AEQUITAS SEQUITUR LEGEM
"השוויון בא בעקבות החוק"; המקור מן המשפט הרומי; המשמעות באה לתאר מציאות בה השוויון וההגינות מוגשמים באמצעות מערכת החוקים, ו/או באמצעות הטריבונאל שדן ומכריע באמצעות אותה מערכת חוקים באופן שוויוני והגון.
אין ספור קולמוסים נשברו ונהרות של דיו נשפכו במטרה לעמוד על כל המשתמע מן המושג "שוויון". ידועה מאוד ההגדרה של אריסטו, בספר המידות (גרסת ניקומאכוס) שהגדיר את השוויון "כיחס שווה כלפי שווים ויחס שונה כלפי שונים על-פי מידת שונותם". בהיבט של שלטון החוק אפנה לספרו הנודע של המשפטן והמדינאי הרומי, מרקוס טוליוס קיקרו, "על החובות" (ס' 2, 12, 42), שם כתב כהאי לישנא: "מאז ומעולם ביקשו בני-האדם שוויון לפני החוק. שהרי חוקים שאינם שוויוניים לכולם אינם חוקים".
אבי תורת הפרדת הרשויות, הרוזן מונטסקיה, כתב בספרו הנודע "על רוח החוקים" כי "בדמוקרטיה, השוויון האמיתי הוא נשמת אפה של המדינה, הריהו כה קשה לכינון, עד כי שוויון מדויק יתר על המידה אינו הולם תמיד את הנסיבות" [מונטסקיה על רוח החוקים (הוצאת מאגנס), תשנ"ח, עמ' 82-833].
הרוזן מונטסקייה מזהיר מפני הרדיפה הקיצונית אחרי שוויון: "עקרון הדמוקרטיה נשחת לא רק כאשר רוח השוויון נמוגה, אלא גם כאשר רוח זו נוטה לקיצוניות[...] הדמוקרטיה חייבת אפוא להימנע משני סוגים של קיצוניות: רוח אי-שוויון, הגוררת אותה אל האריסטוקרטיה או אל משטר של שליט יחיד; ורוח שוויון מופלג, המובילה אותה לעריצות של שליט יחיד, כשם שהעריצות של שליט יחיד מובילה לכיבוש" [שם, עמ' 118- 119].
"מושג השויון, שלעתים קרובות הוא חלק יסודי מן הצדק הן להלכה והן למעשה, ומהוה, בעיני רבים, את מהותו", כתב הוגה הדיעות האנגלי, ג'ון סטוארט מיל, בספרו "על התועלתיות". מיל נדרש שם ליחס בין השוויון לבין החתירה לצדק: "כל אדם סובר שהשוויון הוא דרישת הצדק, וחוץ מבמקרים שבהם הוא חושב שצורך-השעה דורש אי-שוויון. גם התומכים באי-שוויון היותר מחפיר באשר לזכויות עצמן, חושבים שהדרישה להגן באופן שווה על זכויות הכל היא דרישה צודקת" [ג'ון סטוארט מיל התועלתיות תרגם: אריה סימון (הוצאת מאגנס, תשנ"ד) עמ' 111]
השוויון הוא מערכי היסוד של השיטה המשפטית הנהוגה בישראל; בית המשפט העליון התייחס לכך במספר לא מבוטל של מקרים, הן בהיבט של שוויון בין פרטים והן בהקשר של שוויון בין האזרח לבין הרשות. כאן למשל בהקשר של השגת התוצאה ההוגנת והצודקת: "עקרון השוויון בא לשרת מטרה של השגת תוצאה צודקת. לא השוויון ה'טכני' או 'הפורמאלי' הוא הראוי להגנה, אלא השוויון המהותי, דהיינו השוויון בין שווים. בני האדם, או קבוצות בני אדם, שונים לא אחת זה מזה או זו מזו בתנאיהם, בתכונותיהם ובצורכיהם, ולעתים יש צורך להפלות בין מי שאינם שווים כדי להגן על החלש או הנזקק לעודדו ולקדמו. שוויון בין מי שאינם שווים אינו, לעתים, אלא לעג לרש. לפיכך, השאלה המתעוררת כשנטענת טענת הפליה אינה רק אם פלוני מופלה לטובה לעומת אלמוני, אלא יש גם לברר, אם ההפליה היא בלתי מוצדקת. דהיינו, האם מסיבות זהות גררו אחריהן יחס שונה. ההבחנה בין מסיבות שונות, מאידך, אין בה משום הפליה" [בג"צ 528/88 אליעזר אביטן נ' מינהל מקרקעי ישראל פ"ד מג (4) 2977].
המדובר באחד מסמני ההיכר של שלטון החוק המהותי: "השוויון בפני החוק והחלת מרותו של החוק לא רק על כל פרט אלא אף על כל רשות שלטונית" [מאיר שמגר "חנוכת הבניין החדש של בית המשפט העליון" ספר שמגר (כתבים) הוצאת לשכת עורכי הדין (תשס"ג-2002) עמ' 198]. הצורך בשוויון ביחסים שבין הרשויות לבין הפרט, בהקשר של הליכים משפטיים, הוכרה כבר על ידי בית המשפט העליון בפרשת א.עבאדה [ע"א 6996/97 חברת א. עבאדה בע"מ נ' רשות הפיתוח על-ידי מינהל מקרקעי ישראל ואח' פ"ד נג(4) 1177].
אחד מפסקי הדין הידועים במישור זה ניתן בפרשת פורז, ושם נכתב בין השאר: "השוויון הוא ערך יסוד לכל חברה דמוקרטית[...] הפרט משתלב למירקם הכולל ונושא בחלקו בבניית החברה, ביודעו שגם האחרים עושים כמוהו. הצורך להבטיח שוויון הוא טבעי לאדם. הוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות. המבקש להכיר בזכותו, צריך להכיר בזכותו של הזולת לבקש הכרה דומה. הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה. השוויון שומר על השלטון מפני השרירות. אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזכותו העצמית של האדם" [בג"צ 953/87 אברהם פורז נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו פ"ד מב(2) 309, 3322].
ראו גם פסק הדין בעניין אליס מילר [בג''צ 4541/94 אליס מילר נ' שר הביטחון ואח' פ"ד מט (4) 94]
נכתב ע"י עו"ד אדיר בנימיני
אנקדוטה היסטורית על הצורך בגמישות ושיקול-דעת בהפעלת החוק
מספרים כי במהלך קרב "לאוקטרה" נמלטו מספר חיילים ספארטנים משדה המערכה ועל פי החוק הנהוג בספרטה היה מקום לדון אותם לחרפה.
פקידי הממשל ("האפורים") שראו כי העיר ריקה מגברים לחומים וזקוקה לחיילים, רצו לבטל את דין החרפה ועם זאת לא להפר את החוקים. ברוח זו פנו למלך אגסילאוס השני וזה בא לאסיפת העם ואמר: "לא אהיה מחוקק שיחוקק חוקים חדשים, כי לא אוסיף, לא אגרע ולא אשנה דבר בחוקים הקיימים. עם זאת נראה לי ראוי טוב שהחוקים שלנו יהיו תקפים רק ממחר".
[ציטוט לקוח מתוך: פלוטרכוס ספרטה - אמירות ומנהגים תרגום: דבורה גילולה (ירושלים: הוצאת י"ל מאגנס), עמ' 48]
עו"ד אדיר בנימיני
ADIR A. BENYAMINI
Attorney at Law
http://www.adir-benyamini-netanya-city.com/
----------------------
