"על שם - היסטוריה ופוליטיקה של שמות רחובות בישראל"
ספרו של מעוז עזריהו
מתוקף תפקידי כיו"ר וועדת שמות רחובות בעיר נתניה, סיקרן אותי מאוד ספרו של מעוז עזריהו "על שם - היסטוריה ופוליטיקה של שמות רחובות בישראל" (ירושלים: הוצאת כרמל) משנת 2012.
סמוך מאוד לרכישתו לקחתי אותו עימי לנסיעה לאיטליה, והתחלתי לקרוא בו כבר במטוס בדרך למילאנו.
תוכן הספר כולל מחקר מעמיק של ההיסטוריה של קביעת שמות הרחובות בישראל. נלקחו מספר ערים כמקרי בוחן. המעניינים ביותר מבחינתי היו תל-אביב וירושלים, בשל החומר הרב שהצטבר בארכיונים ושינויי הגישות להנצחה במהלך השנים.
סוגיות רבות ודילמות המוצגות בספר מלוות אותי ואת חברי לוועדת שמות רחובות ואתרים בעיר נתניה.
אחת התובנות המעניינות שעולות מן הספר נוגעת לשיקול המנחה של הוועדה לקביעת שם רחוב, שהוא בדרך כלל ערכי והיסטורי. בספר מוסבר יפה כי המשמעות הגאוגרפית לבסוף גוברת על המשמעות ההיסטורית של השם. אם לתאר זאת במילותיי שלי, שמות בני האדם עוברים מטמורפוזה לשם המקום, וכך ההיסטוריה נעשית גאוגרפיה. באופן מעשי, חשיבות השם היא בעצם הזכרתו. שם הרחוב הוא מעין "אנציקלופדיה פומבית" (כיום ויקיפדיה) שתורתה חודרת מבלי לעיין בה.
אנו חברי הוועדה המבקשים בבחירת שמות רחובות לעשות בהם שימוש ככלי חינוכי-היסטורי, שמטרתו להמריץ את הציבור ללמוד ולדעת, אך באופן מעשי השם הופך לציון של מקום.
קיימת אמירה שמקורה בשפה האנגלית כי "אדם מת פעמיים. בפעם ראשונה בנשמתו האחרונה. בפעם השנייה כשלא נותר עוד מי שיזכור אותו". ההנצחה באמצעות קריאת שם רחוב היא מעין מעין דרך להיאבק בשכיחת השם, באותה תופעה של מוות מטאפורי שני.
לעתים שם של רחוב או שכונה מדלג שלב נוסף ממיקום גאוגרפי למשהו הרבה יותר רחב. בספר הובאה הדוגמא של רחוב שינקין (ע"ש מנחם שֶׁיְנְקִין מנהיג ציוני שנמנה על מייסדי העיר תל-אביב) אשר הפך מרחוב המציין שמו של אדם למיקום גיאוגרפי, ומשם עבר לתחום התרבות הפופולארית. תהליך דומה עבר על שכונת פלורנטין. שלמה פלורנטין היה היזם שעמד מאחורי הקמת השכונה שנשאה את שמה וקרא לשם רחוב הראשי - רח' פלורנטין.
מחבר הספר כותב כי בשנת 1950 נעשה ניסיון ע"י עיריית ת"א לשנות את שם הרחוב משלמה פלורנטין לדוד פלורנטין. הניסיון נתקל בהתנגדות עזה מצד תושבי השכונה, בטענה שמדובר ב"סילוף ההיסטוריה" ושלטי הרחוב נותרו עם שם המשפחה בלבד, הגם שבפועל שונה השם ברשומות.
ראש עיריית תל-אביב, ישראל רוקח, ראה בשמות הרחובות בעירו פנתיאון: "זכר לגדולי ישראל מכל הדורות. במובן ידוע זהו הפנתיאון החי של עם ישראל".
בישיבת וועדת שמות רחובות מס' 5 לשנת 2025, שנערכה בדצמבר האחרון, העלה חבר הוועדה, עו"ד גיא אורטל, שהוא גם חבר טוב ומכר אישי שלי, טענה שצריך להכניס סעיף של "צינון" של שנתיים או שלוש שנים ממותו של אדם, בטרם דנים בהנצחתו של אדם. סעיף כזה אינו מופיע בקריטריונים על פיהם פועלת הוועדה בנתניה.
עם שובי לארץ יידעתי את חברי עו"ד אורטל שהצעתו כנראה הובאה לוועדת השמות בנתניה באיחור של כמעט תשעים שנה. מהספר למדתי כי תקנון וועדת השמות של עיריית תל-אביב משנת 1935 קבע כי "אין לדון בהנצחתם של אישים לפני שעברו שנתיים מיום פטירתם". ההשראה לתקנה באה מן העיר פריז שם נקבע העיקרון בשנת 1934. ההחלטה שהתקבלה הייתה מעין פשרה בין מתנגדי ההגבלה לבין הללו שרצו להעמידה על חמש שנים. הפשרה הייתה שנתיים. עם מותו של הנשיא חיים ויצמן חרגו בעיריית ת"א מן העיקרון האמור.
כשלעצמי, בעקבות חשיפתי לדברים אפעל לסייע לעו"ד גיא אורטל כאשר יביא את הצעתו לתיקון הקריטריונים לדיון בוועדה, מתוך רצוני לקדם תקופת צינון, ככל שהדבר נוגע לדמויות מקומיות. על פרק הזמן אפשר בהחלט לקיים דיון. לגבי גדולי האומה יש לערוך מחשבה מעמיקה יותר, על מנת שלא נצרך בעתיד לחרוג מן הכלל כפי שעשו בעיריית תל-אביב-יפו. מוטב לטעמי לוותר על צינון במקרה כזה.
פרט מעניין נוסף שלמדתי מן הספר הקשור לעיר נתניה הוא שראש עיריית נתניה הראשון, עובד בן עמ"י, טען כי מבחינתו החלפת שמות רחובות היא צעד הפגנתי שמתאים למשטרים טוטליטאריים.
צילום הספר מתוך הספרייה הפרטית
