הזרמים בחינוך - האיום הגדול על עתידה של הזהות הציונית

הזרמים בחינוך ועתיד הזהות הציונית של מדינת ישראל

עו"ד אדיר בנימיני

בדיון שהתקיים במהלך חודש אוגוסט במועצת העיר נתניה פרסתי בפני הנוכחים את עיקרי האג'נדה החינוכית החינוכית שלי. הדגשתי שהדברים מייצגים את דעתי האישית בלבד, וכך גם תוכנו של פוסט זה, שנכתב בעקבות מחשובות ותובנות שהתעוררו במוחי הבוקר, בזמן נסיעה ברכב. מחשבות ותחושות שסברתי שחשוב שיועלו על הכתב.

באותו נאום במועצת העיר, נדרשתי בין היתר, לסוגיית הזרמים השונים בחינוך, ובעקבות החוויה שעברה עלי הבוקר סברתי שנכון יהיה להרחיב על הדברים שאמרתי במועצה העיר, לנמק ולהסביר מדוע בעיניי, המשך קיומם של זרמים אלה, בלי השבת הזרמים הליברליים, עלולה לכרסם בזהות הציונית של מדינת ישראל, שהוקמה על בסיס חזונם של אבות הציונות ואבות המדינה העברית המודרנית.

בראשית ימיה של המדינה פעלה מערכת החינוך העברית על פי המודל שהתגבש בתקופת המנדט הבריטי.  בתי הספר השתייכו לשלושה זרמים אידיאולוגיים: הזרם הכללי שהוקם על ידי "הציונים הכלליים" שהופעלה באמצעות "הסוכנות היהודית", "זרם העוברים" (תנועת העבודה) ו"המזרחי" (הציונות הדתית: המזרח והפועל-המזרחי). סיפרתי בדבריי במועצת העיר כי בעיר נתניה פעלו שלושה בתי ספר שהשתייכו כל אחד לאחד מאותם הזרמים: "ביאליק" (הזרם הכלל) "בארי" ("זרם העוברים") ו"תחכמוני" ("המזרחי"). 

להבנת הרקע ליצירת הזרמים אקדים ואסביר שהם הוקמו על בסיס המודל שבו פעלו הקהילות היהודיות בארצות מזרח-אירופה של ראשית המאה העשרים. השירותים האזרחיים אותן מדינות-האם לא סיפקו באותה עת, סופקו על ידי הקהילה באמצעות התנועות הפוליטיות. המודל הועתק לארץ-ישראל בתקופת המנדט. הדבר הוביל לכך שהזרמים הציוניים השונים החלו להקים בארץ-ישראל המנדטורית לשכות תעסוקה, קופות-חולים, בתי-ספר, תנועות נוער, בנקים, עיתונים, הוצאות-ספרים, שירותי תחבורה, אגודות-ספורט, אירגוני-נשים, מועדונים לקשישים ואפילו רשתות-שיווק. בהמשך אף הקימו ארגונים בעלי אוריינטציה צבאית.

בזרם הכללי שמו דגש על לימוד תורתם של חוזה המדינה, בנימין-זאב הרצל וחברו הטוב, ד"ר מקס נורדאו. בהשראת "יהדות השרירים" בה דגל היה דגש על חינוך גופני. החינוך הכללי נועד להכשיר תודעה עברית, את האחדות הלאומית העברית, ברוח הלאומיות הליברלית. במרכז עמדה מטרת העל לחנך לאהבת המולדת.

בזרם של תנועת העובדים הדגשים היו על חינוך לחלוציות, החיבור בין אדם לבין האדמה, עבודה עברית, חקלאות, תעסוקה הוגנת ושוויונית. ההוגה הציוני המרכזי בזרם חינוכי זה היה א.ד גורדון. 

לצד זרים אלה פעל הזרם של הדתיים המודרניים, "המזרחי", שם לימדו בשפה העברית ולא הייתה הפרדה בין הכיתות בין תלמידים לתלמידות, והחינוך היה ציוני, להבדיל מהזרם החרדי בהובלת אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, שהיה המשך ישיר של החינוך הגלותי המזרח-אירופאי, והתנהל בשפת היידיש.

לחשיבות שיחסו האבות המייסדים לקיומם של זרמי החינוך, ולזכות האלמנטרית של ההורים לחנך את ילדיהם על פי הערכים שהם מאמינים בהם, ניתן למצוא מקורות רבים. הנה למשל דברים שכתב אהרן ציזלינג - מאנשי העלייה השנייה. בהמשך חבר הכנסת ושר החקלאות הראשון של מדינת ישראל:

"יש לקיים את עצמאותם של כל הזרמים בחינוך, עפ"י רוחם ומגמתם, תוך קיום העיקרים המשותפים לרשת החינוך כולה. ההורים חופשיים לבחור בזרם הרצוי להם ולחנך בו את ילדיהם בגן ובבית הספר, וחובת מוסדות החינוך לאפשר להם את מילוי רצונם ללא הגבלה כלשהי, אם בעיר ואם בכפר". 

"על על הזרמים יש להטיל חובה של אימון גופני, שירותי-עבודה מסוימים במשך תקופת הלימודים, ושירותי עבודה ואימונים תוך כדי הלימודים, לשם היווי כוח מגן, קולט עלייה ומניח יסודות להתיישבות"

עם הקמת מדינת ישראל נחקק כבר בשנת 1949 "חוק חינוך חובה" שהכיר בכל ארבעת הזרמים שהוזכרו לעיל. התקלה הגיעה שש שנים לאחר מכן עם חקיקת חוק חינוך ממלכתי (1955).

בשם הממלכתיות שדוד בן גוריון דגל בה נכפה האיחוד רק על הזרמים החילוניים בחינוך. כפי שציינתי בדברי במועצת העיר, ניתן היה לקיים את ההבטחה שבן-גוריון נתן לחרדים לאפשר להם לשמור על חינוך עצמאי, אך ללא מימון ממשלתי (כפי שהיה טרום הקמת המדינה). לקבוע שמי שרוצה חינוך עצמאי פוליטי-אידיאולוגי יישא בעליות בעצמו, או לחלופין, להשאיר את המצב הקיים ולאפשר לזרמים החילוניים להמשיך להתקיים באופן עצמאי. ביטול הזרמים האידיאולוגיים בחינוך נכפה כאמור רק על הזרמים החילוניים (הבורגני-ליברלי וזרם העובדים), וכאן שורש החטא הקדמון, אם כל החטאים, שהביאה אותנו למצב בו אנחנו נמצאים היום.

יגאל אלון היה כמו שנהוג לומר היום ("הראשון לזהות") וכמסופר בביוגרפיה אותה חיבר אודי מנור, הוא ממש התחנן לבן גוריון לא לכפות את איחוד של מערכות החינוך החילוניות, ולא לבטל את זרם העובדים. מאמציו לא הועילו. אלון זיהה כאמור את המגמה המסוכנת כבר אז. הוא הבין שתנועות-הנוער לא יעניקו את המענה האידיאולוגי הדרוש בטווח הרחוק (היום ברור עד כמה צדק) וזיהה כיצד מערכת החינוך של הזרמים האחרים, מנוצלת למטרות פוליטיות.

נקודת השבר המשמעותית השנייה שתרמה למצב העגום בו אנחנו נמצאים כיום, היא שנת 1977 בה התרחש במהפך הפוליטי הראשון. מפא"י נושאת כאמור במניות היסוד של "החטא הקדמון", אך הליכוד ומנהיגה, מנחם בגין, נושאים באחריות להעברת החינוך לידי שותפיו הקואליציוניים, דבר שהיה חסר תקדים עד אז. הליכוד לא ראה בחינוך תיק חשוב מספיק. בנושא זה יאמר לזכותם של ראשי מפא"י שהם מעולם לא מסרו את תיק החינוך, לגורם פוליטי שאינו שייך לתנועת העבודה. כל שרי החינוך בממשלות מפא"י הגיעו מזרם העובדים. התיק הזה כאמור מעולם לא נימסר לשותפה קואליציונית.

להלן שמות שרי החינוך מהקמת המדינה ועד לשנת 1977: זלמן שזר, דוד רמז, בן-ציון דינור, זלמן ארן, אבא אבן, יגאל אלון ואהרון ידלין. חוסר החשיבות שגילתה מפלגת הליכוד כלפי החינוך בכלל וכלפי משרד החינוך נלמדת מהעובדה שמאז המהפך בשנת 1977 לא מונה שר החינוך מטעם מפלגת הליכוד במשך 26 שנים. הליכודניק הראשון לכהן כשר החינוך, הייתה ליכודניק, השרה לימור לבנת, שמונתה לתפקיד רק בשנת 2003, בממשלתו השנייה של אריאל שרון (ממשלת ישראל השלושים). מרבית השנים הללו נוצלו על ידי מרבית השרים שכיהנו בתפקיד, לקידום אג'נדה דתית והכנסת תכנים אלה, לתוך תוכנית הלימודים. 

כיום אפשר לומר בפה מלא שמערכת החינוך של "המוכר שאינו רשמי" זה אחד הנזקים הגדולים ביותר שנעשו למדינה הציונית, שקברניטה ממש ירו לעצמם ולנו ברגל. הוקמה כאן מערכת חינוך פוליטית לחלוטין, המזוהה באופן מובהק עם מפלגות מסוימות (ש"ס והמפלגות המרכיבות את "יהדות התורה"), המחנכת את תלמידיהם ותלמידותיהן להצביע לאותן מפלגות. הבעיה הכי גדולה שהן מחנכות את תלמידיה שלא לשאת בנטל ולהשתמט מחובת הגיוס. מערכת חינוך גלותית ואנטי-ציונית, הממומנת על  המדינה הציונית. נבנה כאן מעין מנגנון של הרס עצמי. 

הפתרון לטעמי, כיוון שמסיבות פוליטיות קשה מאוד ללכת אחרונה, הוא לאפשר לציבור החילוני להחזיר את הזרמים האידיאולוגיים, לכל הפחות בחינוך היסודי. לאפשר להורים לבחור לאיזה זרם הם מעוניינים לשלוח את ילדיהם, וכל זאת באמצעות הרשויות המקומיות שיחפצו בכך. המצב שהשתרש היום, שכל שר חינוך שנכנס למשרד, משנה את תוכנית הלימודים, ומאפשר לגורמים בעלי אג'נדה פוליטית-אידיאולוגית להיכנס לבתי הספר הממלכתיים היא בלתי נסבלת. אף זרם חינוכי אחר אינו מושפע מניסיונות כאלה וראשיהם לא היו מאפשרים לשום גורם שאינו תואם את האג'נדה האידיאולוגית שלהם להיכנס לבתי הספר. הייתה זו כאמור טעות קשה של דוד בן גוריון שלא כפה מערכת חינוך ממלכתית על כולם, או לחלופין מניעת תקציב לכל מי שמעוניין להישאר עצמאי. התוצאה מדאיבה: המדינה ממנת שתי מערכות חינוך פוליטיות לחלוטין שתפקידן לייצר עוד ועוד מצביעים לטובת אותן מפלגות, לא להשתלב חברתית ולא לשאת בנטל השירות הצבאי.

חשוב לציין שהיהדות הרבנית-האורתודוכסית, שהיא תוצר של "אסכולת יוחנן בן-זכאי", שמטרתה הייתה לחסל את הפן הלאומי ביהדות, ולהסיט את הפוקוס לכיוון אחר, לפן ששם דגש על לימודי תורה. אסכולה שאינה מייצגת את היהדות-העברית המקורית. רחוק מכך. מטרת העל של הציונות הייתה לבצע "רנסנס עברי". להחיות מחדש ולהחזיר את ישראל למקורות הלאומיים שלה. לדמויות כמו יהושע בן-נון, שמשון, דוד המלך ויהודה המכבי. הם היו מקור ההשראה, להבדיל מן המודל של היהודי הגלותי אותו האבות המייסדים הכירו ממזרח-אירופה. 

כפי שכתבתי והתבטאתי לא אחת ממשלת הריפוי לה אנחנו מייחלים שתקום בשנת 2026 חייבת לעשות "טיפול שורש", ולהידרש לעריכת רפורמה מקיפה שלא תהיה הפיכה בעתיד, אשר תבטיח לכל הורה בעל השקפת עולם ציונית את האפשרות לשלוח את ילדיו למערכת חינוך, המשרתת את השקפת עולמו. הדבר לא יכול להיעשות באמצעות מערכת החינוך הממלכתית, בה בוחש כל שר חינוך חדש שנכנס לתפקיד, מתוך מטרה ורצון להשפיע על התכנים שנלמדים שם. הזרמים האחרים חסינים מכל התערבות שכזו. 

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law