' אתי אבן-חן. שתיהן בקיאות מאוד בהיסטוריה של העיר נתניה. מטעם מועצת העיר נכחה חברת הוועדה, הגב' ציפי קפל.

מעט רקע על הוועדה והמסגרת הנורמטיבית שהביאה להקמתה כגוף סטטוטורי במדינת ישראל; חוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 מסדיר את פעולתה של הוועדה לשימור אתרים בשלטון המקומי. וועדה זו, בדומה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה, קמה מתוקף הסדר נורמטיבי נפרד ושונה ממרבית הוועדות העירוניות האחרות שפועלות בכל רשות מקומית, המוקמות ברובן בהתאם לקבוע בפקודת העיריות [נוסח חדש], התשכ"ה-1965 (להלן: "פקודת העיריות").

הרכב הוועדה לשימור אתרים מוסדר בתוספת הרביעית לחוק התכנון והבניה; סעיף 10 לתוספת (נחקק בשנת תשנ"א-1991) הינו כדלהלן: 

כל רשות מקומית תקים ועדה לשימור אתרים, וזה הרכבה: 

(1)   ברשות מקומית שהיא ועדה מקומית, לפי סעיף 18 לחוק - ראש הרשות או יושב-ראש ועדת המשנה לתכנון ולבניה, וברשות מקומית הנמצאת במרחב תכנון לפי סעיף 19 לחוק - ראש הרשות המקומית או אחד מסגניו, והוא יהיה היושב-ראש; 

(2)   שלשה חברים של מועצת הרשות שתבחר הרשות; 

(3)   עובד הרשות הבקי בענייני תכנון ובניה שמינה ראש הרשות; 

(4)   מי שמצוי בנושא שימור מבנים ואתרי התיישבות, אשר ייקבע בידי מועצת הרשות, והוא יהיה בעל דעה מייעצת.

המחוקק הביע את רצונו הברור כי בראש הוועדה לשימור אתרים יעמוד אחד הגורמים אשר עומדים בראש וועדות התכנון והבניה; קרי, ראש הרשות שמתוקף תפקידו ממלא "אקס-אופיציו" (Ex Officio) את תפקיד יו"ר הוועדה המקומית, או יו"ר וועדת המשנה לתכנון ובניה.

תיקון מס' 31 לחוק התכנון והבניה (תוכנית לשימור אתרים) התקבל בכנסת ביום ה-03/06/1991; מי שהציג את הצעת החוק אותה הגישה ח"כ עדנה סולודר, היה יו"ר וועדת הפנים ואיכות הסביבה, ח"כ יהושע מצא. בדבריו של האחרון ניתן למצוא התייחסות אחת לעניין הרכב הוועדה. נאמר כי "במקום שני חברים של מועצת הרשות יהיו שלושה חברים; במקום נציג המועצה הארצית לשימור מבנים ואתרי התיישבות יהיה כנציג בעל דעה מייעצת, אדם המצוי בנושא שימור מבנים ואתרי התיישבות, אשר ייקבע בידי מועצת הרשות" ["דברי הכנסת" - הישיבה השלוש–מאות–ושלוש של הכנסת השתים–עשרה; יום שני, כ"א בסיוון התשנ"א (3 ביוני 1991); ירושלים, הכנסת, שעה 02:16].

בהצעת החוק המקורית שהוגשה ע"י ח"כ עדנה סולדר עולה באופן ברור את אותה זיקה הדוקה בין התפקיד של יו"ר וועדת השימור, לבין השאיפה לבקיאות בסוגיות של תכנון ובניה באותה רשות מקומית, אותה ביקשה להגשים. הדבר בולט ועובר כחוט השני לאורך דברי ההסבר והמבוא להצעת החוק. בנוסח המקורי של ההצעה מופיע סעיף החוק שהתקבל בשלוש קריאות במליאת הכנסת ללא שינוי או הסתייגות: "ראש הרשות או יושב-ראש ועדת המשנה לתכנון ולבניה" (יכהן כיו"ר הוועדה).

בהערת אגב אציין, כי לימים זכיתי להכיר אישית את ח"כ עדנה סולודר, בעת שכיהנתי כחבר בוועד המנהל של תזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית. סולדר כיהנה כיו"ר הוועד המנהל. אישה מיוחדת, משכמה ומעלה. הייתה חלק מהפנים היפות של הארץ הזאת.

פרט מעניין נוסף אותו ניתן לדלות מדיוני הכנסת שעסקו בחקיקת החוק (בכל הנוגע לסוגיית הרכב הוועדה), נמצא בדבריו של ח"כ חגי מרום, וזאת במסגרת הדיון שהתקיים ביום ה- 12/03/1991, בהצעת החוק לפני הקריאה הראשונה: "הערה אחת היא באשר להרכב הוועדה. נדמה לי שיש מקום לשקול את הרכב הוועדה. אני על כל פנים עומד על כך,  שבכל  מקרה  יהיה  ראש  רשות יושב–ראש הוועדה, או בוועדה, ולא מי שיושב בראש הוועדה לתכנון ולבנייה. אני חושב שהעניין הוא מעבר לתפקיד הטכני של ראשות הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. זו שאלה רחבה יותר משאלה תכנונית, היא קשורה ברוח, בנכס היסטורי, והייתי אומר שראש רשות צריך להיות בכל מקרה"

התפקיד העיקרי והחשוב ביותר שהטיל המחוקק על הוועדה היא הכנת "תוכנית לשימור אתרים" וכן "רשימה של אתרים הנמצאים בתחומה, שלדעתה ראוי לשמרם". ברשימת אתרים יפורטו הטעמים לכך שהאתר ראוי לשימור, באיזו מידה ניתן לפתח את האתר, פרטי הבעלים של האתר ובעלי זכויות אחרים בו, ופרטים אחרים ככל שתמצא הועדה לשימור אתרים לנכון. רשימת האתרים תשמש את הועדה לשימור אתרים ואת מוסדות התכנון.  הועדה לשימור אתרים רשאית בכל עת לשנות את רשימת האתרים.  

תפקיד חשוב נוסף הוא הגנה ושמירה על האתרים המופיעים ברשימת האתרים לשימור:

"סברה הועדה לשימור אתרים, על-פי חוות דעתו של מהנדס הרשות המקומית, כי לאתר המיועד לשימור נשקפת סכנה ממשית של הרס, או ששימורו של האתר ייפגם בצורה העלולה לפגוע במטרת השימור, רשאית הועדה לשימור אתרים באמצעות מהנדס הרשות המקומית, לדרוש מן הבעלים לבצע עבודות אחזקה באתר תוך תקופה שתקבע; נשקפה לאתר המיועד סכנה ממשית של הרס ולא ביצעו הבעלים את העבודות, רשאית הרשות המקומית לבצע את העבודות החיוניות למניעת הריסתו של האתר, והבעלים יחוייבו בהחזר ההוצאות האמורות, אם לא החליטה הרשות המקומית לשאת בהוצאות אלה, כולן או חלקן".

ידיעה על כינוס ישיבת הוועדה שהתפרסמה בעיתון "השבוע בנתניה" מיום ה- 11/09/2025

עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI

 Attorney at Law

וולטר / "קנדיד או האופטימיות"

"Voltaire "Candide ou l'optimisme

וולטר / "קַנדיד, או האופטימיות"

עו"ד אדיר בנימיני

ספרו של וולטר "קנדיד" הוא אחד האהובים עלי ביותר; חבר נאמן במועדון הטופ-10 שלי. לבטח הסאטירה הטובה ביותר שקראתי אי פעם.

קראתי את הנובלה במהלך חופשה באי קוס שביוון בקיץ 2011; החופשה כשלעצמה הייתה עמוסת חוויות רבות, רובן פחות טובות מכל מיני סיבות, אך מוצלחות מאוד מבחינת קריאת ספרים. זו הייתה פרודוקטיבית מאוד ביחס לפרק הזמן והחוויות שהספקנו לצבור. באותה חופשה בנוסף ל"קנדיד" הספקתי לקרוא את המחזה ד"ר פאוסט של כריסטופר מארלו (מעולה), ספר הכולל עשרה סיפורים קצרים של ארנסט המינגווי (שהיה מאכזב ביותר). הספר הרביעי היה "ילד 44" של טום רוב סמית.

"קנדיד או על האופטימיות" היא נובלה סאטירית אותה פירסם וולטר בראשית שנת 1759; קראתי את הגרסה בתרגומו דורי מנור (הוצאת פן, ספרי חמד וידיעות-אחרונות) משנת 2006. הספר כולל סארקזם עוקצני המטובל בהומור ו"סגירת חשבונות" ישירה של וולטר עם תורתו של הוגה-הדעות, גוטפריד וילהלם לייבניץ. בעיקר בנוגע לחלק בתורתו המעודדת הסתכלות מאוד אופטימית על העולם.  הפילוסופיה של לייבניץ מובאת לקורא באמצעות דמותו של פנגלוס (מורהו של קנדיד), המאמין ב"טוב שבכל העולמות האפשריים". עלילת הספר שמתמקדת במסע המשותף, מתקדמת במהירות ממקום למקום. קנדיד (פירושו "תם" בצרפתית) ופנגלוס נודדים ברחבי אירופה ובארצות אמריקה הלטינית, ועוברים חוויות מטלטלות בכל מקום. 

לדידו של וולטר: "להיות אופטימי זאת אומרת להתעקש שהכל טוב גם כשהכל רע". יצוין כי הביקורת היא פרי-נוצתו של אדם שהיה פעם מחסידי תורתו של לייבניץ. וולטר עצמו האמין בה בעבר. החלטתו לנטוש את המשנה האופטימית באה על מאורעות שהתרחשו בחייו, והידיעות בדבר אסונות שהתרחשו בעולם, כמו למשל רעידת האדמה בפורטוגל (1755).

כדרכו של וולטר, הכנסייה והממסד הדתי לא יוצאים מקופחים מן הציניות, הסארקזם וההומור השחור שמאפיינים כל כך את יצירותיו. כך גם השלטון המלוכני החילוני, ואפילו התנהגות בני האנוש בענייני האהבה והרומנטיקה זוכים "לטיפול שורש מצדו". התוצאה לטעמי יוצאת מגדר הרגיל.

בעת שאנשי האינקוויזיציה הפורטוגזית עוצרים את גיבור הספר ואת מורהו הנערץ בשל השמעת דברי מינות לכאורה, תיאר זאת כהאי לישנא: "ואחרי ארוחת הערב כפתו גם את דוקטור פנגלוס ואת קנדיד תלמידו: את האחד עצרו משום שאמר את אשר על לבו, ואת השני – משום שהאזין לדבריו בארשת של הסכמה" (עמ' 35).   

הנה דוגמא נוספת; דברים המובאים מפי דמותו של הסנטור הונציאנו פוקוקורנטה: "להעלות על הכתב את הדברים שאתה מאמין בהם - הרי זה טוב ויפה: זהו מותר האדם. אך אצלנו באיטליה אנשים כותבים אך ורק דברים שהם אינם מאמינים בהם. תושבי ארצם של יוליוס קיסר ושל מרקוס אנטוניוס אינם מעיזים לגבש ולו דעה אחת בלי לקבל קודם את אישורם של הדומניקנים. הייתי שמח לגמור את ההלל על החירות הזאת, המשרה מרוחה על גאוני אנגליה, אלא שלהט היצרים ורוח הפלגנות מכלים בה כל חלקה טובה!" (עמ' 128).

אם לא די בכך, וולטר משלב בספר גם ביקורת קטלנית על המחזאים והסופרים בתקופתו: "אין די במחזה של התרחשויות מסעירות מן הסוג שאנו מוצאים בכל רומן, השובות תמיד את לב הצופים: אדרבה, המחזאי צריך לחדש בלי להיות מוזר, להיות נשגב מבלי להיות מאולץ. הוא צריך להכיר את רגשותיו הכמוסים ביותר של האדם ולדעת לדובב אותם. עליו להיות משורר אמיתי, אך מבלי שאיש מגיבורי המחזה ידבר כמשורר. הוא חייב לשלוט בשפה שלטון בלי מיצרים ולהתנסח באופן צרוף והרמוני, אך בלא שהחרוז יאפיל על המשמעות. מי שאינו מקיים את כל התנאים האלה, יוכל אומנם לכתוב שתיים או שלוש טרגדיות שיזכו להצלחה בקרב הקהל, אך אף פעם לא יזכה להימנות עם טובי הסופרים. מעטות מאוד הן הטרגדיות הטובות. יש טרגדיות שבעצם אינן אידיליות הכתובות בדיאלוגים מחוזרים בקפידה ומנוסחים היטב, יש כאלה שהן לא יותר מאשר רצף מעייף של טיעונים פוליטיים, או הרחבה מנופחת של טיעונים פשוטים, ויש כאלה שהן גיבוב של זעקות פראיות של מיני הוזים אחוזי דיבוק, נאומים ארוכים ונטולי סגנון, שהכותב מפנה אל האלים כי אין לו מושג איך מדברים עם בני אדם, אמרות שפר זולות וחסרות בסיס, ושלל מליצות מוכרות לעייפה" (עמ' 109).

הספר "קנדיד" זכה להצלחה גדולה עם הוצאתו לאור, למרות שנאסר לפרסום במדינות קתוליות רבות, בשל תוכנו האנטי כנסייתי. כדי לטשטש את עקבותיו עשה וולטר שימוש בכלי שהיה נפוץ בתקופתו, וכתב במבוא לספר שאין זו יצירה מקורית, אלא רק תרגום "מכתב יד בגרמנית שהותיר אחריו דוקטור ראלף, בצירוף תוספות שנמצאו בכיסו של הדוקטור המלומד כאשר נפטר במינדן, בשנת אדוננו המושיע 1759". 

כך נהג מונטסקייה כשפרסם את ספרו המפורסם "מכתבים פרסיים", שכלל אף הוא ביקורת חברתית ופוליטית על המשטר, ולשם הזהירות תוכן הדברים בספר מובאים כביכול בפי אציל פרסי שהגיע לפריז. כך ניסח זאת מונטסקייה: "הפרסים הכותבים מכתבים אלה התגוררו בביתי; חיינו בצוותא[...] הם העבירו אלי את מרבית מכתביהם, ואני העתקתים. ואף נפלו לידי כמה וכמה איגרות[...] אינני משמש אפוא אלא בתפקיד של מתרגם" [שארל דה-מונטסקיה מכתבים פרסיים (תרגום: אביבה ברק), הוצאת מוסד ביאליק והאונ' הפתוחה 2005, עמ' 49]. 

דבר דומה עשה גם תומס מור, כשהעלה על הכתב את ספרו המופלא, ששמו הפך למושג בזכות עצמו: "אוטופיה". מור מתאר את שיטת הממשל האידיאלית בעזרת דמות פיקטיבית העונה לשם רפאל היתולדאוס , שכביכול שהה באי אוטופיה, והיה עד לממשל המושלם השורר במקום [תומס מור אוטופיה (תרגום: איילת אבן-עזרא), הוצאת רסלינג 2008, עמ' 55]. 

צילום של עטיפת הספר "קנדיד או האופטימיות" מתוך הספרייה הפרטית

עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law

 ----------------------