"נשף המסכות" - אופרה מאת ג'וזפה ורדי
Giuseppe Verdi
עו"ד אדיר בנימיני
בתקופת כהונתי בוועד המנהל של תזמורת נתניה הקאמרית-הקיבוצית, ישבתי במשרדי בפירמת עורכי הדין "אילת ודוד גולן" ששכנה אז ב"בית דב" במתחם הבורסה ברמת-גן, לשיחה עם שני ראשי התזמורת, ובניהם מנכ"ל התזמורת (כמדומני שהיה זה ד"ר דן שגיב) ויו"ר הוועד המנהל, עדנה סולודר. במהלך השיחה דיברנו מן הסתם בעיקר על מוסיקה (אהבה משותפת של שלושתנו), במהלכה העלה המנכ"ל את הטענה כי העלילה של כל אופרה היא סוג של "טלנובלה". המוסיקה היא בסופו של דבר העיקר, ותפקידה המרכזי הוא לשרת ולהתכתב עם הטקסט, אף שזה אינו משקף איזה פאר עלילתי. הגם שישנן אופרות המבוססות על מחזות מאוד מפורסמים.
כנראה שיש בכך לא מעט מן האמת, אך בכל זאת כונן בי קושי לקבל את ההגדרה הגורפת "טלנובלה" על כל אופרה שאי פעם נכתבה. בחרתי לנסות לאתגר את האמירה הזאת. הסיפורים ההיסטוריים סביב לאופרות הנהדרות שחיבר המלחין האיטלקי, ג'וזפה ורדי, הנחשב לאחד מגדולי מחברי האופרות בכל הזמנים, הן לא פחות ממרתקות. הרבה סביב עובדת היותו פטריוט איטלקי ששאף להעביר באמצעות חלק מיצירותיו מסרים נסתרים בדבר הצורך לאחד את איטליה.
האופרה של ורדי: "נשף המסכות" (Un ballo in maschera) הוא דוגמא לקו עלילה פוליטי, רווי בתככים ומזימות, אותו ביסס כותב הליברטו אנטוניו סומה (Antonio Somma) על אירוע היסטורי שהתרחש בחצר המלוכה של שוודיה. יש לציין כי סומה התבסס על ליברטו קודם של המחזאי הצרפתי אז'ן סקריב (Eugène Scribe), שנכתב במקור עבור המלחין הצרפתי דניאל אובר.
המלך גוסטב השלישי משוודיה שאימץ את תדמית "העריץ הנאור" נרצח בשנת 1792 במהלך "נשף מסכות. זהו סיפור שמערב פוליטיקה, מתח בין מעמדות ונקמנות אישית. משה קלינגר המנוח שהיה חבר במועצת שינוי, חזר בפני שוב ושוב (כעצה פוליטית של איש מפלגה ותיק לאיש מפלגה צעיר) על המשפט אותו ביקש ממני לשנן ולזכור היטב כי "יצר הנקמה הוא היצר החזק ביותר אצל האדם".
מלך שוודיה, גוסטב השלישי היה דמות מורכבת. מחד גיסא היה איש תרבות שהקים את האקדמיה השוודית והעניק משאבים רבים לתמיכה באמנויות השונות. מאידך, ביצע הפיכה צבאית ב-1772 כדי להחזיר לעצמו סמכויות שהפרלמנט לקח מהמלוכה. מלך זה צמצם מאוד את כוחה של האצולה והעביר זכויות למעמדות הנמוכים יותר בחברה השוודית (במטרה לזכות באהדתם).
במקביל, גוסטב השלישי גרר את שוודיה למלחמה יקרה ומיותרת נגד רוסיה, מה שגרם לכעס רב בקרב הקצונה השוודית הבכירה שהורכבה כמו במרבית הצבאות מבעלי תואר אצולה.
הקשר לרצוח אותו נרקם על ידי קבוצת אצילים שהרגישו שהמלך הפך לדיקטטור שרומס את זכויותיהם ההיסטוריות. נשף המסכות שתוכנן לערב ה-16 במרץ 1792, בבית האופרה המלכותי בשטוקהולם, נקבע כמקום והזמן לביצוע ההתנקשות.
ניתן למצוא כאן אולי קשר היסטורי בין נסיבות רציחתו של יוליוס קיסר, לבין אלו של המלך השוודי, שכן גם האחרון הוזהר מפני ניסיון התנקשות בערב המדובר. בשני המקרים המתנקשים הצדיקו את מעשיהם כמאבק ב"עריצות" של השליט, וההתנקשות בוצעה על ידי אנשים מתוך המעגל הפנימי הקרוב. גוסטב השלישי, בדומה ליוליוס קיסר לא חשש, הוא האמין שלא נשקפת סכנה לחייו. המלך היה משוכנע שלא יעזו להתנקש בחייו.
יש לציין שבאותן שנים צרפת בערה בעקבות המהפכה הצרפתית, ורעיונות של הפלת מלכים שטפו את אירופה. מעמד האצולה השוודי לא יכול היה לשאת את העובדה שהמלך ביטל את כוחם הפוליטי והפך לשליט יחיד.
בליל המסכות קבוצת הקושרים הקיפה את המלך. אחד מהם, יעקב יוהאן אנקרסטרום, קצין צבא לשעבר שחש פגוע אישית מהמלך, ירה בו בגבו מטווח קצר באקדח טעון בכדורי עופרת ומסמרים חלודים. המתנקש, תיעב את המלך באופן אישי על רקע משפטי קודם וראה בעצמו "משחרר" של העם השוודי מעולו של עריץ. גוסטב השלישי לא מת במקום. הוא פונה לחדרו ושרד עוד 13 ימים. הוא מת לבסוף מאלח דם (זיהום) שנגרם מהפצע המזוהם. המתנקש נתפס והוצא להורג.
ג'וזפה ורדי כבר סיים לכתוב אופרה שלמה המבוססת על המקרה; לאופרה העניק כאמור את השם "נשף המסכות", אך הצנזורה בארצו פסלה אותה. למעשה היו אלה כמה צנזורות, כי איטליה הייתה מחולקת בין כמה מוקדי שלטון, שהתנגדו להצגת רצח של מלך על הבמה (שעלולה להעניק השראה למורדים). חלקים נרחבים מצפון איטליה היו תחת שלטון האימפריה האוסטרית. תחילה ניסה ורדי להעלות את האופרה בנאפולי (1858) בה שלט בית בורבון הצרפתי. הצנזורה שם סירבה בתוקף, במיוחד לאחר שבאותה שנה ניסה איטלקי בשם פליצ'ה אורסיני להתנקש בנפוליאון השלישי (שלא נמנה על השושלת שלהם).
ורדי ניסה את מזלו בעיר רומא, אך גם שם הצנזורה של מדינת האפיפיור (שהייתה תחת השפעה חזקה של הקיסרות האוסטרית) הציבה לו תנאים דרקוניים. הדרישה הייתה להרחיק את העלילה ככל האפשר מאירופה וממציאות של "מלך" שנרצח. הפתרון היה להפוך את המלך למושל ולהעביר את המקום לבוסטון בתקופת השלטון הבריטי. דמותו של מלך גוסטב הוא הפכה ל"ריקארדו", מושל קולוניאלי שמושבו בעיר בוסטון. הבחירה בשם ריקארדו היא מאוד משונה, כי זהו אינו שם אנגלי.
בהקשר זה יש לציין כי הפקות מודרניות רבות מעדיפות להחזיר את העלילה למיקומה ההיסטורי המקורי בשוודיה של שנת 1792.
וכמובן בלי מעט נופך של טלנובלה אי אפשר, אז אנטוניו סומה וג'וזפה ורדי, הוסיפו לסיפור הפוליטי גם סיפור אהבה טרגי (המושל מאוהב באשת חברו הטוב ביותר), מה שהפך את הרצח ליותר אישי ופחות אידיאולוגי.
אם נחזור לרגע להיסט ההיסטורי, אז לאחר הרצח, שוודיה נכנסה לתקופה של אבל כבד, שלווה בחששות מפני מהפכה בהשראת האירועים בצרפת. בנו של המלך שנרצח, גוסטב הרביעי אדולף, עלה לשלטון, אך גם הוא הודח בהפיכה נוספת שהתרחשה בשנת 1809.
אחרי הדחתו של גוסטב הרביעי אדולף, עלה לשלטון דודו, קארל ה-13, שהיה כבר בזקנתו, חולני וללא ילדים. בית המלוכה השוודי החל לחפש אחר יורש עם ניסיון צבאי שיוכל לעמוד מול האיום מכיוון רוסיה. הם פנו למרשל ז'אן-בטיסט ז'ול ברנדוט, ששירת בצבאו של נפוליאון והיה בעל רקע בורגני ללא כל ייחוס משפחתי. השוודים זקפו לזכותו את יחסו האנושי והאדיב לשבויים שוודים שנלקחו בקרב ליבק. הפופולריות שלו הייתה כה גבוהה, כאשר בשנת 1810, קארל ה-13 אימץ אותו רשמית כבנו. ברנדוט שינה את שמו לקארל ה-14 יוהאן (Karl XIV Johan).
שושלת ברנדוט מולכת בשוודיה עד היום.
בתמונה: גוסטב השלישי - מלך שוודיה (מתוך ויקיפדיה)
