פוליטקה ואומנות

פוליטיקה כמעשה אומנות

ראש ממשלת גרמניה, הכמעט מיתולוגי, אוטו פון-ביסמארק (1815-1898), הוא אבי האמרה הידועה כי "הפוליטיקה היא האומנות של האפשרי". מי שהקדים אותו בלא מעט דורות, אריסטו, כבר יצר את הזיקה בין האומנות לבין הפוליטיקה, כשכתב בספר ג' של "הפוליטיקה" את הדברים הבאים:

"בכל המדעים ובכל האומניות התכלית היא דבר טוב, ויותר מכול אנו מוצאים את הטוב הגדול מכול באומנות השלטת על כל האחרות, היא העיסוק המדיני. בתחום המדיני הטוב הוא הצדק, והצדק הוא תועלת הכלל, והכול סבורים שצדק הוא סוג של שוויון" .

העיסוק המדיני-פוליטי, על פי גישה זו היא "האומנות השלטת" על כל האומניות האחרות; ברגע שמקבלים את ההנחה כי העיסוק הפוליטי הוא בגדר מעשה אומנות, הרי שמתוקף כך גם מתחייבת המסקנה שהכישרון לעסוק בתחום, אינו נרכש, אלא בהכרח מולד. כאן באה הבחנה חשובה בין "ידע טכני" לבין "ידע מעשי". לימודים בפקולטה למדע-המדינה יכולים אולי לתת כלים טובים, וכמובן גם רקע חשוב, ברמה התיאורטית, אבל אין בהם כדי להכשיר אדם, ולהפוך אותו בהכרח לפוליטיקאי טוב. בוודאי לא להפוך אדם ל"אומן פוליטי" או למדינאי יוצא דופן.

מי שעמד היטב על חשיבות "הידע המעשי" בעיסוק הפוליטי, הוא הפרופ' הבריטי הנודע, מתחום מדע-המדינה, מייקל אוקשוט, במאמרו "הרציונליזם בפוליטיקה". במאמר זה קבע אוקשוט כי לא ניתן להפריד את "הידע-הטכני" מן "הידע-המעשי" בשום תחום, ובוודאי לא בתחום הפעילות הפוליטית. את הידע הטכני, כך כותב אוקשוט, אין קושי "לנסח בכללים, בעקרונות, בהוראות ובמימרות", ולראיה "כאשר אומן כותב על אמנותו, הוא כותב רק על הטכניקה של האומנות". אין זה משום שההיבט האסתטי של האומן נבצר מבינתו, "אלא מכיוון שאת מה שיש לו לומר על זה הוא אמר כבר" בתוך מעשה (יצירת) האומנות שלו. בהקשר הזה מביא אוקשוט אנקדוטה מעניינת בדבר דו-שיח הממחיש סוגיה, בין הדוכס הואן מצ'י, לבין אדם שהתמחה בייצור גלגלים .

ברור אם כך שכל ידע טכני ניתן לשינון ולמידה, אך כפי שאוקשוט מציין "אי אפשר ללמד או ללמוד ידע מעשי, אפשר רק להנחיל ולרכוש אותו. הוא קיים רק במעשה עצמו[...] ניתן לרכוש אותו רק בשהייה ממושכת במחיצתו של אדם המיישם אותו ללא הרף" .

"אדם חדש" (novus homo) שנכנס לתוך העשייה הפוליטית, הגם שישתלם היטב בכל הידע הטכני הדרוש מבעוד מועד, ייבחן בסופו של דבר רק לאחר שירכוש לעצמו את אותו ה"ידע מעשי" הדרוש. רק לאחר שישתלם בו ניתן יהיה לעמוד על כישוריו ויכולותיו בתחום. השתלמות זו כוללת בין השאר הבנה מעמיקה של המערכת הפוליטית, ולכך דרוש הרבה ניסיון מעשי.

לא אחת נתקלתי, במהלך עיסוקיי בתחום הציבורי, בקשיים גדולים שמתגלים בפני גורמים חדשים שבאו למערכת הפוליטית כשהם חדורי אידיאלים ורצון לשנות ולהשפיע. הם צוברים לא אחת תסכול רב, מהאופן שבו המערכת מתנהלת. תופעה דומה זיהיתי גם אצל מי שהגיע מתחום ניהולי-עיסקי שם הדגש הוא בעיקר על עשייה פרודוקטיבית. המערכת הפוליטית היא מתישה מאוד, המרוץ בה הוא בהכרח לטווחים ארוכים, היא כוללת ישיבות אין סופיות, המלוות בהשחתת זמן רב ויקר לריק, כאשר הפירות המופקים הם בדרך כלל מועטים ביותר, ודורשים מאמץ ניכר.

בפרק הפותח של הסדרה המופתית של הבי.בי.סי "כן, אדוני השר", נותן, מנכ"ל המשרד לעניינים אדמיניסטרטיביים, סר האמפרי אפלבי, תדריך לשר הטרי שזה עתה מונה, ובין השאר אומר לו כי "ככל שרצונך לעשות פחות בעניין מסוים, כך תרבה לדבר עליו".

פוליטיקאים רבים עושים שימוש רב בכלי הזה, ולעיתים רבות, במהלך העיסוק בפוליטיקה, אתה מוצא את עצמך יוצא מישיבה ארוכה ורבת משתתפים, ושואל את עצמך "מה בסופו של דבר הוחלט?!"; לא אחת אתה למעשה מגלה, שכל אחד אמר שם את דעתו (ובהרחבה), ו"הוחלט שלא להחליט".

ז'אן דה לה-פונטיין, כתב על כך משל אירוני העונה לשם "ועידת העכברים", ובנמשל הוא כותב "אני ראיתי עצרות בשפע, שמהן כלום לא צמח[...] המה לא יעשו מאומה, חוץ מלהצהיר. האולם כולו ישרוץ כולו, מקיר-עד-אלי-קיר, מומחים, יועצי סתר למכביר, אולם כשבא הצורך לערוך מבצע, שום איש בשטח, חפש – ולא תמצא" .

במסגרת התפקידים שמילאתי בשירות הציבור, נתקלתי בלא מעט עמיתים שגילו ייאוש, רק מהתופעה הזאת. אלה קוננו בפני על הקושי לקדם דברים באופן פרודוקטיבי. לא כל אחד בנוי לכך. בנקודה זו מתגלה בעיניי אותו מעשי האומנות הפוליטי, ביכולת של איש-הציבור להביא הישגים, על אף, ולמרות הקשיים ואבני הנגף שנמצאים בדרך. בזה בא לידי ביטוי הכישרון ואותו ידע מעשי הכרחי, שדרוש כדי להצליח בפוליטיקה.

עו"ד אדיר בנימיני
 ADIR A. BENYAMINI
 Attorney at Law
http://adirb10.wix.com/adirbenyamini

עו"ד אדיר בנימיני
צילום: סטודיו ליאורית

חזקת הבעלות

על בעלות ואחריות

הכול וודאי יסכימו כי אין זו משעותיה היפות של המשפט, כאשר בית המשפט נאלץ להרשיע אדם בביצוע עבירה , כאשר ידוע לו, באופן ברור ומובהק, כי הנאשם שבפניו הוא לא "העבריין האמיתי". התכלית העיקרית העומדת הרי מאחורי הדין הפלילי היא מציאת האשמים והעמדתם לדין.

מתוקף עובדות אלה דרושה רפורמה דחופה בהסדר הנורמטיבי הקיים בהוראת סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה")], היוצר את "חזקת הבעלות".

מתוך מטרה לקדם את הרפורמה המתבקשת, ואף מתחייבת, בתחום דיני התעבורה, פניתי לאחרונה לחברי משכבר מתקופת הלימודים באוניברסיטה העברית, ח"כ חיליק בר, וביקשתי ממנו ליטול על עצמו מלאכה חשובה זו.

חזקת הבעלות מטילה על בעל-רכב את האחריות לביצוע כל עבירת תעבורה, גם אם בפועל לא ביצע אותן, וזאת במידה והוא אינו יכול להוכיח כי הרכב נגנב או כי היה ברשותו של אדם אחר בזמן האירוע.

יצוין כי בקרוב צפויים להיערך בכנסת דיונים אינטנסיביים סביב הצעה לביצוע רפורמה מקיפה בתחום דיני התעבורה, במסגרת הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 106), התשע"ב-2011, אולם שם אין כל הצעה לפתרון הנושא, אלא רק רכיב שכולל הרחבה של האחריות ולא הפחתתה או ביטלה.

במכתבי לח"כ בר, הצעתי את תיקון החוק על ידי יצירת מצב בו בעל הרכב, במידה ויכשל במציאת מבצע העבירה בפועל, לא יורשע בגין העבירה אותה לא ביצע (בתנאי שיש בידו להוכיח כי לא נהג בפועל ברכב בעת ההיא), ותחת זאת ימצא אשם בעבירה אחרת, ההולמת את מחדלו, קרי, "אי מסירת פרטים בדבר המחזיק ברכב בעת ביצוע העבירה לבית המשפט". בעל הרכב יורשע רק באחריות לאי מסירת המידע, וככל שעבירת התעבורה הייתה חמורה יותר, כך ניתן להענישו באופן חמור יותר. מצב זה יהלום לדעתי את הדין הרצוי (De Lege Ferenda) במערכת חוקים של מדינה בעלת משטר מתוקן, וכל זאת להבדיל מהדין המצוי (De Lege Lata), אשר לא קשה להסכים לכך, שאינו מביא לתוצאה הראויה, הרצויה והנכונה בלא מעט מקרים שנדונים בבתי המשפט לתעבורה, ולאחר מכן בבתי המשפט המחוזיים במסגרת הליך הערער.

הדין המצוי גורם לעיתים רבות לבתי המשפט להתעלם מן "האמת העובדתית" ולהחליפה באחרת, וכמובן שגם אינו מתמרץ את המשטרה לנקוט בכל אמצעי החקירה הקיימים בידיה, מרגע שהגיעה אל בעל הרכב, לגלות את זהות הנהג בפעול.

אין לכחד כי דיני התעבורה אינם בדרך כלל מהנושאים העומדים ברומו של עולם המשפט או במרכז הווייתם של משפטנים באקדמיה, ולמרות זאת נמצאו מספר מלומדים אשר מצאו לנכון להעביר ביקורת אקדמית קשה ביותר, בנוגע לחובות הקמות על הנאשם מתוקף החזקה הקבועה כאמור בסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה: "נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב באותה שעה[...] זולת אם הוכיח מי נהג ברכב[...] או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן – המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו".

במסגרת המכתב ששלחתי לח"כ חיליק בר, הפינתי בהקשר זה, למאמרו המחכים של איתן לבונטין, שפורסם בכתב העת "משפטים" (בהוצאת הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית – ראו ה"ש 1), המוקדש כל כולו למסגרת הנורמטיבית דנא, וזאת תחת השם: "על הרשעת חפים מפשע ביודעין". במסגרת מאמר זה מתאר הכותב בהרחבה את המצב המשפטי הבלתי מתקבל על הדעת אותו יצרה "חזקת הבעלות" במשפט הפלילי בישראל, ואשר על פיה מרשיעים בתי משפט נאשמים (בעלי רכבים), שלא בהכרח חטאו בבצוע העבירה נשוא כתב האישום נגדם.

הכותב מצביע, ובצדק רב, על הבעייתיות באופן בו פורש הסעיף. כל זאת, לאור עקרונות היסוד של המשפט הפלילי, שכן אין כידוע בכוחה של החזקה האמורה "לעקור מן הדין הפלילי את הגנת האליבי, ואין בה כדי להטיל על אדם אחריות פלילית לעבירה שעבר בוודאות אדם אחר [...] מובן שסעיף 27ב לא בא להתעלם מהאמת העובדתית או להחליפה באמת אחרת, אלא כל מטרתו לסייע בקביעתה עד כמה שניתן. והרי תכליתו העליונה של הדין הפלילי כולו היא למצוא את העבריינים האמיתיים ולהטיל עליהם אחריות אישית למעשיהם".

אפשר, ואולי אף צריך, לראות ב"חזקת הבעלות", לכל הפחות, כסוג של "בן-חורג וחריג" ואף אולי כצלם בהיכל המשפט הפלילי; מעבר לפוטנציאל הפגיעה האנושה בזכויות נאשמים בפלילים, חזקה זו פוגעת בעקרונות היסוד של זכויות האדם ובעקרונות הבסיסיים ביותר של שלטון החוק, באשר הוא הופך את האדם מחזקת חף מפשע לחזקת אשם, ומטילה עליו את הנטל לא רק להוכיח אחרת אלא להצביע גם פוזיטיבית על גורם אחר.

אין למיטב ידיעתי עוד הסדר נורמטיבי במשפט הפלילי בישראל שאינו מסתפק בסתירת נגטיבית של חזקה, אלא דורש מהנאשם לא רק לסתור, אלא גם להציג ראיות פוזיטיביות בדמות האדם שכביכול ביצע את מה שמיוחס לו.

הפניתי במכתבי בין השאר לפסיקת בית המשפט העליון, בה נדונה סוגיית "חזקת הבעלות" בפרשת כמאל הייב (ע"פ 2218/06). כב' השופט, דוד חשין, מנתח שם את הסוגיה תוך סקירת הפסיקה, ותוך כדי שהוא מציין כי לטעמו יש מקום "לבחון את היקפה ותחולתה של חזקה זו גם לאור חוקי היסוד, שנחקקו אחר קביעתה של חזקה זו. הרשעתו של אדם בדין פלילי, או מעין פלילי, אך משום שייכשל במציאת האדם שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה, אף במקרה בו יוכיח אותו אדם – באופן פוזיטיבי – שלא הוא עבר את העבירה, מביאה לתוצאה קשה של הרשעת אדם בלי שמתקיימים בו היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של העבירה, בניגוד לעקרונות היסוד של דיני העונשין. ככזו, מעוררת היא שאלה חוקתית הראויה לדיון" (הדגש אינו במקור – א.ב).

יתרה מזאת, ציינתי גם כי הטענות לעיל הועלו בפני בית המשפט העליון, ונדונו על ידי כב' השופט, ד"ר אליקים רובינשטיין, בפרשת מוצטפא ממדוח (רע"פ 1185/11) ובפרשת אורן לוי (רע"פ 9652/11), ושם נאמר מפורשות, על-ידי בית המשפט, כי הצורך לערוך שינוי כזה הוא בידי המחוקק, שכן ברי שזה האחרון ביקש שלא להותיר עבירה הנעברת ברכב "בעולם ערטילאי מן הטעם שלא הוברר מי בדיוק נהג ברכב בעת העבירה".

לאור קביעה זו כתב כב' השופט ד"ר רובינשטיין כי בית המשפט מנוע מכל אפשרות להביא לשינוי במצב הנורמטיבי מכיוון ש"עיקר הטיפול בשינוי, נוכח לשונו הברורה של המחוקק, מונח לפתחו של המחוקק. אכן, הסניגור המלומד סבור כי יש מקום לקבוע עבירה מיוחדת הקשורה באי מסירת פרטיו של הנוהג תחת החזקה, ואולם – כאמור – זו מלאכת המחוקק. מנגד , ברי כי אין מקום להותיר חלל שבו לא יינתן הדין על עבירות תעבורה חמורות".

על רקע כל האמור פניתי לחברי, ח"כ בר, וזאת מתוך היכרותי העמוקה עימו כמי שיפעל לתיקון המצב הבלתי רצוי הקיים כיום, וזאת כאמור על ידי הגדרת עבירה של סירוב או רשלנות במסירת זהות הנהג האמיתי שהחזיק בפועל ברכב.

הפתרון שהוצע עלי ידי הוא ביצירת הסדר נורמטיבי חדש, הדומה לעבירה המוגדרת שקיימת כבר בהוראות סעיף 62(5) לפקודת התעבורה: " בהיותו בעל רכב או מחזיק רכב או מי שהרכב בשליטתו, אינו מוסר מיד, לפי דרישתו של שוטר, ידיעה שבידו למסרה והיא עשויה להביא לזיהויו ולתפיסתו של נהג הרכב שהיה מעורב בתאונה או שבדרך שימושו ברכב היה משום עבירה, אלא שאם נדרש למסור את הידיעה בכתב – עליו למסרה תוך 15 יום מיום הדרישה".

הצעתי לתיקון החוק כוללת יצירת שני סעיפים חדשים שיכולים לתת פתרון לסוגיה עליה עמדתי בהרחבה לעיל:

סעיף 62 (12): "בהיותו בעל רכב או מחזיק רכב או מי שהרכב בשליטתו, אינו מוסר, לפי דרישת בית המשפט, ידיעה שבידו למסרה והיא עשויה להביא לזיהויו ולתפיסתו של נהג הרכב שהיה מעורב בתאונה או שבדרך שימושו ברכב היה משום עבירה".

סעיף 27ב(ד): "הוכיח בעל הרכב כי לא נהג ברכב בעת ביצוע העבירה, אך לא הוכיח למי מסר את החזקה ברכב, יראו בכך כמי שעובר עבירה לפי הוראות סעיף 62(12), אלא אם קבע בית המשפט כי בעל הרכב אינו יודע את זהות הנוהג ברכב, והדבר לא נובע מרשלנות או ממחדל".

בשולי הדברים אציין כי באם יעלה בידיו של ח"כ חיליק בר, להעביר תיקון ברוח זו, הרי שיהיה בפעולה זו כדי לתרום רבות להגנה על זכויותיהם של בעלי רכבים רבים, הנושאים היום, לעיתים רבות, באשמה בגין עבירות שלא ביצעו, וכמובן למנוע הרשעות שווא של נהגים בביצוע עבירות שיש בידם אף להוכיח שלא בוצעו על ידם, אך ללא יכולת לדעת מי בפועל עשה את העבירה.

 

עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI

Attorney at Law
israel-traffic-lawyer.co.il

  ----------------------

עו"ד אדיר בנימיני - אתר משפטי
עורך דין לתעבורה

עו"ד אדיר בנימיני
צילום: סטודיו "ליאורית"

 Malo me fortunae poeniteat, quam victoriae pudeat

http://adirb10.wix.com/adirbenyaminilaw

Bona Comparat Praesidia Misericordia

Bona Comparat Praesidia Misericordia

(Publilius Syrus, Sententiae, 90)

פובליליוס הסורי ("סיריוס"), היה אומן ואיש רוח, שפעל ברומא העתיקה של סוף עידן הרפובליקה. במקור הובא לרומא כעבד, אך לאחר מספר שנות שרות שוחרר על ידי אדונו, והפך לשחקן תיאטרון, וחורז חרוזים ידוע, בשפה הלטינית. מבין כתביו ששרדו, נותר בידינו, בין השאר, ספר הפתגמים שכתב, וממנו הציטוט דלעיל, שפירושו (בתרגום חופשי), שאדם בעל חמלה תמיד ימצא דרך ללמד סנגוריה על החוטא. לשון אחרת: מי שלבו מלא ברחמים, תמיד יצליח להגן על מבצע העוולה.

הציטוט הזה מחזק את הטענה המאוד נכונה בעיניי, שלא כל אדם בנוי על פי אופיו ואישיותו לשמש כסנגור, בדיוק כמו שלא כל אדם יכול למלא בהצלחה את תפקיד הקטגור.

בפרק 13 ("Ain't No Love"; נכתב על ידי: Richard Sweren & Lois Johnson) בעונה מס' 15 של סדרת הטלוויזיה האמריקנית "חוק וסדר" (Law & Order), מפטר בסיום הפרק התובע-המחוזי של העיר ניו-יורק, ארתור ברנאץ (Fred Thompson), את התובעת, סרינה סורטרלין (Elisabeth Röhm), בשל העובדה שהביעה עמדות "סנגורייליות" מידי, באופן שאינו הולם את שיקול הדעת, אותו אמור להפעיל תובע במסגרת תפקידו.

"תובע יכול להיות נלהב, אך לא מלא להט", מסביר למפוטרת הטרייה התובע המחוזי, "סנגורים הם בעלי דם חם, אך לעומת זאת האכיפה הפלילית צריכה להיעשות ב'דם קר' (Cold-Blooded), באופן עיוור ושוויוני".

האמירה הזאת יכולה אולי לשקף פן אחד מאוד בולט בין תפקיד הסנגור לבין תפקיד הקטגור; נכון, שבבתי המשפט אצלנו נחצים לעיתים הקווים הללו, ולא אחת נתקלים בקטגורים "מלאי להט", שטוענים בפאתוס, כשלעיתים אף אבק של דמגוגיה דבק בדבריהם, ולעומת זאת, נראים לא אחת סנגורים הטוענים באופן שכלתני, פלגמאטי, יבש, במתינות רבה למדי ואף באופן מעט אנמי. אך לרוב, ממלא כל צד את חלקו לפי התבנית הזאת.

אם לחזור לרגע, לדבריו של פובליליוס סירוס, הרי שבעיניי, על מנת להגן כהלכה על עניינו של נאשם, צריך הסנגור להיות בעל יכולת למצוא בתוכו את הרגש הדרוש, כדי להוציא מתוכו את אותו הלהט וההתלהבות הדרושים לכל נאום הגנה ראוי לשמו.

על מנת להסיר כל ספק, אינני אומר כי נאום הגנה צריך, חלילה, להזניח את הפן הלוגי והשכלתי, שהם חלק מ"השילוש הקדוש" של כל אורטור (Logos, Ethos, Pathos), רק שהוא איננו יכול להחסיר את המימד הזה. עוד חשוב לי להבהיר, שאין הדבר אומר כי אדם אינו יכול למלא את שני התפקידים (הסופיזם הוא חלק אינטגראלי של המקצוע), אך אני כן סבור שישנם לא מעט עורכי דין שבאישיותם מתאימים רק למלא את אחד התפקידים.

עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI

Attorney at Law

 ----------------------

 Audentes Fortuna Iuvat

עו"ד אדיר בנימיני - אתר משפטי
עורך דין לתעבורה

עו"ד אדיר בנימיני
צילום: סטודיו "ליאורית"