על בעלות ואחריות
הכול וודאי יסכימו כי אין זו משעותיה היפות של המשפט, כאשר בית המשפט נאלץ להרשיע אדם בביצוע עבירה , כאשר ידוע לו, באופן ברור ומובהק, כי הנאשם שבפניו הוא לא "העבריין האמיתי". התכלית העיקרית העומדת הרי מאחורי הדין הפלילי היא מציאת האשמים והעמדתם לדין.
מתוקף עובדות אלה דרושה רפורמה דחופה בהסדר הנורמטיבי הקיים בהוראת סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה")], היוצר את "חזקת הבעלות".
מתוך מטרה לקדם את הרפורמה המתבקשת, ואף מתחייבת, בתחום דיני התעבורה, פניתי לאחרונה לחברי משכבר מתקופת הלימודים באוניברסיטה העברית, ח"כ חיליק בר, וביקשתי ממנו ליטול על עצמו מלאכה חשובה זו.
חזקת הבעלות מטילה על בעל-רכב את האחריות לביצוע כל עבירת תעבורה, גם אם בפועל לא ביצע אותן, וזאת במידה והוא אינו יכול להוכיח כי הרכב נגנב או כי היה ברשותו של אדם אחר בזמן האירוע.
יצוין כי בקרוב צפויים להיערך בכנסת דיונים אינטנסיביים סביב הצעה לביצוע רפורמה מקיפה בתחום דיני התעבורה, במסגרת הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 106), התשע"ב-2011, אולם שם אין כל הצעה לפתרון הנושא, אלא רק רכיב שכולל הרחבה של האחריות ולא הפחתתה או ביטלה.
במכתבי לח"כ בר, הצעתי את תיקון החוק על ידי יצירת מצב בו בעל הרכב, במידה ויכשל במציאת מבצע העבירה בפועל, לא יורשע בגין העבירה אותה לא ביצע (בתנאי שיש בידו להוכיח כי לא נהג בפועל ברכב בעת ההיא), ותחת זאת ימצא אשם בעבירה אחרת, ההולמת את מחדלו, קרי, "אי מסירת פרטים בדבר המחזיק ברכב בעת ביצוע העבירה לבית המשפט". בעל הרכב יורשע רק באחריות לאי מסירת המידע, וככל שעבירת התעבורה הייתה חמורה יותר, כך ניתן להענישו באופן חמור יותר. מצב זה יהלום לדעתי את הדין הרצוי (De Lege Ferenda) במערכת חוקים של מדינה בעלת משטר מתוקן, וכל זאת להבדיל מהדין המצוי (De Lege Lata), אשר לא קשה להסכים לכך, שאינו מביא לתוצאה הראויה, הרצויה והנכונה בלא מעט מקרים שנדונים בבתי המשפט לתעבורה, ולאחר מכן בבתי המשפט המחוזיים במסגרת הליך הערער.
הדין המצוי גורם לעיתים רבות לבתי המשפט להתעלם מן "האמת העובדתית" ולהחליפה באחרת, וכמובן שגם אינו מתמרץ את המשטרה לנקוט בכל אמצעי החקירה הקיימים בידיה, מרגע שהגיעה אל בעל הרכב, לגלות את זהות הנהג בפעול.
אין לכחד כי דיני התעבורה אינם בדרך כלל מהנושאים העומדים ברומו של עולם המשפט או במרכז הווייתם של משפטנים באקדמיה, ולמרות זאת נמצאו מספר מלומדים אשר מצאו לנכון להעביר ביקורת אקדמית קשה ביותר, בנוגע לחובות הקמות על הנאשם מתוקף החזקה הקבועה כאמור בסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה: "נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב באותה שעה[...] זולת אם הוכיח מי נהג ברכב[...] או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן – המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו".
במסגרת המכתב ששלחתי לח"כ חיליק בר, הפינתי בהקשר זה, למאמרו המחכים של איתן לבונטין, שפורסם בכתב העת "משפטים" (בהוצאת הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית – ראו ה"ש 1), המוקדש כל כולו למסגרת הנורמטיבית דנא, וזאת תחת השם: "על הרשעת חפים מפשע ביודעין". במסגרת מאמר זה מתאר הכותב בהרחבה את המצב המשפטי הבלתי מתקבל על הדעת אותו יצרה "חזקת הבעלות" במשפט הפלילי בישראל, ואשר על פיה מרשיעים בתי משפט נאשמים (בעלי רכבים), שלא בהכרח חטאו בבצוע העבירה נשוא כתב האישום נגדם.
הכותב מצביע, ובצדק רב, על הבעייתיות באופן בו פורש הסעיף. כל זאת, לאור עקרונות היסוד של המשפט הפלילי, שכן אין כידוע בכוחה של החזקה האמורה "לעקור מן הדין הפלילי את הגנת האליבי, ואין בה כדי להטיל על אדם אחריות פלילית לעבירה שעבר בוודאות אדם אחר [...] מובן שסעיף 27ב לא בא להתעלם מהאמת העובדתית או להחליפה באמת אחרת, אלא כל מטרתו לסייע בקביעתה עד כמה שניתן. והרי תכליתו העליונה של הדין הפלילי כולו היא למצוא את העבריינים האמיתיים ולהטיל עליהם אחריות אישית למעשיהם".
אפשר, ואולי אף צריך, לראות ב"חזקת הבעלות", לכל הפחות, כסוג של "בן-חורג וחריג" ואף אולי כצלם בהיכל המשפט הפלילי; מעבר לפוטנציאל הפגיעה האנושה בזכויות נאשמים בפלילים, חזקה זו פוגעת בעקרונות היסוד של זכויות האדם ובעקרונות הבסיסיים ביותר של שלטון החוק, באשר הוא הופך את האדם מחזקת חף מפשע לחזקת אשם, ומטילה עליו את הנטל לא רק להוכיח אחרת אלא להצביע גם פוזיטיבית על גורם אחר.
אין למיטב ידיעתי עוד הסדר נורמטיבי במשפט הפלילי בישראל שאינו מסתפק בסתירת נגטיבית של חזקה, אלא דורש מהנאשם לא רק לסתור, אלא גם להציג ראיות פוזיטיביות בדמות האדם שכביכול ביצע את מה שמיוחס לו.
הפניתי במכתבי בין השאר לפסיקת בית המשפט העליון, בה נדונה סוגיית "חזקת הבעלות" בפרשת כמאל הייב (ע"פ 2218/06). כב' השופט, דוד חשין, מנתח שם את הסוגיה תוך סקירת הפסיקה, ותוך כדי שהוא מציין כי לטעמו יש מקום "לבחון את היקפה ותחולתה של חזקה זו גם לאור חוקי היסוד, שנחקקו אחר קביעתה של חזקה זו. הרשעתו של אדם בדין פלילי, או מעין פלילי, אך משום שייכשל במציאת האדם שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה, אף במקרה בו יוכיח אותו אדם – באופן פוזיטיבי – שלא הוא עבר את העבירה, מביאה לתוצאה קשה של הרשעת אדם בלי שמתקיימים בו היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של העבירה, בניגוד לעקרונות היסוד של דיני העונשין. ככזו, מעוררת היא שאלה חוקתית הראויה לדיון" (הדגש אינו במקור – א.ב).
יתרה מזאת, ציינתי גם כי הטענות לעיל הועלו בפני בית המשפט העליון, ונדונו על ידי כב' השופט, ד"ר אליקים רובינשטיין, בפרשת מוצטפא ממדוח (רע"פ 1185/11) ובפרשת אורן לוי (רע"פ 9652/11), ושם נאמר מפורשות, על-ידי בית המשפט, כי הצורך לערוך שינוי כזה הוא בידי המחוקק, שכן ברי שזה האחרון ביקש שלא להותיר עבירה הנעברת ברכב "בעולם ערטילאי מן הטעם שלא הוברר מי בדיוק נהג ברכב בעת העבירה".
לאור קביעה זו כתב כב' השופט ד"ר רובינשטיין כי בית המשפט מנוע מכל אפשרות להביא לשינוי במצב הנורמטיבי מכיוון ש"עיקר הטיפול בשינוי, נוכח לשונו הברורה של המחוקק, מונח לפתחו של המחוקק. אכן, הסניגור המלומד סבור כי יש מקום לקבוע עבירה מיוחדת הקשורה באי מסירת פרטיו של הנוהג תחת החזקה, ואולם – כאמור – זו מלאכת המחוקק. מנגד , ברי כי אין מקום להותיר חלל שבו לא יינתן הדין על עבירות תעבורה חמורות".
על רקע כל האמור פניתי לחברי, ח"כ בר, וזאת מתוך היכרותי העמוקה עימו כמי שיפעל לתיקון המצב הבלתי רצוי הקיים כיום, וזאת כאמור על ידי הגדרת עבירה של סירוב או רשלנות במסירת זהות הנהג האמיתי שהחזיק בפועל ברכב.
הפתרון שהוצע עלי ידי הוא ביצירת הסדר נורמטיבי חדש, הדומה לעבירה המוגדרת שקיימת כבר בהוראות סעיף 62(5) לפקודת התעבורה: " בהיותו בעל רכב או מחזיק רכב או מי שהרכב בשליטתו, אינו מוסר מיד, לפי דרישתו של שוטר, ידיעה שבידו למסרה והיא עשויה להביא לזיהויו ולתפיסתו של נהג הרכב שהיה מעורב בתאונה או שבדרך שימושו ברכב היה משום עבירה, אלא שאם נדרש למסור את הידיעה בכתב – עליו למסרה תוך 15 יום מיום הדרישה".
הצעתי לתיקון החוק כוללת יצירת שני סעיפים חדשים שיכולים לתת פתרון לסוגיה עליה עמדתי בהרחבה לעיל:
סעיף 62 (12): "בהיותו בעל רכב או מחזיק רכב או מי שהרכב בשליטתו, אינו מוסר, לפי דרישת בית המשפט, ידיעה שבידו למסרה והיא עשויה להביא לזיהויו ולתפיסתו של נהג הרכב שהיה מעורב בתאונה או שבדרך שימושו ברכב היה משום עבירה".
סעיף 27ב(ד): "הוכיח בעל הרכב כי לא נהג ברכב בעת ביצוע העבירה, אך לא הוכיח למי מסר את החזקה ברכב, יראו בכך כמי שעובר עבירה לפי הוראות סעיף 62(12), אלא אם קבע בית המשפט כי בעל הרכב אינו יודע את זהות הנוהג ברכב, והדבר לא נובע מרשלנות או ממחדל".
בשולי הדברים אציין כי באם יעלה בידיו של ח"כ חיליק בר, להעביר תיקון ברוח זו, הרי שיהיה בפעולה זו כדי לתרום רבות להגנה על זכויותיהם של בעלי רכבים רבים, הנושאים היום, לעיתים רבות, באשמה בגין עבירות שלא ביצעו, וכמובן למנוע הרשעות שווא של נהגים בביצוע עבירות שיש בידם אף להוכיח שלא בוצעו על ידם, אך ללא יכולת לדעת מי בפועל עשה את העבירה.
עו"ד אדיר בנימיני
ADIR A. BENYAMINI
Attorney at Law
israel-traffic-lawyer.co.il
israel-traffic-lawyer.co.il
----------------------
עו"ד אדיר בנימיני - אתר משפטי
עורך דין לתעבורה
עו"ד אדיר בנימיני
צילום: סטודיו "ליאורית"
עורך דין לתעבורה
צילום: סטודיו "ליאורית"
Malo me fortunae poeniteat, quam victoriae pudeat
