הרדיפה
אחר הצדק / עו"ד אדיר בנימיני
ההנחה שבדרך כלל החזקים הם אלו שגוברים על החלשים מהם, גורמת לכך שכאשר הגורם החלש יותר זוכה למעט צדק, הדבר מעניק לנו תחושה של עדנה מסוימת. לכן נדמה ששמענו לא מעט סיפורים בהם הודות להתערבות חיצונית זוכה הגורם הנפגע לצדק מסוים, או לכל הפחות מסופר כי הגורם שעשה את מעשה העוולה נענש על כך.
בחרתי הפעם להביא סיפור שקצת פחות ידוע במקומותינו, והמדובר במאבקו הארוך של יוהנס ארנולד להשגת הצדק, מול גורמים חזקים ורמים ממנו. וכך היה סיפור המעשה: ליוהנס ארנולד הייתה טחנת מים על גדת הנחל (מתקן המשתמש בגלגל מים לביצוע תהליכים מכניים כמו טחינת קמח). ההכנסות מן הטחנה שימשו אותו לשלם לרוזן שמטאו (בעל הקרקע) את דמי החכירה של אדמתו. לפתע, ביום אחד הקים יועץ המחוז, פון-גרסדורף, שגר במעלה הנחל, בריכת דגים על אדמתו, ולשם כך הסיט את מימי הנחל. הדבר פגע בעסקיו של אותו ארנולד, עד שנבצר ממנו לשלם את דמי החכירה לרוזן.
במשפט שנערך בשנת 1773 (ובו הרוזן עצמו ישב בדין) ניתן פסק דין נגד הטוחן. בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי אושר פסק הדין. כתוצאה מכך, כחמש שנים לאחר מכן, עוקלה הטחנה ונמכרה במכירה פומבית. הטוחן פנה אל המלך פרידריך השני (מלך פרוסיה אשר הודות לחיבה הרבה שזכה מנתיניו כונה בתואר: "פרידריך הגדול" - א.ב) וזה הורה על קיום חקירה בעניין. ממצאי החקירה שכנעו את המלך בצדקת עמדתו של הטוחן והוא אישר לו להגיש תביעת נזיקין. אך הדבר לא סייע בידו כי גם הפעם פסק בית המשפט המחוזי נגדו, ובית המשפט הגבוה אישר את הפסיקה. עקב זאת הורה פרידריך השני לעצור את שופטי בית המשפט המחוזי והגבוה באשמת פסיקות מנוגדות לצדק. מאחר ששופטי בית המשפט הגבוה הנותרים סירבו לשפוט את חבריהם, שפט אותם המלך בעצמו וגזר עליהם שנת מאסר. נוסף על כך פסק פרידריך השני פיצויים לטוחן ארנולד.
האנקדוטה ההיסטורית הובאה מתוך הערת שוליים המופיעה בספרו של גיאורג וילהלם פרידריך הגל "פילוסופיה של המשפט", שתורגם על ידי גדי גולדברג בהוצאת הספרים שלם.
האירוע הזה היה מקרה מובהק של תיקון עוול בשם הצדק, אך יש לזכור כי כפי שכתב בתבונה רבה ג'ון סטיוארט מיל: "בלבו של אדם אחד אין הצדק חוק, עקרון, או כלל, אחד, אלא חוקים רבים שלא תמיד קיימת התאמה בין מה שהם דורשים, והאדם בוחר ביניהם לפי נטיותיו האישיות".
טור אישי חדשות השרון והסביבה: "ידע
בעידן המודרני" / מאת עו"ד אדיר בנימיני
בראיון לעיתון "כלכליסט" תיאר פרופ' שלמה בידרמן תופעה אותה הוא מזהה בחברה הישראלית, על פיה קיים מכנה משותף נמוך מאוד שהופך, לפחות במובן מסוים, את הבערות לערך. אנשים אומרים "אני לא צריך לדעת, אני לא רוצה לדעת, אל תבלבל אותי עם עובדות". "זה מצב הרה אסון" הדגיש בידרמן, בראיון שנערך עוד במהלך חודש אוקטובר 2015.
קיימת לכאורה תחושה השלטת כיום, בעידן בו הידע נמצא במרחק הקלדה על מסך המחשב, שאין באמת צורך לאגור ידע במוח, וניתן להסתפק ביכולת להגיע אל הדרוש לנו באמצעות העזרים הטכנולוגיים. הדבר הזכיר לי במעט את הסיפור הבא אותו מצאתי באחד מכתביו של המשפטן ואיש הרוח הרומי, מרקוס טוליוס קיקרו. ניתן אולי אף למצוא קו מקשר לתוצאות רעידת האדמה שהתרחשה לאחרונה בטורקיה וצפון סוריה בשבוע שעבר, שם איבדו רבים בצורה טרגית קרובי משפחה, חברים ורכוש רב.
כאשר נכבשה העיר היוונית פריאנה על ידי קלגסי הצבא הפרסי בראשותו של המלך כורש, איפשר האויב לתושבי העיר לעזוב אותה, ולקחת עמם כל דבר, אבל בתנאי שלא יעשה שימוש בעגלות, סוסים, או כל כוח שינוע אחר. התושבים נמלטו, כאשר הם לוקחים עימם את חפציהם הרבים אותם יכלו לשאת עמם בידיהם.
בשלב מסוים הבחין אחד החיילים הפרסים בביאס, שלא נושא עימו דבר. ביאס היה הוגה דעות נערץ, שזכה להימנות עם שבעת חכמי יוון. הוא היה מושלה של אותה העיר. שאל אותו החייל הפרסי: "היכן הדברים שלך איש? אתה כבר חי חיים ארוכים ולא צברת שום ההון?", ביאס, הצביע במקל ההליכה על מצחו, ואמר לאותו חייל פרסי: "כל אשר יש לי, נמצא כבר ברשותי".
המשמעות הייתה נעוצה בעובדה שעושרו הגדול של האיש הזה - הוא עושר אינטלקטואלי, רוחני, ידע בלתי מוחשי, שלא בא לידי ביטוי בשום דבר בעל ערך חומרני. המסר שעולה מן המשפט הזה הוא שכל דבר בעל ערך מטריאלי, אותו עמל האדם להשיג בחייו, הוא דבר שניתן להפסיד ברגע אחד, וזאת לעומת הקניין הרוחני (הידע והחוכמה), שנשארים בחזקתו של האדם תמיד, במשך כל ימי חייו, ולכן ערכו גדול יותר.
בנוגע ליחס שבין רכוש מטריאלי לבין ידע מוחשי בחרתי לקנח במשפט המיוחס למחזאי האירי, אוסקר ויילד, אשר נאמרה כביכול בהגיעו לארה"ב, בשנת 1882; על-פי האנקדוטה, כאשר ניגש אליו פקיד-המכס, ושאל את אוסקר ויילד, האם יש לו על מה להצהיר, הוא השיב כהאי לישנא: "אין לי מה להצהיר, אלא על הגאונות שלי". אמירה מעט מחוצפת ויהירה, אך משקפת את היחס אותו הפגין כלפי יכולותיו האינטלקטואליות ביחס לרכוש המטריאלי בו התעניין המוכס.
הכותב: עו"ד אדיר בנימיני – סגן ראש עיריית נתניה, יו"ר וועדת המשנה לתכנון ובניה, הממונה על הגנת הסביבה, יו"ר דירקטוריון תאגיד "מי נתניה" ויו"ר וועדת שמות רחובות ואתרים. מחבר הספר "הדרך לכנסת – על מקורותיה של שיטת הבחירות בישראל".
---------------------------------------
(מתוך: חדשות השרון והסביבה 05/05/2023)
עוד מאותה דבר / עו"ד אדיר בנימיני
תחרות הזמר של האירוויזיון הפכה במהלך השנים מ"שמורת טבע מוזיקלית" לאוסף שירי אלקטרופופ נחותים באיכותם
בשנת 1993 ערך ערוץ ה-MTV תחרות שירים אלטרנטיבית לאירוביזיון אשר שודרה במקביל לתחרות הזמר הוותיקה; במקום מופע בשידור חי, בגרסה המתקדמת כל מדינה שלחה קליפ עם שיר אקטואלי שייצג אותה. את אירלנד למשל יצגה להקת " הקרנבריז" עם הלהיט הגדול "לינגר". ערוץ המוזיקה הצעיר והבועט רצה להעביר מסר לתאגידי השידור האירופאים שהמוזיקה המושמעת בתחרות האירוביזיון איבדה כיוון, וכבר אינה מתכתבת עם המוסיקה הפופולארית העכשווית. המסר היה חד כתער, שהרי אם עד תחילת שנות השמונים השירים שהשתתפו בתחרות הפכו ללהיטים המושמעים בכל תחנות הרדיו באירופה, מאותו השלב נוצר נתק מסוים, והשירים שהמדינות השונות שלחו לתחרות הפכו לבעלי ז'אנר מוזיקלי ייחודי. מעין "שמורת טבע" שלא קשורה בכלל למה שמתרחש בחוץ.
הסגנון המוזיקלי בשנות השמונים באירופה עמד בסימן פריחתו של היורו-פופ. כיכבו אז זמרים כמו ניק קרשו, פול יאנג, ג'ורג' מייקל ולהקות כמו ה"יוריטמיקס" ו"אלפאוויל". אך לאירוויזיון שלחו מדינות אירופה השונות שירים בעלי "קוד מקור" מאוד ייחודי, שלא התכתב שום צורה עם השירים שכיכבו במצעדי הפזמונים. שירים שנתקעו בחלל הזמן. המהלך של ערוץ ה-MTV היה סוג של קריאת השקמה. מי שהייתה הראשונה להוציא את האירוויזיון מהקיפאון שלו הייתה בריטניה, שהחלה לשלוח שירים עכשוויים (שהקליפים שלהם כיכבו במקביל גם ב-MTV), כמו ג'ינה ג'י באירוביזיון 1996 (Just A Little Bit) ושנה לאחר מכן "קתרינה והגלים" (Love Shine a Light). שיר זה זיכה אותה במקום הראשון בהפרש עצום בארוביזיון 1997, ונחשב עד היום כאחד הטובים בתולדות התחרות.
המדינות השונות החלו להבין אט, אט, את המסר, וכיום נראה שהוא חדר "יותר מידי טוב". עד כדי כך שמרבית השירים נשמעים אותו דבר, מלודית ושטחית. למעשה אנו מקבלים עוד מאותו דבר. יהיו וודאי כאלה שיטענו כי העובדה שבשני העשורים האחרונים, היו שירים שזכו בתחרות מז'אנר הרוק הכבד (פינלנד ואיטליה) ומז'אנר הבלדות (פורטוגל והולנד), אך דבר זה אינו משנה את העובדה שרוב המדינות ממשיכות לשלוח שירים בסגנון אלקטרופופ נחות באופן יחסי למה שמנוגן בעולם.
על פי התחזיות המוקדמות מי שהינה פייבוריטית לנצח השנה היא נציגת שוודיה לוריין עם השיר "טאטו"; זמרת זו כבר זכתה בעשור הקודם עם השיר "אופוריה", שהיה ללא ספק השיר הטוב מבין שירי המנצחים במילניום הנוכחי ומן הסתרם אחד הטובים בתולדות התחרות. קשה להתחרות עם מורשת כזאת, ועוד עם שיר שהוא לא מספיק איכותי. למעט ג'וני לוגן האגדי, אף אחד לא הצליח לעשות קאמבק ולזכות פעמיים באירוביזיון. לא מעט גדולים ניסו ונכשלו. הכישלון השאיר כתם מיותר על המורשת האירוביזיונית שלהם. דוגמאות לא חסרות. בת ארצה של לורין, קרולה, הגיעה בפעם השלישית (לאחר ניצחון בביקור השני) והכישלון היה מהדהד. הזמרת הצרפתייה שהתחרתה בשם לוקסמבורג, אן-מארי דוד, עשתה קאמבק סביר, אך לא מוצלח גם מבחינת השיר. אצלנו בישראל היו שניים שניסו לעשות זאת: את הכישלון המהדהד במיוחד ספגה דנה אינטרנשונל, שהודחה כבר בחצי הגמר. השני היה יזהר כהן, שאומנם הגיע למקום החמישי, אך מי שהיה צריך לייצג אותו באותה שנה הייתה שלישיית "כמו צועני" ולא כהן. "אופוריה" הוא שיר ענק, אחד הטובים בתולדות התחרות. "טאוטו" לא מתקרב לרמתו. אם לוריין תעשה זאת השנה הדבר יעיד על רמתה הנמוכה של שירי התחרות השנה. כשלעצמי אני לא מבין איך הקריירה הבינלאומית שלה לא התרוממה גבוה מספיק, שהיא מרגישה רצון עז לחזור שוב לתחרות (לאחר שבשנת 2017 רשמה עוד ניסיון שכשל בקדם הארוביזיון השוודי). מבחינת הכישרון שלה היא הייתה אמורה להיות במקום אחר, היכן שנמצאת הזמרת הקנדית, סלין דיון (שייצגה את שווייץ) וניצחה בתחרות בשנת 1988.
כשלעצמי, כמו בכל השנים האחרונות, לא אצפה גם השנה בתחרות, אבל יהיה מעניין לעקוב ולגלות בבוקר שלמחרת ולגלות האם לוריין אכן השתוותה את שיאו של ג'וני לוגן.
הכותב: עו"ד אדיר בנימיני – סגן ראש העיר נתניה; יו"ר וועדת המשנה לתכנון ובניה, הממונה על הגנת הסביבה ויו"ר תאגיד מי נתניה. מחבר הספר "הדרך לכנסת" על מקורותיה של שיטת הבחירות בישראל.
----------------------------------חדשות השרון והסביבה 12/05/2023
השבוע בנתניה 11/05/2023
חדשות השרון והסביבה 08/09/2023
כאשר נחקק חוק חינוך ממלכתי בשנת 1953 המטרה הייתה שהחינוך יהפוך לשירות הניתן בידי המדינה "ללא זיקה לגוף מפלגתי, עדתי או ארגון אחר מחוץ לממשלה". בפועל, נכפה איחוד רק בין הזרמים החילוניים (הליברלי והעובדים).
חדשות השרון והסביבה 08/09/2023
הזרם
הליברלי / עו"ד אדיר בנימיני
בתי הספר שלנו כיום לא התאימו עצמם באופן מספק למהפכה הטכנולוגית שעולם עבר. מערכת החינוך עובדת כיום על פי דפוסים שנוצרו לפני מאה וחמישים שנה, בימי המהפכה התעשייתית, ששמה דגש על צייתנות ומשמעת, ולא על אינדיווידואליזם וחינוך דיפרנציאלי המותאם לכל ילד. במיוחד על רקע מה שקורה במדינתנו כיום, חייבים להילחם על המשך קיומו וטיפחו של בית הספר הדמוקרטי בנתניה.
מערכת החינוך הפורמלית בישראל זקוקה לרפורמה משמעותית; על כך אין מחלוקת. זו עדיין פועלת כיום על פי דפוסים שנוצרו לפני מאה וחמישים שנה, בימי המהפכה התעשייתית. באופן מעשי היא מכשירה תלמידים לעולם שכבר לא קיים. האופן שבו מלמדים בבתי הספר שלנו כיום אינו מתכתב עם המהפכה הטכנולוגית ואינו תתואם עוד את השינויים שעולם עבר. אין מספיק דגש על חינוך דיפרנציאלי המותאם לכל ילד. אם לא די בכך מערכת החינוך הממלכתית סובלת מהזנחה מתמשכת כתוצאה מכך שאינה מזוהה כמו בעבר עם זרם מחשבתי/אידיאולוגי כלשהו, כפי שהיה קיים בעבר.
הבא נחזור מעט אחורה בזמן; שלושת בתי הספר הראשונים בעיר נתניה היו שייכים לזרמי החינוך שפעלו בימים של טרום הקמת המדינה. החברה האזרחית היהודית בתקופת המנדט הייתה מאורגנת סביב המפלגות הפוליטיות, לפי המודל שפעל בקהילות היהודיות במזרח אירופה: קופות-החולים, בנקים, חברות בניה, תחבורה, גני ילדים, בתי-ספר, תנועות הנוער, הוצאות ספרים ואגודות ספורט, הוקמו ופעלו על פי הזהות המפלגתית. מדובר היה בשירותים אזרחיים שלא ניתן היה, או לא רצוי היה לקבל מהשלטונות העות'מאניים ואחר כך הבריטיים. המודל הזה איפשר לכל הורה להקנות לילדיו את השקפת העולם האידיאולוגית בה חפץ, כחלק הכשרת הלבבות של דור ההמשך. בית ספר הראשון בעיר "ביאליק" היה שייך לזרם החינוך הכללי אותו יסדו "הציונים הכללים" שהיה כפוף רשמית לסוכנות היהודית, שהיוו את הגרעין ליסוד התנועה הליברלית בישראל. בית הספר "בארי" (ע"ש ברל כצנלסון) היה שייך לזרם העובדים, מיסודה של תנועת העבודה. בית הספר "תחכמוני" היה שייך לזרם הדתי. במקביל פעלו ברחבי הארץ גם מוסדות חינוך חרדיים. בעת הקמת המדינה היו 75% מתלמידי ישראל משויכים לזרמים החילוניים (הכללי/ליברלי והעובדים).
השיטה הפדגוגית בה למדו בשני הזרמים הגדולים הייתה שונה; בזרם הכללי-הליברלי החינוך היה פלורליסטי ברוח ההגות הליברלית, ונשמר "הדיסטנט" בין המורים לתלמידים. בזרם העובדים, לעומת זאת, אפשרו לתלמידים לקרוא למורים בשמות הפרטיים ותוכנית הלימודים הייתה מבוססת על תורתו של א.ד גורדון, ששמה דגש על החיבור של האדם לאדמה וחשיבותה של החלוציות והעבודה עברית.
כאשר נחקק חוק חינוך ממלכתי בשנת 1953 המטרה הייתה שהחינוך יהפוך לשירות הניתן בידי המדינה "ללא זיקה לגוף מפלגתי, עדתי או ארגון אחר מחוץ לממשלה". בפועל, נכפה איחוד רק בין הזרמים ה"חילוניים" (הליברלי והעובדים), כאשר המסגרות האחרות המשיכו לפעול כמקודם, רק במימון ממשלתי. בזרם הממלכתי המאוחד החלו בהדרגה לשנות את תוכנית הלימודים, ובמלך השנים הוצאו ממנה התכנים האידיאולוגיים. דוגמא בולטת היא הקיצוץ המסיבי בשיעורי החקלאות והחינוך הגופני. התנועה הציונית אימצה את אסכולת "יהדות השרירים" של ד"ר מקס נורדאו, שתכליתה עיצובו של יהודי מסוג חדש, בעל עוצמה נפשית וגופנית, שבכוחו להגשים את יעדי הציונות.
בביוגרפיה הפוליטית אותה חיבר אודי מנור על יגאל אלון, מספר המחבר על שיחה שקיים אלון עם ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון בו ביכה את ההחלטה לבטל את הזיקה האידיאולוגית רק מהזרמים החילוניים. בין היתר טען אלון, כי אם ילדים ישמעו שהם "צריכים להיזהר מפשיסט", הם אינם יודעים מה זה. להבדיל, סוד כוחו של הזרם הדתי הוא "לא רק האמונה שלהם באידיאולוגיה הדתית", אלא "בעיקר ארגון ההורים סביב בית הספר שלהם". אלון אמר לבן-גוריון בצורה ישירה כי "הקונספציה שלו" על חינוך ממלכתי אחיד היא "מוסכמה שצריך להשתחרר ממנה. היא לא מציאותית. היא לא התגשמה" (הוצאת דביר, עמ' 152).
יגאל אלון ראה את הנולד; בישראל פועלות כיום מערכות חינוך פוליטיות לחלוטין במימון ממשלתי מלא, בניגוד לכוונה שעמדה מאחורי חקיקת חוק החינוך הממלכתי. כתוצאה מכך אין לציבור החילוני-ליברלי מוסדות חינוך שיכשירו את לבבות ילדיהם למען ערכים של פלורליזם, דמוקרטיה וליברליזם. זאת בעוד שקיימות מערכות חינוך המכשירות באופן מובהק מצביעים עתידיים לאותן המפלגות שבאופן מעשי עומדות מאחורי מוסדות החינוך הללו. על רקע הזה מחובתנו להיאבק למען תגבור לימודי הדמוקרטיה והפלורליזם ולשמור על בית המספר הדמוקרטי שקיים ואף לעודד מסגרות חינוכיות נוספות הפועלות על בסיס התפיסה הזאת.
הכותב: עו"ד אדיר בנימיני – יו"ר וועדת המשנה לתכנון ובניה נתניה; מחבר הספר "הדרך לכנסת – על מקורותיה של שיטת הבחירות בישראל".
---------------------------
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה