ייסוג נא זר הדפנה מפני התהילה האזרחית
עו"ד אדיר בנימיני
משהו מאוד לא בריא השתרש בפוליטיקה הישראלית וזו הסגידה לגנרלים בדימוס. בכל פעם צץ "משיח פוליטי-צבאי" אחר, וכל כישלונות העבר של קודמיו לפתע נשכחים.
אני סבור שבראשות הממשלה הבאה, ממשלת הריפוי המיוחלת, צריך לעמוד אזרח ולא עוד גנרל לשעבר או איזה "ביטחוניסט" כלשהו.
מאז מלחמת ששת הימים נוצרה בישראל מעין תרבות של "הערצת גנרלים", שאין לה אח ורע בכל העולם הדמוקרטי. מבלי להיכנס לבדיקה מעמיקה, למעט שארל דה גול בצרפת, ג'ורג' וושינגטון, אנדרו ג'קסון (שהיה קולונל במיליציה של טנסי), יולסס גראנט ודוויט די. אייזנהאואר, לא מוכרים לי דוגמאות רבות לגנרלים שנבחרו לעמוד בראש הרשות המבצעת במדינות דמוקרטיות. אצלנו, בפחות משמונים שנות תקומה, כבר כהנו בראשות הממשלה שני רמטכ"לים (יצחק רבין ואהוד ברק) ואלוף (במיל') אריאל שרון. לגבי האחרון, ניתן לומר כי היותו "גנרל לשעבר" לא מלאה פקטור משמעותי, בשל פרק הזמן המשמעותי שחלף מיום פרישתו מהצבא ועד למועד בו הוא התיישב על כס ראש הממשלה.
מאז הקמת המדינה כיהנו בכנסת ישראל לא פחות מ-14 רבי-אלופים: יגאל ידין, משה דיין, צבי צור, יצחק רבין, חיים בר-לב, מרדכי (מוטה) גור, רפאל (רפול) איתן, אהוד ברק, אמנון לפקין-שחק, שאול מופז, משה (בוגי) יעלון, גבי אשכנזי, בני גנץ וגדי אייזנקוט. זה נתון מדהים גם על רקע העובדה שעד היום כיהנו בתפקיד ראש המטה הכללי 24 אישים בלבד. כלומר, למעלה ממחצית מהרמטכ"לים נבחרו ברבות השנים לכנסת ישראל. יש להוסיף ולציין כי לאורך כל אותן שנים, נבחרו לכנסת גנרלים רבים בדרגת אלוף, שחלקם שיחקו תפקיד משמעותי בפוליטיקה הישראלית.
זהו בפירוש לא מצב בריא לשום מערכת פוליטית מודרנית; נכון הדבר, שבעולם העתיק היו המנהיג הצבאי והמנהיג המדיני בדרך כלל איש אחד, בין אם נבחר בבחירות (הסטרטגוס באתונה העתיקה והקונסול ברומא) ובין אם היה זה מדובר בשלטון מלוכני. אך כבר אז עלתה קריאה להפריד בין התפקידים: "ייסוג נא הנשק מפני הטוגה; ייסוג נא זר הדפנה מפני התהילה האזרחית", טען המדינאי והמשפטן הרומי, מרקוס טוליוס קיקרו, בביקורתו על הנטייה לסגוד למצביאים גדולים בפוליטיקה הרומית, תוך קריאה לתת עדיפות למנהיגות שצומחת מתוך החברה האזרחית.
הבה נבחן כמה מהקריירות הפוליטיות של אותם גנרלים, שהסתיימו בכישלון צורב, ללא הטבעת חותם משמעותית על הציבוריות הישראלית. לקטגוריה זו ניתן להכניס בנקל חמישה עד שישה שמות שהוזכרו לעיל. חלק אחר, שכן הגיע לעמדות משמעותיות מבחינה פוליטית, לא תמיד הצליחו להשאיר מורשת שתיזכר לדורות. מרביתם לא יזכו להיכנס לפנתיאון של הציבוריות הישראלית בזכות פעילותם בכנסת ו/או כחברי ממשלה.
בנקודה זו עלי בכל זאת לסייג מעט את דבריי, שכן אני נוטה לעתים רבות לצטט מדבריו של חבר הפרלמנט הבריטי, ג'וזף צ'מברליין: "כל חיים פוליטיים מסתיימים בכישלון, אלא אם הם נקטעים במהלכם בעת מוצלחת". יהיו אולי מי שיטענו שהסטטיסטיקה הזו יכולה להתגלות כנכונה גם לגבי מי שהגיע לכנסת ב"מסלול האזרחי". ועדיין, רמת הציפיות והסגידה הציבורית לגנרלים בדימוס מציבה בפניהם רף גבוה, שמרביתם לא הצליח לעמוד בו.
אין זה סוד שהנני חבר במפלגת יש-עתיד ומייצג את המפלגה במועצת העיר נתניה; אף אחד "לא ייפול מכיסאו" אם אומר שאני נמנה על מי שמקווים בכל ליבם שראש הממשלה ה-14 של מדינת ישראל, יאיר לפיד, יחזור ללשכת ראש הממשלה במהרה בימינו. כמי שזכה להכיר את לפיד באופן אישי, אני יכול להעיד כי מדובר באחד האנשים המוכשרים ביותר שזכיתי לפגוש. אדם מעמיק, איש ספר, איש שיחה מרתק, בעל ידע-רחב, כישרון כתיבה נדיר והבנה מעמיקה של המערכת הפוליטית המקומית והגיאו-פוליטית כאחד. אדם שמידותיו התרומיות מכשירות אותו לתפקיד ואף מעבר לכך. לפיד הוא הגשמת השאיפה שלי לקבל ראש ממשלה אזרחי, כפי שהמדינה המפוארת שלנו כבר ידעה פעמים רבות בעבר.
אוסיף על כך שיאיר לפיד כבר הוכיח את עצמו כשהצליח להקים את ממשלת השינוי. הפגין גדלות נפש כאשר שם את טובת המדינה וטובת אזרחיה לפני טובתו האישית, בעת שוויתר על כהונה ראשונה כראש ממשלה, מתוך מטרה להקים ממשלה שפויה. יאיר לפיד הוכיח שיש לו את היכולת לעשות את החיבורים בין האנשים וידע לגלות אחריות, בכל פעם שהמבחן והדילמות המאתגרות עמדו בפניו. הלב שלו במקום הנכון. המדינה יקרה לו. יאיר לפיד הוא שליח ציבור אמיתי, המונע אך ורק מכוונות טובות.
מי שטרם קרא מציע בחום לקרוא את שני ספריו האחרונים: "מסע אל העתיד" ו"מלחמה וחלום".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה