"Voltaire "Candide ou l'optimisme
וולטר / "קַנדיד, או האופטימיות"
עו"ד אדיר בנימיני
ספרו של וולטר "קנדיד" הוא אחד האהובים עלי ביותר; חבר נאמן במועדון הטופ-10 שלי. לבטח הסאטירה הטובה ביותר שקראתי אי פעם.
קראתי את הנובלה במהלך חופשה באי קוס שביוון בקיץ 2011; החופשה כשלעצמה הייתה עמוסת חוויות רבות, רובן פחות טובות מכל מיני סיבות, אך מוצלחות מאוד מבחינת קריאת ספרים. זו הייתה פרודוקטיבית מאוד ביחס לפרק הזמן והחוויות שהספקנו לצבור. באותה חופשה בנוסף ל"קנדיד" הספקתי לקרוא את המחזה ד"ר פאוסט של כריסטופר מארלו (מעולה), ספר הכולל עשרה סיפורים קצרים של ארנסט המינגווי (שהיה מאכזב ביותר). הספר הרביעי היה "ילד 44" של טום רוב סמית.
"קנדיד או על האופטימיות" היא נובלה סאטירית אותה פירסם וולטר בראשית שנת 1759; קראתי את הגרסה בתרגומו דורי מנור (הוצאת פן, ספרי חמד וידיעות-אחרונות) משנת 2006. הספר כולל סארקזם עוקצני המטובל בהומור ו"סגירת חשבונות" ישירה של וולטר עם תורתו של הוגה-הדעות, גוטפריד וילהלם לייבניץ. בעיקר בנוגע לחלק בתורתו המעודדת הסתכלות מאוד אופטימית על העולם. הפילוסופיה של לייבניץ מובאת לקורא באמצעות דמותו של פנגלוס (מורהו של קנדיד), המאמין ב"טוב שבכל העולמות האפשריים". עלילת הספר שמתמקדת במסע המשותף, מתקדמת במהירות ממקום למקום. קנדיד (פירושו "תם" בצרפתית) ופנגלוס נודדים ברחבי אירופה ובארצות אמריקה הלטינית, ועוברים חוויות מטלטלות בכל מקום.
לדידו של וולטר: "להיות אופטימי זאת אומרת להתעקש שהכל טוב גם כשהכל רע". יצוין כי הביקורת היא פרי-נוצתו של אדם שהיה פעם מחסידי תורתו של לייבניץ. וולטר עצמו האמין בה בעבר. החלטתו לנטוש את המשנה האופטימית באה על מאורעות שהתרחשו בחייו, והידיעות בדבר אסונות שהתרחשו בעולם, כמו למשל רעידת האדמה בפורטוגל (1755).
כדרכו של וולטר, הכנסייה והממסד הדתי לא יוצאים מקופחים מן הציניות, הסארקזם וההומור השחור שמאפיינים כל כך את יצירותיו. כך גם השלטון המלוכני החילוני, ואפילו התנהגות בני האנוש בענייני האהבה והרומנטיקה זוכים "לטיפול שורש מצדו". התוצאה לטעמי יוצאת מגדר הרגיל.
בעת שאנשי האינקוויזיציה הפורטוגזית עוצרים את גיבור הספר ואת מורהו הנערץ בשל השמעת דברי מינות לכאורה, תיאר זאת כהאי לישנא: "ואחרי ארוחת הערב כפתו גם את דוקטור פנגלוס ואת קנדיד תלמידו: את האחד עצרו משום שאמר את אשר על לבו, ואת השני – משום שהאזין לדבריו בארשת של הסכמה" (עמ' 35).
הנה דוגמא נוספת; דברים המובאים מפי דמותו של הסנטור הונציאנו פוקוקורנטה: "להעלות על הכתב את הדברים שאתה מאמין בהם - הרי זה טוב ויפה: זהו מותר האדם. אך אצלנו באיטליה אנשים כותבים אך ורק דברים שהם אינם מאמינים בהם. תושבי ארצם של יוליוס קיסר ושל מרקוס אנטוניוס אינם מעיזים לגבש ולו דעה אחת בלי לקבל קודם את אישורם של הדומניקנים. הייתי שמח לגמור את ההלל על החירות הזאת, המשרה מרוחה על גאוני אנגליה, אלא שלהט היצרים ורוח הפלגנות מכלים בה כל חלקה טובה!" (עמ' 128).
אם לא די בכך, וולטר משלב בספר גם ביקורת קטלנית על המחזאים והסופרים בתקופתו: "אין די במחזה של התרחשויות מסעירות מן הסוג שאנו מוצאים בכל רומן, השובות תמיד את לב הצופים: אדרבה, המחזאי צריך לחדש בלי להיות מוזר, להיות נשגב מבלי להיות מאולץ. הוא צריך להכיר את רגשותיו הכמוסים ביותר של האדם ולדעת לדובב אותם. עליו להיות משורר אמיתי, אך מבלי שאיש מגיבורי המחזה ידבר כמשורר. הוא חייב לשלוט בשפה שלטון בלי מיצרים ולהתנסח באופן צרוף והרמוני, אך בלא שהחרוז יאפיל על המשמעות. מי שאינו מקיים את כל התנאים האלה, יוכל אומנם לכתוב שתיים או שלוש טרגדיות שיזכו להצלחה בקרב הקהל, אך אף פעם לא יזכה להימנות עם טובי הסופרים. מעטות מאוד הן הטרגדיות הטובות. יש טרגדיות שבעצם אינן אידיליות הכתובות בדיאלוגים מחוזרים בקפידה ומנוסחים היטב, יש כאלה שהן לא יותר מאשר רצף מעייף של טיעונים פוליטיים, או הרחבה מנופחת של טיעונים פשוטים, ויש כאלה שהן גיבוב של זעקות פראיות של מיני הוזים אחוזי דיבוק, נאומים ארוכים ונטולי סגנון, שהכותב מפנה אל האלים כי אין לו מושג איך מדברים עם בני אדם, אמרות שפר זולות וחסרות בסיס, ושלל מליצות מוכרות לעייפה" (עמ' 109).
הספר "קנדיד" זכה להצלחה גדולה עם הוצאתו לאור, למרות שנאסר לפרסום במדינות קתוליות רבות, בשל תוכנו האנטי כנסייתי. כדי לטשטש את עקבותיו עשה וולטר שימוש בכלי שהיה נפוץ בתקופתו, וכתב במבוא לספר שאין זו יצירה מקורית, אלא רק תרגום "מכתב יד בגרמנית שהותיר אחריו דוקטור ראלף, בצירוף תוספות שנמצאו בכיסו של הדוקטור המלומד כאשר נפטר במינדן, בשנת אדוננו המושיע 1759".
כך נהג מונטסקייה כשפרסם את ספרו המפורסם "מכתבים פרסיים", שכלל אף הוא ביקורת חברתית ופוליטית על המשטר, ולשם הזהירות תוכן הדברים בספר מובאים כביכול בפי אציל פרסי שהגיע לפריז. כך ניסח זאת מונטסקייה: "הפרסים הכותבים מכתבים אלה התגוררו בביתי; חיינו בצוותא[...] הם העבירו אלי את מרבית מכתביהם, ואני העתקתים. ואף נפלו לידי כמה וכמה איגרות[...] אינני משמש אפוא אלא בתפקיד של מתרגם" [שארל דה-מונטסקיה מכתבים פרסיים (תרגום: אביבה ברק), הוצאת מוסד ביאליק והאונ' הפתוחה 2005, עמ' 49].
דבר דומה עשה גם תומס מור, כשהעלה על הכתב את ספרו המופלא, ששמו הפך למושג בזכות עצמו: "אוטופיה". מור מתאר את שיטת הממשל האידיאלית בעזרת דמות פיקטיבית העונה לשם רפאל היתולדאוס , שכביכול שהה באי אוטופיה, והיה עד לממשל המושלם השורר במקום [תומס מור אוטופיה (תרגום: איילת אבן-עזרא), הוצאת רסלינג 2008, עמ' 55].
צילום של עטיפת הספר "קנדיד או האופטימיות" מתוך הספרייה הפרטית
ADIR A. BENYAMINI
Attorney at Law
----------------------
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה