הגלוריפיקציה של הנוסחה / עו"ד אדיר בנימיני
לא אחת בתקופה בה עסקתי במלאכת עריכת הדין, נתקלתי באולמות בית המשפט בעורכי-דין שנתפסים לעניין מאוד טכני-פורמאלי ומתחילים להיתלות בו; במקרים מסוימים מדובר בסיטואציה הנובעת מן המצב בתיק, שהוא כל כך גרוע שזה הפך למוצא האחרון אותו עורך-דין, אך לעתים הדבר נעשה מתוך הנאה צרופה, ומתוך רצון להימנע ככל שניתן מן הדיון לגופו של עניין.
כבר בימיו של כב' השופט חיים ה' כהן, כשנשא בתפקיד היועמ"ש לממשלה, יצאה הנחה (במסגרת הנחיות היועץ המשפטי לממשלה) לנציגי התביעה הכללית להימנע, ככלל, מהעלאת טיעונים טכניים-פורמאליים, שנועדו לחסום מתדיינים מהגשמת זכויות דיוניות.
כשנתמנה ועלה כס השיפוט, מתח השופט כהן ביקורת נוקבת על עורכי דין שהופיעו בפניו וטענו בפאתוס בשבחי הדין הנוקשה, אותה הוא כינה בתואר "הגלוריפיקציה של הנוסחה", המקדשת את העמידה על עקרון "ייקוב הדין את ההר". כהן סבר כי "אבחנת המחלה של הטיעון הפורמלי מביאה לידי מסקנה, לכאורה, שאין היא ניתנת עוד לריפוי. כבר כל אברי גוף המשפט והשיפוט לוקים במחלה זו; והדבר המכריע נגד סיכויי הרפוי הוא שהמחלה אינה גורמת כאב וסבל, אלא אך שמחה והנאה" [חיים ה' כהן "על עינויי סדרי הדין" ספר היובל לפנחס רוזן (ירושלים) תשכ"ב עמ' 284].
השופט כהן מתייחס שם לאותה הנהאה שמסב השימוש ב"תותחים הפורמליים" שאין קשר בינם לבין צדקת הטוען לגופו של עניין: "אדם הבוטח בצדקתו, ואשר בלבו תרעומת טבעית על פגיעה בזכויותיו שהן ברורות ובטוחות בעיניו", לא ינקוט בדרך טיעון זו. "רק משהתייאש אדם מסיכוייו להצליח לגופו של עניין, אפשר היה להעלות על הדעת שייאחז בכל שארית תקוותו בקש-הצלה זה שמעשה-הכישוף של סדרי-הדין המסתוריים" [שם, עמ' 273].
על היחס בין להט הטיעון לבין צדקת הטיעון נדרש, הוגה-הדעות, ברטרנד ראסל, במבוא לספרו "מסות ספקניות" כשכתב כי "הדעות שמחזיקים בהן בלהט הן תמיד אלו שאין להן בסיס מספיק; לאמיתו של דבר, מידת הלהט היא קנה המידה להעדר שכנוע רציונלי אצל המחזיק בהן".
רבות כבר דובר על אותה "המחיצה" שקיימת כביכול בין "הצדק" לבין "הפרוצדורה המשפטית".
מצדדי הגישה הפרו-פרוצדורלית הביעו בעבר עמדה כי הצדק היה לנחלתם של דורות ראשונים, מוסד ארכאי ומיושן, ואילו המשפט ('והנוסחה המשפטית' בפרט), הוא כליל השלמות המודרנית ולאורו נלך. לא זו בלבד שהנוסחה המשפטית אסורה בכפיפות לצדק, אלא מי שמטיף להשלטת הצדק "שואף להחזירנו לתקופות קדומות בהתפתחות האנושית" [בנימין כהן "בשבח הפורמליזם" הפרקליט ז'(ד) מרץ 1950] (כלומר לעידן המשפט העממי). על פי גישה זו, הצדק הוא אומנם לא רק שם של כוכב-לכת, אולם כאשר הוא מתנגש עם הפרוצדורה המשפטית, הרי שידה של האחרונה מתגברת. מי שעמד על הנימוקים לשלילתה של אסכולה זו היה בין השאר הלורד דנינג (Denning), בספרו "הדרך אל הצדק" (The Road to Justice). שם הטעים כי גישה זו הינה בחזקת שגיאה מוחלטת באשר היא "מקעקעת את הסיבות אשר בגינן מצייתים בני האדם לחוק". החוק והפרוצדורה להגשמתו נועדו להביא להגשמת הצדק ולא לעשיית עוול, ולכן אין לחצוץ בין המשפט הפרוצדורה והצדק.
אולם מדובר בסוגיה שניתן למצוא לגביה מקורות מוקדמים הרבה יותר; ראוי להביא בהקשר זה גם את גישתו של אחד מענקי הרוח במאה הקודמת, ברטולד ברכט, כפי שבאה לידי ביטוי באחד מסיפורי מר קוינר, בהקשר קצת שונה אך בעל מאפיינים דומים: "יש אמנים שבשעה שהם מתבוננים בעולם קורה להם מה שקורה לפילוסופים רבים. בזמן שהם שוקדים על הצורה, אובד התוכן" [ברטולד ברכט "מערכת המשפט" מתוך סיפורי מר קוינר בתרגומה של אילנה המרמן (תל-אביב: הוצאת עם-עובד) עמ' 59]. לאמירה מתלווה הסיפור הבא: גנן שמר קוינר עבד אצלו. הראשון ביקש מהאחרון לגזום עץ דפנה שיקבל צורה של כדור. ברכט מספר כי ככל שהתאמץ להשיג צורה של כדור לא עלה הדבר בידו: "פעם קיצצתי יותר מדי בצד האחד ופעם בצד האחר", וכשהתקבל לבסוף כדור, היה הכדור קטן מאוד, ואז אמר הגנן באכזבה: "טוב, הנה הכדור, אבל איפה הדפנה?" (שם, שם).
על אותו כישרון להעניק לזוטי-דברים משמעות רבה משהם ראויים לה, מספר פלוטרכוס בספרו "אמרות קצרות על ספרטאנים", שם הביא את האנקדוטה הבאה: "כששמע מישהו משבח נואם על כשרונו להעניק חשיבות לעניינים פעוטים, אמר אגסילאוס (אחד ממלכי ספרטא - א.ב): אינני מחשיב לאומן מעולה סנדלר שמתקין נעליים גדולות לרגליים קטנות". זוהי אולי המטפורה המשקפת בצורה ההולמת ביותר את הסוגיה כולה.
כפי שפתחתי עם כב' השופט חיים ה' כהן, מצאתי לנכון לסיים עם דבריו החדים והקולעים של כב' הנשיא, פרופ' אהרן ברק: "המשפט כולו בנוי על מתח מתמיד בין גוף הדין לבין נשמתו. הפורמליסט סבור כי חזות הכל היא בצורה ובמילים, ולא היא. המשפטן הטוב הוא זה המכיר, כי הפתרון המשפטי הוא לעולם שילוב בין המילים לבין ההיגיון הנורמטיבי, בין גוף לבין נשמה. נשמת המשפט, ולא רק לשונו, קובעת את משמעותו[...] יש ליתן אותו מובן המגשים את נשמת המשפט [אהרן ברק "עם סיומה של תחילת הדרך" עיוני משפט טז (1991) 209].
עו"ד אדיר בנימיני
גוף הדין ונשמתו
"המשפט כולו בנוי על מתח מתמיד בין גוף הדין לבין נשמתו. הפורמליסט סבור כי חזות הכל היא בצורה ובמילים, ולא היא. המשפטן הטוב הוא זה המכיר, כי הפתרון המשפטי הוא לעולם שילוב בין המילים לבין ההיגיון הנורמטיבי, בין גוף לבין נשמה. נשמת המשפט, ולא רק לשונו, קובעת את משמעותו[...] יש ליתן אותו מובן המגשים את נשמת המשפט".
[אהרן ברק "עם סיומה של תחילת הדרך" עיוני משפט טז (1991) 209]
"מוכי ספרים" הם מי שתורתם "מכה כמו פטיש"; אלו הם מי ש"כבר מילאו את ראשם בחוק ומשפט, ועדיין לא תפסו את עיקרו של דבר. הם יודעים את התיאוריות של כל הדברים, אבל חפשו לכם מישהו אחר שיבצע אותן"
[מישל דה מונטן מבחר מסות (בתרגומו של דרור דורי) חולון: אוריון 2007, עמ' 48]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה