ידיעות היסטוריות מארכיון העיתונות המקומית בנתניה
2004 עד 2013
ידיעה מהעיתון "חדשות נתניה" בנוגע למאבק כנגד סגירת ספריית דב"י ברחוב סולמון בנתניה (הפגנה כנגד הסגירה)
טור אישי מאת חבר מועצת נתניה, אדיר בנימיני "געגועי לדיזי" שפורסם ב"קול השרון" באוקטובר 2004
ידיעה משנת 2004 מתוך העיתון "השבוע בנתניה" בנוגע למאבק של יו"ר סיעת שינוי במועצת עיריית נתניה, עו"ד אדיר בנימיני, שהמקום יפעל גם בסופי-השבוע.
ידיעה מהעיתון "חדשות נתניה" מיום ה- 19/04/2004 על המאבק שניהל יו"ר סיעת שינוי בנתניה, עו"ד אדיר בנימיני, למען הארכת תקופת הפתור לנכסים ריקים. הימים ימי המשבר הכלכלי שפקד את ישראל באותה התקופה שהובילה לסגירת עסקים שהותירו נכסים ריקים.
ידיעה מהעיתון "חדשות נתניה" משנת 2004 בדבר הדרישה של חבר מועצת העיר נתניה, אדיר בנימיני, לבטל את המעבר שנכפה על העיר, ממערכת חינוך יסודית משמונה שנים לשש שנתית. יו"ר סיעת שינוי במועצה, דרש ביטול ההחלטה על המעבר וחזרה למבנה החינוכי הקודם.
ידיעה מהעיתון "חדשות נתניה" מיום ה- 23/04/2004 על דרישתו של חבר מועצת העיר נתניה, אדיר בנימיני, לניצול יעיל יותר של קרקע ציבורית. דרישתו כי תנאי להקצאת קרקע היא הכנת תשתית לבניה לגובה, כך שהקרקע תוכל לשמש כמה מטרות ציבוריות וזאת לאור המחסור ב"שטח חום" לצורכי בניה ציבורית ושימוש יעיל יותר בקרקע הקיימת. בגישתו של בנימיני תמך גם עו"ד ניסן שריפי.
ידיעה מהעיתון "אמצע נתניה" (מרשת המקומונים של "ידיעות אחרונות") של העיתונאי יותם אשל מיום ה- 28/05/2004, ובה פירוט הדרישה של חבר מועצת העיר נתניה, אדיר בנימיני (מפלגת שינוי), כי תתאפשר פתיחת מתקנים עירוניים בסופי השבוע. הכתבה כוללת את תגובתו של סגן ראש העיר, הרב שמעון פרס, השולח תושבי העיר התומכים בכך "לגור בתל-אביב".
ידיעה מעיתון "קול השרון" (מקומון עצמאי בנתניה) מאת דורון פדלון בנוגע לכישלון מכרז הקאנטרי קלאב בשל הדרישה למנוע את פתיחתו בשבת.
ידיעה מעיתון "זמן נתניה" (רשת מקומוני מעריב) של הכתבת הדס שפר משנת 2005 בנוגע למאבק הצבת תמרורי איסור כניסה ונסיעה בשבתות וחגים.
ידיעה מהעיתון "חדשות נתניה" מיום ה- 29/07/2005 מאת הכתבת סיגל שמבירו, בדבר הנחות לתושבי נתניה בחופי הרחצה שדרש חבר המועצה משינוי, אדיר בנימיני
ידיעה מהעיתון "אמצע נתניה" (מרשת המקומונים של "ידיעות אחרונות") של העיתונאי גיא ליברמן מיום ה-11/02/2005 בדבר האירועים שהתרחשו בוועדה המקומית לתכנון ובניה.
ידיעה מעיתון "קול השרון" (רשת מקומונים עצמאית) מאת הכתב שמואל נהון מיום ה-30/08/2006 בנוגע למאבקו של חבר מועצת העיר נתניה, אדיר בנימיני, לשינוי סיווג הארנונה בנתניה
ידיעות מעיתון "הארץ" מאת בכתב אסף אקרמן מחודש נובמבר 2006 בדבר דרישתו של חבר מועצת העיר נתניה, אדיר בנימיני, למען הקמת מגרשי אימונים למכבי נתניה.
רקוויאם לחג הספר:
שנה אחרי שנה אני מספר כאן, בבמה החשובה שהעניק לי עורך "קול השרון", על תהליך הדגרדציה (שלא לומר דגנרציה) של אחת מן המסורות התרבותיות החשובות והיפות של העיר הזאת, והכוונה כמובן לשבוע הספר, שנדד השנה לראשונה למדרחוב תל-חי. כדי לומר את דעתי הכנה על המתכונת של האירוע השנה, אאלץ לצערי לעשות שימוש במילה שאינה הולמת. כשראיתי במו עיניי את שנותר מן המפעל התרבותי הגדול והחשוב הזה, התמלאתי במשהו שמפאת כבוד הזמן והמקום, אינני יכול לתת לו את הביטוי הנכון. אסתפק רק בלהביא מדבריו של ש"י עגנון, המשקפים גם את דעתי בהקשר הזה, שכן שוב הסתבר כי בחיים "אין לך מדרגה שאין לה מדרגה נמוכה הימנה".
כרמן בסירונית:
מערכת חיים מקצועית לא פשוטה עברה על המלחין הצרפתי, ז'ורז' ביזה; הוא לא זכה ליהנות בחייו מהצלחת יצירותיו ובמיוחד מיצירת המופת המוסיקלית שלו "כרמן". המלחין של אופרה שנחשבת היום לאחת האהובות והמצליחות ביותר בתולדות המוסיקה, הלך לעולמו בגיל צעיר, ולא זכה ליהנות מגלי ההצלחה שלה. מילה טובה מגיעה לקברניטי היכל התרבות בנתניה שהצליחו להביא להקרנת האופרה ששודרה ממצדה בחינם לתושבי נתניה, באנפי של חוף סירונית (אחד משלושת המקומות היחידים בארץ בו שודר), והקהל אכן הראה את הערכתו, הצביע ברגלים והגיע בהמוניו.
קריקטורות בירוק:
השבוע הוזמנתי לטקס הפתיחה של תערוכת קריקטורות משוודיה המוקדשות כולן לאיכות הסביבה. המודעות לנושא בארצות סקנדינביה היא כידוע מהגבוהות בעולם. באירוע המרשים נטלו חלק שגרירת שוודיה בישראל, אלינור המרשלד, ראש העירייה, מרים פיירברג-איכר, מ"מ ראה"ע, ד"ר אביטל לאופר וחברת המועצה, צ'וצי זילברג, הממונית על התרבות בעיר, וכמובן לא מעט יוצאי שוודיה וסקנדינביה בעיר, שאת חלקם לא פגשתי במשך זמן רב, אשר שבאו להתרשם מן הקריקטורות שאמורות לתרום להעלאת המודעות הגלובלית לחשיבות ההגנה על הסביבה. הטעם המר היחיד שנותר לי הוא כישלון נבחרת הכדורגל של שוודיה במשחקי היורו.
קופת סתרים:
בהיכל התרבות בנתניה רץ בימים אלה המחזמר הקומי בשפת היידיש: "קופת הסתרים של נשות העירייה", מאת י.מ וולמן. המחזמר המועלה על ידי תיאטרון "יידישפיל", מספר על מאבק אליו יוצאות כל נשות עיירה יהודית, לאחר שנודע להן שחרם דרבנו גרשון בוטל, ומעתה יוכל כל יהודי לשאת מספר נשים כדי שיוכלו להשתמש בכספי הנדוניה, וזאת כדי להשיב לפריץ את החוב שחבה לו העיירה.
אימפריום:
אין זה סוד בקרב חבריי ומכריי העניין הרב שיש לי באומנות הרטוריקה, בעבר בתפקידיי כאיש ציבור וכיום במסגרת עיסוקי במלאכת הפרקליטות; במסגרת אותו עניין גמעתי בשקיקה, בין השאר, את נאומיו וספריו העוסקים בתורת הנאום, של מרקוס טוליוס קיקרו.
קיקרו היה מדינאי ומשפטן בולט בשלהי תקופת הרפובליקה הרומית, ושמו נודע בספרי ההיסטוריה כאחד מגדולי הנואמים בתולדות האנושות. בדרך כלל אינני נהוג להתקרב לספרות עלילתית היסטורית, ספרים בהם המחבר נכנס לנעליה של דמות היסטורית, ואינך יכול אף פעם לדעת מהי עובדה היסטורית ומה שייך למוחו היצירתי של המחבר.
באופן חריג ומקרי נפל לידי ספרו של העיתונאי והסופר הבריטי, רוברט האריס, "אימפריום" (הוצאת זמורה ביתן), המספר על עלילותיו של קיקרו בתחילת דרכו בפוליטיקה הרומית, מפיו של מזכירו האישי טירו. האריס, כך מסתבר מתבסס על ספר אותו כתב אותו מזכיר על חייו של קיקרו, והתוצאה היא ספר מרתק ומעניין.
עונת המופעים הבאה של האופרה הישראלית, אשר פורסמה לאחרונה, הולכת על בטוח, ומשלבת בתוכה כמה קלאסיקות פופולאריות שהצלחתם מובטחת, ביחד ניצנים קטנים של תעוזה.
גולת הכותרת של העונה תגיע, כיאה לה, רק בסופה (יוני 2011), וזו צפויה להיות הפקת הענק של האופרה "אאידה" של ג'וזפה ורדי, שהוא המלחין הדומיננטי ביותר של העונה – 3 מתוך 9 האופרות שיועלו הן פרי עטו. הפקה זו הינה המשך ישיר להפקת הענק של "נבוקו", אופרה מפורסמת אחרת של ורדי, שתועלה במצדה כבר בעוד קצת יותר מחודש. שניהם בניצוחו של דניאל אורן. מי יותר מאיתנו יכולים להעריך את הסמליות בהעלאת האופרה המספרת על חורבן הבית הראשון, במקום שמסמל יותר מכל את הגלות השנייה, אך בד-בבד גם את ההתחדשות הלאומית, תזכורת נוספת לכך ש"ששנית מצדה לא תיפול".
נבוקו, הוא קיצור שמו של מלך בבל, נבוכדנצר (תודו שגם לנו השם קשה להגייה, אז קל וחומר לאיטלקים...); האופרה עוסקת בחורבן הבית הראשון ובגלות בבל. רגע השיא של האופרה הוא שירת מקהלת העבדים היהודים, קטע שנכנס לפנתיאון קטעי המקהלה הגדולים בתולדות המוסיקה, אשר מילותיו מעוררות ההשראה הן געגוע עמוק לארץ ולמולדת שננטשה על ידי היהודים באל-כורחם. העם האיטלקי שהיה נתון באותה העת תחת שלטונה של האימפריה האוסטרית הזדהה עמוקות עם המילים שביטאו גם את שאיפתם של האיטלקים לעצמאות במולדתם שלהם.
מלבד מופעים אלה כדאי לשים לב בעונה הבאה גם לאופרה "לה-טרוויאטה"; עוד להיט גדול מבית מדרשו של ג'וזפה ורדי, בהפקתו של הבמאי האיטלקי האגדי, פרנקו זפירלי. האופרה המבוססת על הספר "הגברת עם הקמליות" של אלכסנדר דיומא, ומספרת את סיפורה של אהבת אמת גדולה שהגורל קוטע אותה בדיוק בזמן שהיא זוכה להתממש.
מופע נוסף עליו אני ממליץ בעונה החדשה הוא ערב קונצ'רטי-אופראי, שיפתח דווקא באחת היצירות הווקאליות של המלחין והמנצח היהודי המהולל, גוסטב מאהלר: "שירים על מות ילדים" (דצמבר 2010). מאהלר הוא בעיניי אחד המלחינים הגדולים בתולדות האנושות, שניהל מוסיקלית במשך שנים את האופרה המלכותית של וינה. בביקורי האחרון בבית האופרה בוינה, גליתי את מידת ההערכה הגדולה לה הוא זוכה במקום, כאשר אחד הרחובות הראשיים הגובלים בבית האופרה קרוי על שמו. חבל שאצלנו בנתניה לא נמצאו שותפים להצעתי בועדת השמות, אותה העליתי בזמנו, להנציח את שמו באחד מרחובות העיר.
אופרות נוספות שיועלו הן "בת הגדוד" של דוניצטי, "חליל הקסם" של מוצרט ו"נורמה" של בליני. כמו שציינתי, העונה הזאת הולכת על בטוח.
האופרה הישראלית החדשה, עונת 2010-2011
הקץ לניצול עובדי קבלן ברשויות המקומיות / עו"ד אדיר בנימיני
פסיקה חדשה של בית המשפט העליון תביא לקץ של ניצול עובדי קבלן ברשויות המקומיות המעסיקות את העובדים באמצעות חברות כוח אדם; חברות אלה מגישות במסגרת מכרזים שמקיימות העיריות הצעות בתעריף נמוך, וכך מגלגלות בדרך כלל את מחירי ההפסד הנמוכים שהן מציעות על גב העובדים שלהם.
בפסק דין עקרוני של העליון אשר עסק באותם "מכרזים פוגעניים" (שהפכו בעת האחרונה לחזון נפרץ ברשויות ציבוריות שונות), נקבע כי אין בסמכותה של העירייה כרשות ציבורית לבחור במכרז חברת כוח-אדם המציעה תעריף שמשמעותו פגיעה בזכויות הסוציאליות של העובדים שלה.
הרכב השופטים בראשותו של אדמונד לוי, וכב' השופטים עדנה ארבל וניל הנדל, הורו על פסילתו של מכרז מטעמה של עיריית אשקלון, במסגרתו נבחרה חברת כוח אדם המספקת שירותי ניקיון ואשר שהציעה את המחיר הנמוך ביותר מבין הצעות המכרז. כל זאת, במטרה למנוע מאותן מעסיקים להפיל את המחיר הנמוך על גבם של העובדים שלהם. כנגד תקינות המכרז עתרה חברת "שלג לבן", שהגישה הצעה גבוהה יותר מהחברה שזכתה.
כב' השופט אדמונד לוי, ציין במסגרת פסק הדין כי הגנה על זכויות העובדים היא אחת מן המטרות של דיני המכרזים, ולכן על חברה הניגשת למכרז לספק אומדן עלויות בפני ועדת המכרזים. כב' השופט ניל הנדל הוסיף כי רשות מקומית אינה "עסק פרטי" ולכן היא מחויבת לנורמות ציבוריות וחובותיה כלפי הציבור אינן מאפשרים לה להשלים עם פגיעה בזכויות עובדים. לאור כל זאת בוטל הורה בית המשפט על ביטול המכרז.
בעידן שזכה מפי נשיא המדינה, שמעון פרס, לכינוי הלא מחמיא 'קפיטליזם חזירי', ישנה חשיבות גדולה לכך שבתי המשפט יעמדו בפרץ וימנעו מרשויות ציבוריות לעצום עיניים או להסיט מבט מתופעות ניצול של בני מעמד-העמלים העובדים בתוך מתחמיה. העובדה שהמדובר בהעסקה באמצעות קבלן משני אינה יכולה לפטור את העירייה מאחריות זו, ונכון עשה בית המשפט כשקבע כי אחת מן התכליות של דיני המכרזים היא בין השאר להגן על זכויות הפרולטריון.
--------------------------------
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני 13.06.2011
בערב החג השתתפתי לראשונה בחיי, ועוד כפאנליסט, באירוע שלם של "תיקון ליל השבועות". על מלאכת הארגון של האירוע המוצלח שקדו ועמלו בעמותה לחינוך בלתי פורמאלי של עיריית נתניה. המילה "תיקון" קצת מטעה, מכיוון שאין משמעה כמו בהגה היומיומית המקובלת בימינו, ומשמעותיה נגזרת מן המקור הארמי "קישוט". למעשה בליל התיקון מקשטים את התורה, בין השאר בעיסוק בנושאים בעלי זיקה אליה.
הקהל הרב שהגיע, שמילא את שני האולמות שיועדו לכך במלון "פארק", נחשף למגוון רחב של דיעות, מפי אורחים רבים ונכבדים.
בפאנלים בהשתתפותי, אותם ניהל ביד רמה ובמקצוענות מרשימה, חברי ורעי עורך "קול השרון", דורון פדלון, נטלו חלק בין השאר העיתונאי הוותיק אמנון ברזילי (מחבר הביוגרפיה של חיים רמון), הרב הצבאי הראשי לשעבר, ישראל וייס, ח"כ אורי אורבך (הבית היהודי), הרב משה פינצ'וק ממכללת נתניה ועוד רבים נוספים.
ניכר היה שהקהל, שהגיע כאמור בהמוניו, צמא לאירועים מסוג שכזה, ובחלק מהפאנלים נוצר שיח ושיח בין המשתתפים לבין חברי הפאנלים שהביעו את דעתם והשיבו לשאלות.
בזמנו, בעת שכיהנו יחדיו במועצת העיר הצעתי לחברי, הרב משה לחובר, כי נפעל יחד לקיום מתכונת כזו של דיבייטים פומביים על נושאים שנמצאים בסדר היום ובכלל, אך הרעיון לא יצא מן הכוח אל הפועל.
ההצלחה הכבירה, הביאה לכך שאירוע במתכונת דומה יערך גם בערב תשעה באב, ועל יבוא שכרנו.
בשולי הדברים אני חייב לציין לטובה את מנכ"ל העמותה לחינוך בלתי פורמלי, משה קייסלר, וליתר עובדי העירייה והעמותה אשר עמלו ושקדו על האירוע הזה, שיצא אל הפועל מבחינה ארגונית על הצד הטוב ביותר.
מעניין לעניין באותו עניין; עוד מיזם מוצלח של העמותה לחינוך בלתי פורמלי הוא כנס המקהלות הגדול, שצפוי להתקיים על רקע השקיעה באמפי-תיאטרון העירוני נתניה בגן המלך, שיתקיים הערב (שני) בשעה 19:30.
מדובר באחד משלושת המופעים המרכזיים המתקיימים במסגרת עשרות אירועי חודש המורשת היהודית, עליהם כתבתי בהרחבה בשבוע שעבר, וכדאי מאוד להקדים ולהגיע, מכיוון שעל פי ההערכות התפוסה תהיה מלאה וכל הקודם לתפוס מקום טוב באמצע – זוכה!
-------------------------------------
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 19.09.2011
בשם ההתבטאות החופשית:
זירת ההתבטאויות החופשית של תושבי נתניה מתמקדת בעיקר בשני פורומים מרכזיים ומובילים של "קול השרון" ובאתר "ווי-נט". הפורמים, הפועלים סביב השעון, מתעוררים במיוחד כאשר על הפרק עניין חשוב שגורר אחריו ביקורת וגם אהדה, ומן הסתם לקראת מערכת בחירות מקומית. חלק מהגולשים הינם קבועים ומזדהים בשמם האמיתי, וחלק מסתתרים מאחורי זהות אנונימית. לעיתים יש כאלה ש"נחשדים" על ידי הגולשים כ"שליחים מטעם הממסד", כאשר הם מעיזים לבטא דעות "לוקאל-פטריוטיות" מידי. השבוע למשל סערו הרוחות בפורום קול השרון, בפעם המי יודע כמה, סביב בעיות התחבורה ב"קריית השרון", לקראת מפגש התושבים עם ראש העירייה בחודש הבא.
המחזאי האירי אוסקר ויילד (1854-1900) כתב במאמרו "המבקר כאמן" כי האדם הוא הכי פחות עצמו כאשר הוא מדבר מ"הפרסונה שלו". ולפיכך באם "תיתן לו מסכה, הוא יאמר לך את האמת". "פרסונה" חשוב להדגיש היה כינויה של המסכה בתיאטרון היווני העתיק, וזו בעצם שיקפה את הדמות אותה גילם השחקן שחבש אותה.
מנהל לשעבר של אחד מהפורומים הנזכרים (שהיה בתקופתו מאוד פעיל ושוקק חיים), אדם שאת דעתו אני מאוד מעריך, ציין פעם בפני שמבחינתו חשוב היה לו מאוד שבפורום בניהולו יתבטאו כמה שיותר אנשים תחת הזהות האמיתית שלהם. לשיטתו, כאשר אדם מתבטא בשמו האמיתי הוא בדרך כלל הרבה יותר מחושב, ענייני, שקול ולא ממהר לפלוט ממקלדתו כל מיני הגיגים מתלהמים ובלתי מחושבים. הוא מתייחס יותר ברצינות לכל מה שהוא כותב.
אין ספק שיש בכך הרבה מן האמת, אבל כפי שציין אוסקר ויילד, זה לא משקף תמיד את הפרסונה האמיתית של אותו גולש. אם להשתמש במושג פרוידני, הדברים שנכתבים בזהות ידועה משקפים את מחשבותיו של אותו גולש רק לאחר שעברו את המסננת של הסופר-אגו שלו, ולא בהכרח את מה שהפרסונה שלו חושבת באמת על אותו עניין.
בית המשפט העליון שנדרש לנושא בפרשת רמי מור (שביקש לחשוף את זהותו של טוקבקיסט שלטענתו "השמיץ" אותו), קבע בדעת רוב שיש לשמור על האפשרות להבעת דיעה אנונימית ברשת. כב' השופט ריבלין כתב בפסק הדין כי השמירה על האנונימיות משרתת תכליות חשובות בהקשר של חופש הביטוי: "האנונימיות היא לעיתים תנאי לעצם האפשרות והנכונות להתבטא, ופעמים האנונימיות היא גם חלק מן המסר הגלום בביטוי".
קיימים מצבים בהם אדם שלא יוכל לדבוק באלמוניותו – לא יתבטא כלל, מסביר השופט ריבלין, וזאת בשל תחושות אישיות כמו בושה או מבוכה, או בשל לחצים חיצוניים וחששות מפני תגובת הסביבה, ונותן כדוגמא את כותבי "הפדרליסט" מקרב אבות האומה האמריקנית. עוד בהקשר של הגלישה באינטרנט מציין השופט ריבלין כי במידה רבה האנונימיות עושה את האינטרנט למה שהוא, ובלעדיה ייגרע מן החופש במרחב הווירטואלי.
שתי דוגמאות מובהקות לצורך להסתתר מאחורי מסכה כדי לזכות ביכולת להתבטא באופן חופשי, ניתן למצוא בתקופת ההשכלה, שהיא גם תקופת השלטון המלוכני-האבסולוטי בצרפת, בה בילו לא מעט אינטלקטואלים ואנשי רוח מאחורי חומות הבסטיליה בשל הבעת עמדות "בלתי נוחות" כלפי השלטון והכנסייה. דרך אחת הייתה לכתוב את הביקורת תחת כסות של תרגום כתבים השייכים כביכול לגורם אחר. ידועים בהקשר הזה דברי ההקדמה לשני ספרים שיצאו לאחרונה לאור מחדש בעברית: "מכתבים פרסיים" של הברון שארל דה-מונטסקייה ופתח הדברים בספר "קנדיד" של וולטר. שתי יצירות מופת מאותה התקופה.
מונטסקיה, המשתמש בנכבדים פרסיים שהגיעו לאירופה ומבקר באופן סמוי באמצעותם את החברה הצרפתית, כותב בפתח ספרו כי "הפרסים הכותבים מכתבים אלה התגוררו בביתי; חיינו בצוותא[...] הם העבירו אלי את מרבית מכתביהם, ואני העתקתים. ואף נפלו לידי כמה וכמה איגרות[...] אינני משמש אפוא אלא בתפקיד של מתרגם" [שארל דה-מונטסקיה מכתבים פרסיים (תרגום: אביבה ברק), הוצאת מוסד ביאליק והאונ' הפתוחה].
וולטר, שזכה לבלות פרק זמן לא מבוטל בבסטיליה, כותב בפתח יצירת המופת שלו "קנדיד או: האופטימיות" כי הספר בכלל "תורגם מכתב יד בגרמנית שהותיר אחריו דוקטור ראלף, בצירוף תוספות שנמצאו בכיסו של הדוקטור המלומד כאשר נפטר במינדן, בשנת אדוננו המושיע 1759" [וולטר קנדיד או: האופטימיות (תרגום: דורי מנור), הוצאת פן-ספרי חמד-ידיעות ספרים]
אגב-אורחא אציין כי שני הספרים מומלצים מאוד לקריאה; הינם חדים ושנונים מאוד, אולם מי שמחפש יותר אלמנטים של עלילה קלילה והומור משובח ייהנה יותר מספרו של וולטר.
בחזרה לעניינו; אף אני שותף לתחושה כי באתרים הללו מסתובבים "מסתננים" מקרב גורמים הקשורים לממסד או לפוליטיקאי מקומי כזה או אחר. מבחינתי יש בכך רק לתרום לשיח החופשי והפתוח בפורומים המקומיים. הדברים נאמרים על רקע הדרישות שעולות לא אחת לצנזר או למחוק הודעות של גולש כזה או אחר שמביע עמדות מתלהמות מידי. כולם תורמים לשיח ולעניין בפורומים המקומיים. נכון, שכנבחרי ציבור היה ניתן לצפות שנבחרי הציבור יתקשרו ישירות בפורומים הללו, אולי לצערי מלבד יחידי סגולה, רוב חברי מועצת העיר בנתניה הם נוכחים-נפקדים, או נפקדים לחלוטין.
------
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 03.10.2011
לא לגיטריסטים בלבד:
בעוד כשבועיים (15/10-18/10), יציינו בהיכל התרבות את "פסטיבל פניני גיטרה". העיתוי: חול המועד סוכות. נקודת זמן שיש בה מעלות רבות, אך גם חסרונות. מדובר באירוע בעל פוטנציאל ארצי, שיכול למשוך מאות חובבי גיטרה מרחבי הארץ, אך ניסיון העבר מלמד אותנו שהמודעות לאירועים מסוג זה לא תמיד הייתה גבוהה דיה, ותקופת החגים ידועה המנומנמת מאוד מבחינה תקשורתית-שיווקית. מודעות ארצית רחבה לאירוע, בשילוב עם חופשת החג, יכולה להפוך לנקודת זינוק מצוינת, אם תנוצל נכון.
ראיתי שבערב ראש השנה העניקה העירייה חניה חינם לתושבים ולמבקרים בעיר; ראוי שכך יעשה גם במהלך הפסטיבל ברחובות הסמוכים להיכל התרבות, על מנת להקל על באי הפסטיבל.
ריקושטים:
לא מעט התייחסויות ותגובות הצטברו בתיבת המייל הפרטי שלי, בעקבות הטור מלפני שבועיים, בדבר פעילות הפורומים בנתניה, והעובדה ש"כוחות סמויים" מנצלים את האנונימיות לטובת גורמים פוליטיים מקומיים כאלה ואחרים. חלק צידדו בגישה שעל מנת שהפורום יהיה ענייני ולא מתלהם, נטול אינטרסים נסתרים, רצוי שזהות מרבית הגולשים בו תהיה חשופה, וחלק צידדו בגישה שהאנונימיות חשובה, על מנת לאפשר למגוון דעות "לא ממסדיות", שכנראה באות גם מגורמים "מבפנים", אשר חשיפתם תאלץ אותם לחדול מלהתבטא.
על דבר אחד בטוח יש לברך, והוא שיש לנו את חופש הבחירה; לאחרונה סיימתי קריאה של שני ספרים, שמחשש מתגובת נזעמת של השלטונות, נאלצו שני מחבריהם להפיצם בדרכים מתוחכמות, מפחד "הבסטיליה", בה בילו לא מעט אינטלקטואלים ואנשי רוח, בתקופת השלטון המלוכני-האבסולוטי בצרפת.
הדרך הסמויה לכתוב את הביקורת, הייתה תחת כסות של תרגום כתבים השייכים כביכול לגורם אחר, והדברים מודגשים בהבלטה כבר בדברי ההקדמה לשני ספרים האמורים, שיצאו לאחרונה לאור מחדש בעברית: "מכתבים פרסיים" של הברון שארל דה-מונטסקייה ופתח הדברים בספר "קנדיד" של וולטר. שתי יצירות מופת מאותה התקופה.
מונטסקיה, המשתמש בנכבדים פרסיים שהגיעו לאירופה ומבקר באופן סמוי באמצעותם את החברה הצרפתית, כותב בפתח ספרו כי "הפרסים הכותבים מכתבים אלה התגוררו בביתי; חיינו בצוותא[...] הם העבירו אלי את מרבית מכתביהם, ואני העתקתים. ואף נפלו לידי כמה וכמה איגרות[...] אינני משמש אפוא אלא בתפקיד של מתרגם" [שארל דה-מונטסקיה מכתבים פרסיים (תרגום: אביבה ברק), הוצאת מוסד ביאליק והאונ' הפתוחה].
וולטר, שזכה לבלות פרק זמן לא מבוטל בבסטיליה, כותב בפתח יצירת המופת שלו "קנדיד או: האופטימיות" כי הספר בכלל "תורגם מכתב יד בגרמנית שהותיר אחריו דוקטור ראלף, בצירוף תוספות שנמצאו בכיסו של הדוקטור המלומד כאשר נפטר במינדן, בשנת אדוננו המושיע 1759" [וולטר קנדיד או: האופטימיות (תרגום: דורי מנור), הוצאת פן-ספרי חמד-ידיעות ספרים]
אגב-אורחא אציין כי שני הספרים מומלצים מאוד לקריאה; הינם חדים ושנונים מאוד, אולם מי שמחפש יותר אלמנטים של עלילה קלילה והומור משובח ייהנה יותר מספרו של וולטר.
הערה לסיום:
בראשית הקדנציה הקודמת יזמתי דף באתר העירוני שיוקדש לכל חברי מועצה (לפי המודל של אתר הכנסת), מתוך כוונה שיכלול את הרזומה שלי ואמצעים ליצירת קשר כמו טלפון ואינטרנט, לנוחות תושבי העיר.
מגלישה באתר גיליתי שמלבד מספר מוגבל מאוד של חברי מועצה (אלי דלל, עקיבא יצחקי, ד"ר אביטל לאופר, סימון מונק ועו"ד שלמה רוזווסר), שפורסים בפני הציבור את מלוא האתוס שלהם, השאר (מלבד עופר אורנשטיין והרצל קרן) מסתפקים בהפניה למייל העירוני (אותו לעיתים רבות המזכירה והעוזר האישי פותחים ולא חבר המועצה עצמו), ולמספר הטלפון במשרדי העירייה, שם בדרך כלל לא ניתן להשיג בטלפון חבר מועצה שעובד לפרנסתו במקביל לכהונתו הציבורית.
אגב, הגדילו לעשות שני חברי מועצה שכלל לא טרחו להוסיף ולו אמצעי קשר אחד! בשורה התחתונה, התוצאה היא שכלי שאמור היה לקרב בין תושבי העיר לבין נבחריו, לא משרת את מטרתו במלואה.
בקיצור, נוצר לי הרושם שאמצעי שנועד לחשוף ולקרב, משמש כאמצעי להסתתר, ופועל כמסננת לא כאמצעי למגע ישיר.
-------------------------------------
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 09.01.2012
בעוד כשבועיים תארח תזמורת נתנה-הקאמרית הקיבוצית את אמן החצוצרה, פרידריך ריינהולד מגרמניה, לקונצרט אשר ייוחד ליצירות בהן החצוצרה, הותיקה במשפחת כלי הנשיפה, היא נותנת הטון. יש לשים לב, שבין השאר, תבוצע יצירה מאת לאופולד, אביו של וולפגנג-אמדאוס מוצארט, מלחין שבנו האפיל עליו, ושמו נפקד בדרך כלל מאולמות הקונצרטים. כמו כן ינוגנו יצירות מאת הנדל, באך, ויוואלדי ואחרים. בפנינו תוכנית שנשמעת מבטיחה מאוד.
בשבוע שעבר הלכה לעולמה זמרת "נוער הזהב", יפה ירקוני. מי מאתנו לא נחשף שוב ושוב לקולה, כששרה את המילים "לנצח זכור נא את שמותינו", בשירו הנודע של חיים גורי "באב אל-וואד". אין לי אלא לנצל במה זו כדי להצטרף לקריאתו של בועז אורגד מהרדיו המקומי, להנציח את שמה של ירקוני באחד מרחובותיה של העיר.
עמדתי לא אחת בעבר על אותה מגמה המסמלת שטחיות בבחירת שמות רחובות בנתניה, המביאה לבחירה בשמות של בעלי חיים, פרחים וצמחים. כאשר מעניקים שם לרחוב, יש לבחור אותו בקפידה, תוך הנצחת הראויים לכך. ככל שהדבר נוגע להנצחת עמודי טווח בתחום התרבות נכשלו בכך באופן גס בעיר נתניה, וכאשר כבר בחרו להנציח לא תמיד עשו זאת כדבעי. השבוע גיליתי במקרה שהרחוב על שם אחד מגדולי משוררי התקומה, נתן אלתרמן, נקרא בכלל "נתן המשורר". ספק אם קיימים תריסר עוברי אורח שעוברים ברחוב זה מידי יום שיודעים לעשות את ההקשר המתבקש משם הרחוב, מה עוד, שנתניה היא העיר היחידה שבחרה להתחכם באופן הזה, ולגזול מהמשורר הנערץ את הכבוד הראוי. כולי תקווה שחברי ועדת שמות הרחובות העירונית ידאגו לתקן את המעוות, ויפה שעה אחת קודם!
המונח "חרות פיוטית" (Licentica Poetica) הגיע במקור מן הרשות הנתונה למשוררים לסטות מאורח הביטוי הרגיל ולהתעלם מן האמת ההיסטורית בתיאור מאורעות מן העבר. הפעם הזאת אטול אני לעצמי מעט חרות לכתב כמה מילים על תרבות פוליטית, כפי שהיא משתקפת בויכוח על ישום מסקנות "ועדת-ביין", לעריכת רפורמה בסיווגי הארנונה בנתניה.
לצערי, במקרה הזה "האמת ההיסטורית" קצת נשכחה; מניות היסוד להקמת הועדה בראשות השופט (בדימוס) פרופ' דן ביין, שייכות בראש ובראשונה ליו"ר מועצת העיר הקודם, עו"ד יורם זנו, אשר לקח על עצמו להביא את הרעיון בהקמתה לראש העירייה, מרים פיירברג-איכר, וזאת בעקבות הצעה לסדר שהועלתה על ידי במועצת העיר. אכן, אין ספק שסיעת "למען נתניה" בראשותו של הרצל קרן, מזוהה מאוד עם העניין, אבל אין בכך כדי לשנות עובדות חשובות אלה. יחד עם זאת, אין גם בכך כמובן כדי לפגוע כהוא זה בצדקת הטענה כי יש ליישם את המסקנות של הועדה ככתבן וכלשונן.
בזמנו, כששמעתי על הכוונה להקים ועדה של פוליטיקאים לדון במסקנות, כיניתי אותה בשם "ועדת מוהלים", ונראה שכינוי זה היה הולם ומתאים ביותר. בסדרה הבריטית הנודעת "כן, אדוני השר" (שבעיניי היא אחת משני הסיטקומים הטלוויזיוניים האהובים עלי ביותר, ביחד עם ''סיינפלד'' כמובן), מציין מנכ"ל המשרד, סר האמפרי, שעל מנת לקבור יוזמה כלשהי כל מה שדרוש הוא יועץ משפטי טוב וועדה מרובת משתתפים. יהיה מצער מאוד לגלות, שבשל שיקולים כאלה ואחרים, היוזמה החשובה הזאת, שבאה לתקן עיוותים שנוצרו עם הזמן תיגנז על רקע זה, באמצעות ועדה שכל תפקידה הינו לקצץ ואולי אף לקבור את מסקנות הועדה.
-----
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 06.02.2012
סוף עידן:
בשבוע שעבר התבשרנו כי המנהל המוסיקלי של תזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית, מאסטרו ירון גוטפריד, מתכוון לסיים את תפקידו בתום עונת הקונצרטים הבאה, לאחר 11 שנים כמנצח הראשי של התזמורת.
בעולם המוסיקה הקלאסית ישנן דוגמאות בודדות למנצחים שקשרו את עצמם מקצועית לתזמורת אחת כמפעל חיים, עימה היו מזוהים מקצועית, כמו המנצח הדגול, הרברט פון-קאריאן, שניהל מקצועית בהצלחה רבה את התזמורת הפילהרמונית של ברלין במשך 35 שנים, וכמובן זובין מהטה בתזמורת הפילהרמונית שלנו. במרבית המקרים מדובר בתופעה מקובלת בקרב בעלי המקצוע בתחום למצוא אתגרים מקצועיים חדשים, מידי פעם.
מאסטרו גוטפריד ללא ספק הטביע את חותמו על התזמורת בעשור האחרון וחשף אותה למגוון רחב של סגנונות מוסיקליים, לצד קידום החשיפה למוסיקה במסגרת פרויקטים חברתיים חשובים.
הרוזן לוקנר:
לאחרונה נחשפתי לספר החדש החובק אוסף סיפורי-לקח מאת חואן מנואל "הרוזן לוקנר" (הוצאת מאגנס), בתרגומו של מנחם ארגוב. היתרון בלקט סיפורים קצרים להבדיל מרומן ספרותי, הוא שתמיד ניתן לקרוא אותו בשלבים, ללא כבלים. הספר שנכתב בספרד של ימיי הביניים, הוא למעשה לקט של סיפורים שמקורם לא רק באירופה אלא נכתבו בהשראת סיפורים שחדרו לספרד ממדינות ערב, פרס והודו. התוצאה אוסף של סיפורים עם מוסר השכל, שחלקו מאוד רלוונטי גם בימינו. לא רבים יודעים זאת, אבל מסעות הצלב והמגע בין האוכלוסייה הנוצרים ולאוכלוסיה המוסלמית בספרד הביאה "שידרג" את אירופה מבחינה תרבותית וטכנולוגית. במושגים של היום ניתן לומר, שעידן שקדם למסעות הצלב, יבשת אירופה הייתה בבחינת "עולם שלישי", בהשוואה למזרח הקרוב ולמזרח הקרוב באותה תקופה.
חואן מנואל "הרוזן לוקנר" תירגום: מנחם ארגוב (הוצאת מאגנס 2010), 221 עמודים, מחיר קטלוגי: 88 ₪.
----
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 15.02.2012
מסביב למדורה
"מה נוסיף ונמנה מדברים פעוטים נוצרות אגדות, זה החומר", כתב אחד מגדולי משוררי התקומה, נתן אלתרמן. הדברים הועלו על הכתב בשירו הנודע "מסביב למדורה", פורסמו באחד ממדורי "הטור השביעי" המפורסם שלו, והוקדשו לתנועת הפלמ"ח, שנהנתה ממעמד של מיתוס מהלך, ארגון שהיה לסוג של אגדה בחייו.
אך לא רק בהקשר הזה ישנה חשיבות לפרטים הקטנים, כך זה בכל דבר בחיים; הדברים הפעוטים לפעמים עושים את כל ההבדל. לא לחינם נאמר כי "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים – היחס לקטן כמו היחס לגדול". לעיתים רבות שמתי לב שהיחס לדברים הפעוטים מלמד, על נקלה, גם על היחס של אותו גורם לדברים הגדולים והחשובים באמת.
השיר המדובר, "מסביב למדורה", אותו הלחין באופן נפלא המוסיקאי, יאיר רוזנבלום, מזוהה עם אחת האירועים המסעירים ביותר בתולדות הלהקות הצבאיות. על רקע המחלוקת בדבר זהות מבצע הפזמון (רוזנבלום חפץ בכך שגידי גוב יבצע אותו), פרץ מרד בלהקת הנח"ל, אשר היווה השראה לסצנה המפורסמת של המרד בסרט "הלהקה".
מי שכביכול "נהנתה מן ההפקר" הייתה הזמרת דורית ראובני, ששרתה בלהקת פיקוד מרכז. בעקבות המרד בלהקת הנח"ל הפקיד רוזנבלום בידי להקה זו את ביצוע השיר, וזה הפך בזכותה, לאחד מנכסי הצאן ברזל של התרבות העברית.
בתה של ראובני, מור מנדל, זמרת בזכות עצמה, משתתפת בימים אלה בתוכנית "The Voice", כחלק מן הנבחרת של המנטור והיוצר הגדול זכות עצמו, אביב גפן.
אינני מחובבי הריאליטי, אך לא אכחד שיש לי מעט חולשה לז'אנר הזה, באשר עסקינן בתחרות מוסיקלית, והתוכנית "דה-ווייס" מפתיעה מאוד לטובה.
מלבד מור מנדל, אגלה כבר עתה כי המועמדים הפייבוריטים שלי משלב האודישנים הם: סיון טלמור, אריאל בנואש, אורית שלום, יובל דיין, רז שמואלי, ליאונל פרטיין, יוסף בוכניק ומיטל מיכאלי.
בשבוע שעבר התחיל שלב הדו-קרב, דבר שבוודאי יעלה עוד יותר את מפלס המתח והעניין בתוכנית. ימים יגידו מה יעלה בגורלם של אלה בתוכנית.
---------------
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 05.03.2012
"כל חיים פוליטיים מסתיימים בכישלון, אלא אם הם נקטעים במהלכם בעת מוצלחת". הדברים מובאים ע"י ד"ר הלי זמורה, במבוא לספרו של ניקולו מקיאוולי "דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס" (הוצאת שלם). דברי הטעם הללו נאמרו על ידי ג'וזף צ'מברליין, מי שכיהן שנים רבות בפרלמנט וכשר המושבות, ואשר אחיו למחצה, נוויל כיהן כראש ממשלת בריטניה בראשית מלחמת העולם השנייה עד שהוחלף על ידי וינסטון צ'רצ'יל.
על עבודת הקודש של הוצאת שלם ו"ספריית לויתן" המוצאים לאור תרגומים מחודשים לספרי מופת בפילוסופיה, אמצע וודאי מקום להקדיש את המקום הראוי בטור בפני עצמו, ביום מן הימים.
במקרה הזה, עסקינן בספר השני של מקיאוולי שמצטרף לספר היותר מפורסם ונודע שלו "הנסיך". חברי, קובי ברדה, דובר עיריית נתניה לשעבר, כתב בדף הפייסבוק שלו בשבוע שעבר על ספר "הנסיך" שהוא לדעתו "הספר הפוליטי הטוב בכל הזמנים" והוסיף בנוגע למקיאוולי עצמו, שהמדובר לדעתו ב"תיאורטיקן הטוב בהיסטוריה האנושית, כל המלצה מלאכת מחשבת... וכל-כך אפ-טו-דייט שזה מדהים!".
"הנסיך" הוא בהחלט ספר מופת שהפך לשנוי במחלוקת עוד בתקופתו, כאשר התווסף לרשימת הספרים האסורים בקריאה על ידי הכנסייה. העניין שהוא מעורר אינו מקרי, אבל כדי להעמיק חקר בתורתו של מקיאוולי חייבים לדעתי לקרוא גם את ספרו השני "דיונים", אשר למעשה שם דגש על הצדדים הרפובליקניים-דמוקרטיים בהגותו, כאשר המודל המשטר הממוזג של האימפריה הרומית בתקופת הרפובליקה מהווה את המודל האידיאלי. טיטוס ליויוס היה ההיסטוריון שלקח על עצמו את מלאכת כתיבת ההיסטוריה של רומא מאז היווסדה, ומקיאוולי עשה שימוש בעשרת ספריו הראשונים לצורך ניתוח הסגולות הרבות של משטר זה שהביא את רומא לשיא תהילתה בטרם הפכה לקיסרות.
חוויות מ"הלנסקי":
זכיתי להשתתף במסיבת ההפתעה שנערכה השבוע במועדון "הלנסקי", לחברי, דורון פדלון, עורך "קול-השרון". זאת הייתה עוד אחת מן ההזדמנויות הבודדות בהן נפגשתי שוב עם חברי לברנז'ה הפוליטית בנתניה. אתם בוודאי מודעים לקיומם של חברים שגם אם לא תדבר איתם במשך תקופה ארוכה, ברגע שתפגשו זה יהיה כאילו נפגשתם ושוחחתם ביום האתמול. אודה ולא אכחד שלא הייתי מודע כלל לדבר קיומו. האירוע הקפיץ אותי אחורה אי שם לאמצע שנות התשעים, לתקופה שבה פעלו ברח' הרצל מקומות בילוי באותו סגנון כמו ה"שפינוזה" וה"ריפונגי" המיתולוגיים, שהיו המשך ישיר ל"דיזי", ל"מוזה" ול"גן של אורי". אינני יודע אם הדבר מהווה איזושהי מגמה של רנסנס המסמל לידה מחדש של מקומות בילוי במרכז העיר. כך הייתה התחושה באירוע הזה, שכל כך שמחתי ליטול בו חלק.
--------------------
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 02.04.2012
אנונימוס:
קיימות תיאוריות "קונספירטיביות" רבות המספקות תשובה לשאלה מי הוא הגורם האמיתי שעומד מאחורי כתיבת היצירות של אחד מגדולי המחזאים בתולדות האנושות, ויליאם שייקספיר. אדם אשר החל את חייו בתיאטרון כשחקן מן השורה. מצדדי התיאוריות ששייקספיר לא באמת כתב את יצירותיו, ואלה נכתבו עבורו, מבוססות על כמה אדנים מוצקים, ובין השאר על העובדה ששיקספיר מעולם לא זכה לשום השכלה גבוהה, עד היום לא נמצא בידינו כל כתב יד מקורי שלו, הוא מעולם לא יצא את גבולות אנגליה ולהבדיל משאר אנשי הרוח בתקופתו, שהחלק החשוב ביותר בצוואה שלהם הייתה הספרייה הענפה שלהם, בצו הירושה של שייקספיר לא ניתן למצוא כזאת.
מתוכן חזותיו של שייקספיר ניתן ללמוד על נקלה כי אלה חייבו ידע מעמיק בספרות ובהיסטוריה של העולם הקלאסי ובמתרחש ברחבי אירופה. אחת התיאוריות הרווחות היא שהמחזאי כריסטופר מארלו, היה זה שעמד מאחורי המחזות של שייקספיר, לאחר שזה נאלץ לביים את מותו ולברוח מאנגליה. על פי התיאוריה הזו המארלו מצא מקלט באיטליה ושלח משם את מחזותיו לאנגליה ואלה פורסמו בשמו של שייקספיר.
הסרט "אנונימי" (Anonymous) בבימויו של רולאנד אמריק, הוא אחד הסרטים הדרמטיים הטובים בהם צפיתי השנה. תסריט הסרט מספק גרסה שונה, מעניינת וחדשנית לעניין זהות הגורם האמיתי שעומד מאחורי כתיבת מחזותיו של שייקספיר, והעלילה הקולחת זוכה לטיפול מיוחד על רקע התככים בחצר המלוכה האנגלי בעידן אליזבת הראשונה. שווה צפייה.
מר קוינר:
"ראוי היה שהמשוררים לא ילבשו בגד עם שרוולים, כדי שלא יוכלו להשיר מתוכם פסוקי שירה"; זהו ציטוט קצר מתוך ספרו של אחד מענקי הרוח של המאה הקודמת, ברטולד ברכט, מתוך ספרו "סיפורי מר קוינר" (הוצאת עם עובד). הספר הוא לקט של קטעים קצרים מפי מר קוינר "האדם החושב" שנכתבו על ידי ברכט במשך 30 שנה. מדובר בסיפורים, אנקדוטות ובמשלים, שחלקם נהיו מאוד פופולאריים ומפורסמים, ואשר מצוטטים הרבה. מי לא עושה למשל שימוש לא אחת במונח "לשלוף מן השרוול"...
ברטולד ברכט "סיפורי מר קוינר" בתרגומה של אילנה הרמן (הוצאת עם עובד) מחיר קטלוגי 59 ₪.
------------------
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 16.04.2012
תמונות בניחוח סקוטי
המפגש שצפוי להתקיים בהיכל התרבות בנתניה, בראשית חודש הבא (03/05), בין המנצח והמנהל המוסיקלי, ירון גוטפריד, לבין אביו, נגן הג'אז, דני גוטפריד, צפוי לעורר עניין רב. כבר עתה ברור שהחשמל בתוך האולם המרכזי בהיכל התרבות לא יהיה רק בעמודי התאורה.
בתוכנית גרסה לטריו ג'אז ותזמורת, של היצירה הנודעת של המלחין הרוסי מוֹדֵסט פֵּטרוֹבִיץ' מוּסוֹרגְסְקִי, "תמונות מתערוכה". היצירה נכתבה בעקבות מותו הפתאומי של חברו של מוסורגסקי, האדריכל והצייר ויקטור הרטמן. היצירה היא מחווה של מוסורגסקי לחברו, ומתוארים בה בצורה מוזיקלית ציורים שצייר. להשלמת הערב תנוגן הסימפוניה השלישית "הסקוטית" של המלחין, בן עמנו, פליקס מנדלסון-ברתולדי. זו נכתבה בהשראת ביקור של המלחין בסקוטלנד ורשמיו משם.
היכל התרבות נתניה 03/05/2012 בשעה 19:30
על הגלוריפיקציה של העבר
לאחרונה נטלתי חלק בכנס פוליטי רב משתתפים, כאן בנתניה, במהלכו הדובר הראשי העלה את אחת הסוגיות המדוברות ביותר בשיח הפוליטי בתקופה האחרונה, והכוונה היא לאותה ערגה לעבר. ואגב, אינני חושף בכוונת מכוון את זהות נותן ההרצאה והרקע לכנס, וזאת מתוך רצון שהדברים שנכתבים כאן יבחנו לגופם, ולא מתוך מניעים אחרים. אחד הנושאים המרכזיים שעלו הייתה הטענה שבעבר הייתה לנו מדינה טובה יותר, הייתה סולידריות בחברה הישראלית, מערכת החינוך הייתה טובה יותר וכך גם מערכת הבריאות. לא היו פערים כל כך גדולים בין השכבות הסוציו-אקונומית השונות.
על כך ביקש אחד הנוכחים בקהל להסתייג וטען, אם לנסח זאת במילותיי שלי, שזו "גלוריפיקציה של העבר". מעין נטייה טבעית לראות בעיניים אידיאליות את שהתרחש בימים שמכבר. לטענת אותו מקטרג, לא הכול היה כל כך טוב אז, ולא הכול כל כך רע היום. על כך ניתנה התשובה כי אז היה אולי קשה יותר, אבל לא רע כמו היום.
על אף ולמרות שאני מסכים עם התפיסה הזאת שבעבר היה כאן טוב יותר, אין הדבר פוטר אותנו מלבחון היטב את הדעה הנוגדת.
מי שהעמיק חקר וניתח בצורה הטובה ביותר בעיניי הוא ניקולו מקיאוולי בספרו "דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויס". האופן שבו מנתח מקיאוולי את הנושא, צריך להנחות אותנו לדרך שבה עלינו לבחון את הסוגיה, ככל שהדבר נוגע לתקופתנו. במבוא לחלק השני של ספרו לעיל, פותח מקיאוולי את דבריו בכך שבני האדם נוטים להלל את ימי הקדם ולהשמיץ את ההווה, ולא תמיד בצדק. מקיאוולי טוען שהפרספקטיבה או האספקלריה שבה משתמשים אותם מהללי עבר אינה אובייקטיבית, וזאת משתי סיבות.
ראשית, מתוקף כך שקיימת מצד אחד נטייה להסתכל על הצדדים הטובים מן העבר ולהעצים אותם, ומצד שני נטייה הפוכה להתעלם מן האספקטים השליליים שהיו בו. שנית, בני האדם מוטים בשיפוטם, במיוחד כאשר הדבר נוגע לאנשים בוגרים המסתכלים על התקופה בה חיו בצעירותם. לכאורה, מי שחי בעבר וחווה אותו, קיימים בידיו הכלים לשפוט אובייקטיבית את המצב בהשוואה להווה, אך מקיאוולי מציין כי כמו שהזמנים משתנים גם בני האדם משתנים איתם, וכך גם השקפת עולמם. הכרחי הוא שאדם צעיר יסתכל על המציאות בעיניים אחרות ותמימות יותר ממבטו המפוקח של אדם מבוגר, ולכן בני האדם "אף שהיו צריכים להאשים את יכולת שיפוטם, הם מאשימים את הזמנים". כך מוצאים עצמם בני האדם ש"הם מגנים את ההווה, מהללים את העבר ומשתוקקים אל העתיד".
אחרי שגם אני הזהרתי את עצמי מאותה נטייה ל"גלוריפיקציה" ולשלילת ההווה, אני עדיין סבור כי ברור כשמש שלפני שלושה עשורים מצבינו היה טוב יותר.
נכון, לא הכול היה מושלם. בילדותי בשנות השמונים לא היה קיים למשל השפע שאנו עדים לא היום; אך החיים היו נוחים יותר; יום העבודה היה מסתיים בשעה 15:00 (היום נהנים מהפריווילגיה הזאת רק עובדי מדינה). לאנשים היו יותר שעות פנאי בחיק המשפחה. ביתם של מרבית חבריי בכיתה בבית הספר היסודי התקיים הודות למפרנס יחיד, דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי במציאות של היום. בילדותי זכור לי שכמעט ולא חזיתי באנשים ש"זרוקים ברחוב", והיום מדובר בחזון נפרץ. לא הייתה תופעה של קיבוץ נדבות אקטיבי ואגרסיבי כמו היום, שכמעט כל בית קפה הוא יעד למתקפה. משהו בסולידריות החברתית אותה ידענו נסדק מתישהו בשלהי שנות השמונים.
אין קטורת ללא חלבונה, זהו עיקרון ידוע; היו חסרונות ויתרונות בכל עידן ובכל תקופה. כשלעצמי אני משוכנע שצודקים המקטרגים את העידן בו אנו חיים, כל זאת מתוך מטרה ותקווה לתקן אותו ולהביא לעתיד טוב יותר.
ניקולו מקיאוולי "דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס" תרגום: מרים שוסטרמן-פדובאנו (ירושלים: הוצאת שלם) תשע"א-2010. מחיר קטלוגי 79 ₪.
-------
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 07.05.2012
מפגש מחזורים:
בשלהי שבוע שעבר הייתה לי הזכות ליטול חלק במפגש המחזורים החגיגי אותו קיים בית הספר "ביאליק", שזכיתי להימנות עם בוגריו. ההצלחה הייתה מסחררת, כמות המשתתפים הייתה אדירה, ושטח בית הספר היה מעט צר מלהכיל את למעלה מאלף המשתתפים אשר נטלו בו חלק.
עקב מחלוקת שהתעוררה סביב שנת יסוד בית הספר, וקמפיין תקשורתי מוצלח ומוצדק שניהל על רקע בוגר בית הספר, רו"ח חובב לויטס, שונה שם האירוע ל"מפגש מחזורים", דבר שכמובן לא היה בו כדי להעיב על שמחה המשתתפים באירוע. ראיתי במשך דקות ארוכות את הבוגרים והמורים מסתודדים ומחליפים חוויות נוסטלגיות מן העת ההיא, חוויות מן אותם הימים שמכבר, עת למדו בבית הספר.
כשלעצמי, פגשתי לא מעט מכרים, הן מצוות המורים, והן כאלה שזכיתי להכיר במסגרות אחרות דווקא, בעיקר בתקופת הפעילות הציבורית, וכן מעט מבני המחזור שלי, אך לצערי אף לא בן כיתה אחד. מסתבר שהיה כנראה קושי לאתר את כל הבוגרים, שחלקם כבר אינו מתגורר בנתניה, ועל רקע זה, אין ספק שהצלחת האירוע הייתה פנומנאלית, וזאת לאור כמות המשתתפים האדירה שהגיעה ונטלה חלק בו.
מפגשים מן הסוג הזה הם חלק מובנה מהווי החיים האמריקני, ונערכים שם על בסיס קבוע; רבים רואים בכך ערגה נוסטלגית מיותרת השמה דגש מוגזם על שהתרחש בעבר. אינני שותף לגישה זו. נותר לי רק לקוות כי האירוע הזה יהפוך לסנונית קטנה שתבשר את בוא האביב, ומסורת של מפגשי מחזורים תתפתח גם אצלנו.
תיקון ליל השבועות:
בשנה שעברה, בערב החג השתתפתי לראשונה כפאנליסט, באירוע שלם של "תיקון ליל השבועות". על מלאכת הארגון של האירוע המוצלח שקדו ועמלו בעמותה לחינוך בלתי פורמאלי של עיריית נתניה. השנה "נופל" ערב החג על יום שבת, דבר שכנראה אינו מאפשר לשחזר אותו גם בחג השבועות הקרוב.
"האריסטוקרטים":
בעוד פחות מחודש, בתחילת יוני, יעלה בהיכל התרבות נתניה המחזה "האריסטוקרטים", פרי עטה של עדנה מזי"א, ובבימויו של עמרי ניצן. המחזה עוקב אחרי קורותיה של משפחת בן-כנען בשתי תקופות בפער של 20 שנים. תחילה עלילת המחזה בשנת 1953, אבי המשפחה יאיר בן-כנען (גיל פרנק) הוא אלוף משנה מוערך בצה"ל, העומד בפני פרישה, ומתכוון להיכנס לשורות המערכת הפוליטית. להתמסרות הטוטלית שלו, הזוכה בתחילת הדרך גם לתמיכתה של רעייתו (לימור גולדשטיין), יש מחיר כבד אותו משלמים שני ילדיו הקטנים. אחיו הצעיר של אל"מ בן-כנען, רודי (יחזקאל לזרוב), הוא היפוכו הגמור; הומוסקסואל מוצהר המנהל חנות פרוות בת"א, שנקלע לחובות כספיים.
החלק השני של המחזה מתנהל בשנת 1973, יאיר בן-כנען הוא כעת שר בממשלה, המתמודד עם התוצאות הקשות של התנהלותו וההשפעה של על בני משפחתו, ומייצג דור שלם של אנשים שהתמסרו להגשמת המפעל הציוני, וזאת על חשבון היחסים עם בני המשפחה.
-------------------
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 21.05.2012
פרידה מהקופסא והתחדשות:
בשבוע שעבר נפרדה עיר נתניה ממגרש "הקופסא" המיתולוגי, בו שחקו הגדולים שבכדורגלנים שנראו בישראל; כשלעצמי חוויתי שם המון רגעים גדולים ומשמחים, לא מעט רגעים משמימים וגם אכזבות מרות. מאז שדרכה רגלי לראשונה בקופסא היו דיבורים על הקמת אצטדיון חדש בנתניה, ובמובן זה נפרדנו מהקופסא המיתולוגית הרבה שנים מאוחר מידי.
בעונה הבאה יתחיל עידן חדש במכבי נתניה; למועדון יעמדו מתקנים ברמה מקצוענית גבוהה, לא רק אצטדיון חדש אלא גם מתקן אימונים חדש ומתקדם מהיפים בארץ. מספר שנים לאחר שעיתון "קול השרון" חשף את הנושא, כאשר בהיותי במועצת העיר התחלתי להתמסר לנושא יעמדו בעונה הבאה למועדון התנאים הנדרשים והנאותים לקבוצה בליגת העל. לא אצא ידיד חובתי אם לא אומר כי כל הקרדיט על הגשמת החלום (הן לעניין האצטדיון והן לגבי מגרשי האימונים) שייך לראש העירייה הנוכחית, שבניגוד לקודמיה, לא עסקה רק בדיבורים, אלא הוציאה הפרויקט אל הפועל.
מי שיזכה ליטול חלק אינטגראלי בכל העניין הוא חברי היקר, קובי ברדה, מי שהיה בעבר דובר העירייה ודובר הפועל ת"א, אשר ודאי יתרום רבות מניסיונו למועדון, ולא רק בתחום התקשורת. קשה לי להבין איך עד עתה טרם מצאו לנכון בחברת הספורט העירונית לשלב את ברדה בהכנות לאליפות אירופה עד גיל 21, אשר צפויה להיערך בנתניה. כפי שכתבתי כאן בעבר, כמי שמכיר כמו את כף ידו את העיר נתניה ואת מוסדות אופ"א, אין מתאים ממנו לתפקיד.
הסוחר מוונציה:
התיאטרון הלאומי "הבימה" מעלה הפקה חדשה של "הסוחר מוונציה" אשר צפויה ליטול חלק ב"אולימפיאדת שייקספיר" שמארגן תיאטרון "הגלוב", וזאת לצד 36 תיאטרונים אחרים שיגיעו מכל רחבי העולם.
מעטים יודעים זאת, אך המחזה הנודע של שייקספיר מבוסס על מחזה קודם של כריסטופר מארלו "היהודי ממלטה", שם דמותו של הסוחר היהודי מוצגת באור יותר שלילי מדמותו של שיילוק, הסוחר היהודי (בגילומו של יעקב כהן), שבמושגים של היום מעורר אי נוחות רבה. יש לעשות צדק עם שייקספיר ולציין כי הנושא צריך להבחן מתוך אספקלריה של הדעות שהיו מקובלות באותה התקופה בה חי ופעל.
אחד מרגעי השיא של המחזה הוא כמובן המשפט המתנהל סביב תביעתו של שיילוק לאכיפת החוזה אותו הוא מחזיק בידו, כשהוא דורש את "ליטרת הבשר" המגיעה לו. הוא מעלה את אחת הטענות המשפטיות החזקות ביותר, שאנו המשפטנים, טוענים אותה מידי יום, בוורסיות שונות, כאשר החוק לצידנו: "אותה ליטרת בשר אשר אני דורש ממנו כאן עלתה לי כסף רב; לי היא, ולי תהיה. ואם תשיבו את פני – בוז לחוקי ונציה! אין תוקף לחוקת העיר. אני דורש משפט! ענו: הינתן לי?[...] אני תובע חוק פה" (תרגום: נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005). שיילוק הפסיד לבסוף את המשפט בשל מניפולציה משפטית שנועדה למנוע את אכיפת החוזה הפרובלמאטי, ללמדנו שלא תמיד ניתן לנצח עם ה"חוק היבש" והפורמאלי כאשר הוא אינו מוביל לתוצאה הרצויה.
------
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 04.06.2012
בשבוע שעבר נטלתי חלק באירוע העירוני היחידי אליו אני מקפיד בשמחה רבה להתייצב מידי כל שנה ושנה, ועסקינן בטקס חלוקת המלגות ליוצרים צעירים בראשית דרכם, שהתקיים בהיכל התרבות, בנוכחות ראש העירייה. מרים פיירברג-איכר, ראש העירייה לשעבר, עו"ד יואל אלראי, מ"מ ראש העירייה, ד"ר אביטל לאופר ומחזיקת תיק התרבות, חברת המועצה, צוצי זילברברג.
השנה הוקדש האירוע לראשונה לזכרו של רב-האמן המקומי, גידי אשכנזי המנוח, אשר היה חבר מן המניין בשתי הועדות הפרס הראשונות, ואשר טרם תרומה גדולה וחשובה לקידום האומנות בעיר נתניה.
אריסטו כותב בספר המידות (אתיקה ניקומאכית) כי הטוב בכל מלאכה בו עוסקים הוא הגשמת היעד התכליתי שלמענו אנו עוסקים באותו תחום. בעיסוק בפוליטיקה אן הרבה תכלית; הדבר גוזל הרבה מאוד משאבים, אנרגיות ומביא להשחתת לא מאט זמן לריק; בשיחות סרק, בישיבות אין סופיות, בהתמודדות עם אינטריגות ותככים, אבל בשביל אותם רגעים קטנים בהם נרשמת הצלחה, ומוגשמת התכלית, ולמענה בלבד, מתעוררת התחושה שהייתה שווה כל ההשקעה. טקס מרגש שכזה הוא מסוג הרגעים שלמענם אנו, אנשי הציבור, טובלים עצמינו בתוך המערכת הפוליטית.
הכול החל למעשה במכתב אחד שקיבלתי, בעת שכיהנתי במועצת העיר, אי שם בתחילת שנת 2005, מאת תושבת העיר, בשם ליאורה גרשון, אשר פנתה אלי בשאלה מדוע להבדיל מרשויות אחרות, אין בנתניה קרן לקידום אומנים בראשית דרכם. החלטתי לקחת את הרעיון ולקדם אותו, ולשמחתי, בישיבת אישור התקציב של 2007, נענתה ראש העירייה, מרים פיירברג-איכר, להצעתי והורתה לתקצב את הפרויקט, שמאז רק כורם עוד עור וגידים וגדל בכל שנה ושנה.
על כך מסורה תודתי לראש העירייה, וזו גם ההזדמנות להודות לסמנכ"ל היכל התרבות, בני אפרים, שסייע לי רבות בשנתיים הראשונות לקיומה של הועדה ולכל צוות ההיכל, וכמובן לכל אותם גורמים אשר העוסקים במלאכה היום, המקדמים את הפרויקט ומרחבים אותו מידי שנה בשנה.
לפני ואחרי הטקס בו נטלו כאמור חלק גורמים רבים וחשובים האחראים לפריחה התרבותית בנתניה; זכיתי לפגוש לראשונה את מנכ"ל היכל התרבות, חיימון גולדברג, ואת אפרת בן-זאב, מנהלת השיווק של תזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית, ועוד רבים וטובים.
שמחתי לגלות, בשיחות שקיימתי עם הנוכחים לפני ואחרי האירוע, שטור דו-שבועי זה, העוסק לא מעט בענייני התרבות בנתניה, זוכה להד לא מבוטל בקרב שוחרי התרבות בעיר, ועל כך אין לי אלא לומר כי זכיתי לברכה בעמלי.
-----------------
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 16.07.2012
מחנוך לווין ועד שייקספיר
רפרטואר מגוון ומעניין מאוד צפוי בהיכל התרבות נתניה בעונת המינויים הבאה; לצד מחזות ישראליים מקוריים, לא נעלמו הקלאסיקות, כך שיש לנו מזה וגם מזה. יש משניהם. בראש הקלאסיקות המקוריות עומדת הקומדיה "אורזי המזוודות" של חנוך לווין ("הקאמרי"). המחזה שנכתב בראשית שנות השמונים התפרסם בעיקר הודות לחווה אלברשטיין, אשר נטלה מספר משפטים מפי אחת הדמויות והלחינה אותם: "שלום, אני נוסעת, אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה; לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון; לונדון לא מחכה לי גם שם אהיה לבד[...]". השיר "לונדון" נכלל באלבומה של אלברשטיין שיצא בשנת 1989, הפך ללהיט וזכה להצלחה גדולה באותה שנה במצעדי הפזמונים, ועד היום לונדון לא מחכה לנו, והלוואי שבאולימפיאדה הקרובה היא תאיר פנים לספורטאינו.
בזירת הקלאסיקות תוצרת חוץ, אי אפשר כמובן להעביר עונת תאטרון ראויה בלי ויליאם שייקספיר, הפעם תעלה "קומדיה של טעויות" ("הקאמרי"), וגם "גלילאו" של ברטולד ברכט (תיאטרון באר שבע) ו"בית ספר לנשים" של מולייר ("הקאמרי"). אכן, בחירה מצוינת של קברניטי היכל התרבות.
לא ניכנע!
כפי שכתבתי כאן לא מעט בעבר, יש לי חיבה יתרה לספרי רטוריקה. כך מצאתי את עצמי בעבר גומע בשקיקה את ספריהם של דמוסתנס, אריסטו וכמובן מרקוס טוליוס קיקרו. לא מפתיע אם כך שמצאתי עניין רב בספר החדש "לעולם לא ניכנע" (הוצאת דביר) המכיל מבחר מנאומיו של ראש ממשלת בריטניה המיתולוגי, איש אשר הפך לאגדה בחייו, וינסטון צ'רצ'יל. עסקינן בלקט נאומים אותו ליקט נכדו וינסטון ספנסר צ'רצ'יל, המאגד את גדולי הנאומים שנשא סבו, כאשר למהדורה העברית נוספו מספר נאומים על ידי עורך המהדורה העברית פרופ' אברהם עוז, הקשורים לעם היהודי.
המדובר ללא צל של ספר ברטוריקן גדול. יש הסבורים שנאומיו הגדולים של צ'רצ'יל נשאו במהלך מלחמת העולם השנייה, אך ניתן למצוא את גדולתו כנאום גם קודם לכן. כלל עתיק יומין הוא שאוראטור גדול חייב להימצא לו פלטפורמה טובה כדי להביא לשיא את כישוריו כנואם, ואין ספק ששנות תהילתו באו בעת כהונתו כראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה. זו הייתה ללא ספק שעתו היפה ביותר.
-------------------
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 30.07.2012
עונה חדשה לתזמורת נתניה
העונה הקרובה של תזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית תכלול לא מעט יצירות קלאסיות גדולות פרי עטם של גדולי המלחינים בתולדות האנושות: י.ס באך ("מתיאס פסיון"), ל. ואן-בטהובן ("הפנטזיה הקוראלית" וסימפוניה מס' 2), פ. מנדלסון (סימפוניה מס' 2), ו.א מוצרט (סימפוניית "יופיטר" מס' 41), אך יחד עם כל האמור שולבו קונצרטים שכפי הנראה נועדו למשוך את הקהל הרחב שאינו בהכרח מחובבי הז'אנר.
כשלעצמי אינני אוהב את הזליגה הזאת של תזמורות קלאסיות לתכנים מוסיקליים פופולאריים, הגם שאני מודע לצורך לעשות זאת מסיבות כלכליות, מתוך רצון למשוך את הקהל הרחב. תופעה ידועה בארה"ב היא שתזמורות עורכות קונצרטים של "מוסיקה מהסרטים" או בשילוב עם להקות רוק, וזאת כדי למשוך את הקהל הצעיר.
במקרה שלפנינו תערוך התזמורת לפחות שני קונצרטים שאינם קלאסיים מובהקים, בהם ישולבו קטעי פלמגו ופולקלור עממי בדמות שירי "בוסה נובה" שמקורם בברזיל.
אם להיות גלוי, אני מבין מצד אחד את הצורך הכלכלי שמניע את הסטייה מהזאת מן התכנים הקלאסיים המובהקים, אך מצד שני קשה לי מאוד איתו. בעולם אידיאלי זה לא היה קורה. כפי שציין פעם בצדק הוגה הדעות הצרפתי, ז'אן-ז'אק רוסו, כאשר האומנות משועבדת לצרכי פרנסה, מתעורר חשש לטיב ואיכות המוצר, וזאת בשל אותו ניסיון ואותו רצון לקלוע לדעת ההמונים, ולזכות בפופלאריות בקרבם. לשם כך נדרשים לעיתים אומנים להוריד את רמת המוצר.
כוכב נולד
הריני להכריז על היותי עוד אחד מני רבים שמתוקף הנסיבות נטשו את עונת העשור של "כוכב נולד"; מעבר לעובדה שהתוכנית ממש מחווירה לעומת "דה-וייס" (במיוחד שלב האודישנים שלו), השינויים בצוות השופטים לא עשו טוב לתוכנית. צדי צרפתי הוא היחיד שמקומו הטבעי הוא שם, אך יתר הליהוקים אינם מוצלחים לטעמי. חסר לי למשל שופט שיישב על התקן של סיימון קאוול הבריטי. פעם היה את גל אוחובסקי שמילא משבצת זו די בהצלחה. היום היא חסרה מאוד. נדמה גם שהניסיון לשחק עם הפורמט, לא עשה טוב לתוכנית, ובשבוע שעבר, נטשתי סופית לטובת "אלמבי" ואמנון לוי בערוץ 10.
-------------
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 12.11.2012
קואופטציה:
אפרופו בחירות ומאבקים חברתיים; לאחרונה הודיעו מספר עיתונאים ואקטיביסטים חברתיים, על הצטרפותם למערכת הפוליטית, וזאת מתוך רצון להשפיע מתוך המערכת הפוליטית ולא מחוצה לה. להערכתי הם צפויים מהר מאוד לעבור תהליך המכונה במדע המדינה "קואופטציה פוליטית", שהופכת גורמים חיצוניים המאתגרים את המערכת הפוליטית מבחוץ, לחלק אינטגראלי ממנה, על ידי אימוצם אליה, תוך מסמוס הכוח וההשפעה שלהם.
בעקבות המחאה החברתית בקיץ 2011, התחילו להישמע כבר אז קולות שעל ראשיה להצטרף ולנסות להשפיע מתוך המערכת הפוליטית. זכור לי היטב שהנושא אף עלה באופן ספונטני באחת מישיבת הצוות במקום עבודתי, וכבר אז אמרתי לנוכחים שגם אם ראשי המחאה החברתית יצטרפו לפוליטיקה, הרי שמהר מאוד הם צפויים לעבור תהליך של קואופטציה.
אין לי אלא לברך ולאחל הצלחה למצטרפים החדשים, לסתיו שפיר ששורשיה כאן בנתניה, לאיציק שמולי, וגם לעיתונאי הלוחם מיקי רוזנטל, אבל אין לי ספק שהם יתחילו בקרוב לאמץ את הגינונים המקובלים של המערכת הפוליטית, ולהישמע כמו פוליטיקאים מן השורה. מי שצופה אחרת, צפוי להתאכזב.
המפלגה והעירייה:
השבוע במהלך שיטוטי באינטרנט הגעתי לאתר של אחת הסיעות הגדולות במועצת העיר, ושם הפלא ופלא, לכל נציג יש דף מפורט עם הרקורד האישי, מה שאין כל כך בדף שהוקדש לכל באתר העירוני, מלבד כמה יוצאים מן הכלל. נותרו בעולם מעט מאוד מדינות בהן המפלגה קודמת למדינה, יש להצטער על כך שבמישור הספציפי הזה נדמה לי, הסיעה קודמת לעירייה. בעידן שבו קיים הקופי-פייג' הדבר אף מעיד על זלזול מסוים, וסדר עדיפויות לקוי.
"העיתונאי":
בעידן בו העיתונות היומית המודפסת נמצאת בשפל חסר תקדים, אין לי אלה להמליץ על סרט חדש "העיתונאי", שיכול להמחיש לנו מהי עבודה עיתונאית אמיתית, ומדוע נחשב בעל מקצוע זה, לאחד החשובים בכל משטר דמוקרטי.
בסרט שמבוסס על רומן פרי עטו של הסופר פיטר דקסטר, מככבים כמה שמות גדולים: מתיו מקונוהי, ניקול קידמן, ג'ון קיוזק וזאק אפרון, אולם ההפתעה הגדולה מבחינתי בסרט הייתה עבורי חשיפת כישורי המשחק של הזמרת הנפלאה, מייסי גרי.
עלילת הסרט המתרחש בשנת 1969, באחת ממדינות דרום ארצות הברית, נעה סביב תחקיר עיתונאי אודות אסיר היושב בתא הנידונים למוות בעוון רציחתו של השריף המקומי. העיתונאי פועל לחשיפת פרטים חדשים על הפרשה, ומגלה עד כמה הייתה בעייתית ההרשעה.
---------------
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 21.01.2013
כנרים צעירים:
הערב (שני) יתקיים, כמיטב המסורת, ב"בית יוחנן", מטעם הקונסרבטוריון העירוני, "יום הקשתן הצעיר", זו הפעם השישית ברציפות. הערב ייחתם בקונצרט חגיגי משותף של המורים והתלמידים.
מחמם את הלב לראות כל פעם מחדש לראות איזו קפיצת מדרגה עשתה נתניה בעשור האחרון מבחינת החינוך המוסיקלי מגיל צעיר ובנוגע לתרבות בכלל.
לקראת מערכת הבחירות המקומיות כבר ישנם אישי ציבור ופוליטיקאים שמנסים להיבנות מתקיפת התקציבים שמוענקים לתזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית. מי שנחשף לתרומה הענקית בתחום הזה, יודע שמדובר בלא יותר מאשר דברי דמגוגיה ופופוליזם, שנועדו, כלשונן, לנסות להשיג אהדה על חשבון שלהוב ההמון. לשמחתי, בינתיים ללא הצלחה.
פרינג' בהיכל התרבות:
בעוד זה, יוצא, כבר מגיעה להיכל התרבות בשורה בדמות ארבע הצגות פרינג' איכותיות, שיתקיימו אף הן ב"בית יוחנן" מאחורי היכל התרבות. מדובר בפרויקט ייחודי ומיוחד בשיתוף עם "מפעל הפיס".
ג'נגו ללא מעצורים:
כמו רבים אחרים ניצלתי את ימי ההקרנה הראשונים כדי לצפות בסרטו החדש אותו כתב וביים, קוונטין טרנטינו. אומר כי מדובר בלא פחות ולא יותר מאשר יצירת מופת קולנועית, של גאון קולנועי, אשר בעיניי נכנס לשורה הראשונה של הבמאים הגדולים והמהוללים של דורנו. בסרט השמיני בבימויו של טרנטינו, אנו מוצאים כמו תמיד שחקנים וותיקים עימם עבד בעבר (כריסטוף וולץ הגרמני וסמואל ל. ג'קסון), אך גם הופעה ראשונה ומצוינת של לאונרדו דיקפריו.
טרנטינו נשאל פעם באחד הראיונות הטלוויזיוניים שלו, בעקבות היציאה לאקרנים של סרטו "ספרות זולה", עם איזה בימאי היה רוצה לעבוד כשחקן. תשובתו הייתה, סרג'ו לֵאונה, במאי הקולנוע האיטלקי, שנודע במיוחד ביצירת ז'אנר מערבוני הספגטי.
"ג'נגו ללא מעצורים", הוא בעיניי סוג של מחווה ללאונה; סרט דרמת-אקשן מז'אנר המערבון, אשר עיקר עלילת הסרט מתרחשת כשנתיים לפני פריצת מלחמת האזרחים האמריקנית במדינות דרום ארה"ב. ניתן לזהות בו בנקל לא מעט אלמנטים מסרטיו הקלאסיים של לאונה, ביחד עם מוטיבים שניתן למצוא רק אצל טרנטינו, בשילוב המאוד מיוחד של הצגת העבר מתוך נקודת המבט של ההווה. בדומה לסרטו "ממזרים חסרי כבוד", גם כאן "הטובים" מנצחים בסופו של דבר.
---------------
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 04.02.2013
אומנות ופוליטיקה:
בשבוע שעבר יסדה, האמנית הפלסטית המקומית, אניטה ארבע, דף פייסבוק מקומי חדש "קירות מדברים אומנות". המטרה המוצהרת היא קיום דיונים על ציורים בפרט ואומנות בכלל. "הגיע הזמן לעשות אומנות בנתניה או לפחות לדבר עליה", כדברי ארבע.
התרומה הראשונה שלי לקבוצה הייתה מעט פרובוקטיבית, לפחות כך חשבתי תחילה. כתבתי דברים שסברתי כי מרבית האומנים שחברים בקבוצה יתקשו להלום. הכוונה לעובדה, שאריסטו, אחד מגדולי הוגי הדעות בתולדות האנושות, קבע כי האומנות הגדולה והמועילה ביותר היא דווקא "המעשה המדיני", קרי, בלשון ימינו, העיסוק בפוליטיקה: "בכל המדעים ובכל האומניות התכלית היא דבר טוב, ויותר מכול אנו מוצאים את הטוב הגדול מכול באומנות השלטת על כל האחרות, היא העיסוק המדיני. בתחום המדיני הטוב הוא הצדק, והצדק הוא תועלת הכלל, והכול סבורים שצדק הוא סוג של שוויון" [אריסטו פוליטיקה (תרגום: נורית קירש) תל-אביב: הוצאת רסלינג 2009, עמ' 150].
למרבה הפתעתי, למרות הדימוי הירוד שקיים לעיסוק בפוליטיקה בימינו, שעליו אין לי אלא להצר, הדברים דווקא התקבלו בהסכמה. האומן המקומי גדי עמבר אף חיזק את הדברים וכתב בין השאר כי "הפוליטיקה נחשבת לנעלה על כולם. בעיקר בגלל שהיא לא עוסקת באדם היחיד אלא בהמון. פוליטיקאי הוא כמו אלוהים. הוא בורא עולם במילה. הוא מניע צבאות ממקום למקום והוא מסוגל לשנות סדרי בראשית. פוליטיקה היא אכן אומנות האפשרי ולאו דווקא במובן של פשרה".
לא מעט פעמים שמענו כי פוליטיקה ודיפלומטיה הם מעשי אומנות, רק שלא תיארתי לעצמי שמי שעוסק באומנות פלסטית יכיר בעליונות של הפוליטיקאים עליו.
בתום הדו-קרב:
בשבוע שעבר הסתיים השלב הפחות מוצלח בעיניי של התוכנית דה-ווייס, שלב הדו-קרב, בו נפרדנו מהרבה מאוד זמרים מצוינים, שרובם צפויים לשקוע שוב אל האלמוניות, וזאת למרות המילים המלטפות של המנטורים לפני הפרידה מהמודחים, מאחלים להם הצלחה ומייחלים לשמוע את השיר הבא שלהם ברדיו.
עולם המוסיקה הוא אכזרי, צדק מי שאמר כי בחיים צריך לא רק כישרון, אלא קודם כל מזל. לפני כמה שנים, שידרו ביום שישי בערב בערוץ 1, את המופע החד-פעמי שערך הזמר הסקוטי הנודע, רוד סטיוארט, שנערך בהיכל התהילה של המוסיקה בבריטניה, "הרויאל אלבר הול", ואשר כלל את שלל להיטיו הגדולים. בתוכנית התארחה זמרת אלמונית, בת 23, העונה לשם איימי בל, שהוזמנה לדואט עם סטיוארט. בל התגלתה כמו בסיפור סינדרלה, במהלך מופע רחוב שערכה בגלזגו, על ידי אחד מחבריו של סטיוארט, וזה עשה את החיבור ביניהם.
הדואט הזה, היה מן הסתם אמור להקפיץ את הקריירה המוסיקלית של הזמרת הצעירה, שקיבלה את הזדמנות חייה, אל עבר מחוזות אחרים, אך בירור מהיר שערכתי באינטרנט הסתבר לי שהמציאות הייתה רחוקה מכך. גיליתי שגם שלוש שנים לאחר אותו המופע, איימי בל, חזרה למופעי הרחוב. למרות ההזדמנות הגדולה, הקריירה שלה לא הצליחה להתרומם. המזל משחק לעיתים תפקיד הרבה יותר משמעותי מן הכישרון.
------
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 18.02.2013
מה עושים עם ג'ני:
לפני כמה שבועות כתבתי כאן על המחלוקת שנטשה בין מצדדי הפיכת התיאטרון העירוני למקצועני לבין מתנגדי גישה זו. על מידת "מקצוענותו" של תיאטרון נתניה יהיה ניתן להתרשם פעם נוספת בהפקת ההצגה "מה עושים עם ג'ני?" שרצה בימים אלה בהיכל התרבות בעיר.
העלילה הקומית מתמקדת באלמנה המנסה לפתוח דף חדש בחייה בעקבות מות בעליה ולהפוך אותם לסוערים ומעניינים יותר. שינוי שלא מתקבל באופן טבעי בסביבתה הקרובה, במיוחד על בנותיה שפועלות להשבת המצב לקדמותו.
עיר שבורה:
תככים בפוליטיקה המקומית של העיר ניו-יורק, במהלך קמפיין הבחירות לראשות העיר, עומדים במרכז העלילה של הסרט "עיר שבורה". הסרט בבימויו של אלן יוז ובכיכובם של ראסל קרואו, קתרין זיטה-ג'ונסמארק וולברג והשחקנית הישראלית אלונה טל, בהחלט עומד בציפיות מסרט מתח עלילתי ברמה גבוהה.
על אף ההבדלים הגדולים בתרבות הפוליטית, אני מתקשה שלא להבחין בעת צפייה בסרטים מסוג זה, בהבדלים הגדולים ביכולת המשילות של ראש עירייה בארה"ב, אשר ממונה בין השאר על כוחות השיטור, ועל העוצמה, המשקל והמשמעות שיש לחבר מועצה נבחר ברשות מוניציפאלית, והכלים שהוענקו לו. כל זאת להבדיל מהתפקיד שהוא כמעט עקר ונטול סמכויות ממשיות כפי שקיים אצלנו.
----
טור אישי ("המבקר פלוס") - עו"ד אדיר בנימיני מיום 04.03.2013
ניחוח אישה:
באחד משיעורי הרטוריקה בבית הספר למשפטים הקרינו בפנינו את אחת הסצנות הגדולות בקריירה של השחקן אל פצ'ינו, מתוך הסרט "ניחוח אישה". בסרט מגלם פצ'ינו קצין בכיר שהתעוור במהלך שירותו הצבאי, ואת יחסיו המיוחדים עם תלמיד תיכון חסר אמצעים שלומד במוסד יוקרתי ואריסטוקראטי.
כאשר התלמיד עומד לשימוע לפני הדחה מהמוסד, מפני שסירב להלשין על חבריו שביצעו מעשי קונדס כנגד ההנהלה, מגיע גנרל פרנק סלייד, בגילומו של פצ'ינו, ונושא נאום הגנה מלהיב, מלא השראה ופאתוס, בגנות הערכים אותם מבקש בית הספר לקדם בדמות "תרבות של שטינקריות". הנאום המלהיב של הגנרל מביא בסופו של יום לביטול הליכי ההדחה נגד התלמיד.
נזכרתי בסצנה הזו, כאשר קראתי את הכתבה שפורסמה בשבוע שעבר על ידי הכתבת אופירה חסיד ב"קול השרון", המתאר אירוע בעל מאפיינים דומים באחד מבתי הספר התיכוניים בנתניה. על פי הכתבה תלמיד שסירב לכאורה להלשין על חבריו, כמעט ונענש על כך על ידי הרחקתו מן הטיול השנתי.
בהקשר זה עלינו לזכור תמיד כי על עם ישראל היו המוסרים והמלשינים שנואים מאז ומקדם, ולעניין הסלידה הזאת אין אנו יחידי סגולה. היא מנת חלקם של כל האומות הנאורות. רק במשטרים טוטליטריים ואפלים, שאין חלקינו בהם, הועלה ערך המלשינות לדרגה של חובה אזרחית ומשפטית עליונה.
אינני פדגוג גדול, ומעולם לא התיימרתי להיות, אך בעיניי, מוסד חינוכי אשר מעודד תלמידים להפוך לשטינקרים, ולהלשין על חבריהם, אינו ממלא את תפקידו כהלכה, ובוודאי שאינו מכין את בוגריו לחיים האמיתיים.
נאפולי בנתניה:
בשבוע הבאה ניתן יהיה להיחשף לניחוח מוסיקלי-נפוליטאני בהיכל התרבות נתניה אשר צפוי לארח את סולן האופרה, הטנור יותם כהן בליווי וירטואוזי של אנסמבל מאסטר קוורטט. בתוכנית מבחר פנינים מרפרטואר שירי האהבה הנודעים של נאפולי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה