אקסיומות ללא הוכחה:
לפני מספר שבועות, בכובעי כפרקליט, זכיתי לקבל פניה מגורם פוליטי כלשהו, בקשר עם מכתב התראה שנשלח מהעירייה בנוגע להתבטאויות נגדה. אציין כי לא היה מדובר במכתב המסוגנן בלשון תקיפה יתר על המידה (בהשוואה לנוסחים המקובלים בשטח זה), אך בין השיטין המסר אליו היה מאוד ברור, והודגש כי ישנה צפייה כי יחדל מהתבטאויותיו הפומביות כנגד העירייה בנושאים מסוימים.
לדאבוני, אינני יכול להוסיף פרטים מעבר לכך, וזאת לפי דרישת נשוא מכתב ההתראה, אשר איננו מעוניין לתת פומבי לדברים. אציין רק שהמכתב כולל ציון מספר עניינים בהם סבורה העירייה כי נשוא התלונה שוגה בהן שגיאה קשה, ואף פסקה הנפתחת במילים "עובדה ידועה היא[...]" הכוללת עמדה נחרצת בדבר צדקת טענותיה של העירייה באותו עניין שבמחלוקת, ועד כמה הרשות טובה ונפלאה בטיפולה בעניינים מעין אלה.
אודה ולא אכחד כי למקרא המכתב התמלאתי במשהו שמפאת כבוד המקום אינני יכול לכנות אות בביטוי הנכון. לאו דווקא כמי שעוסק במלאכת הפרקליטות, אלא בעיקר כאזרח אשר ערכים של חופש הביטוי יקרים ללבו.
אציין גם כי בעת שרותי כחבר מועצה קיבלתי, לא אחת, מטעם עורכי דין של גופים שונים מכתבי התראה חמורים הרבה יותר (לעיתים מופרכים לחלוטין), וזאת מתוך מטרה להרתיעני מלהמשיך ולעסוק בעניינם, אך מעולם, לא קיבלתי מכתב מעין זה מרשות מנהלית-ציבורית (לא כולל גופים דו-מהותיים).
באף אחד מהמקרים לא היה מדובר בעניינים אשר היה בהם כדי להעמיד אותי בסכנה ממשית של תביעת לשון הרע, וזאת במיוחד על רקע העובדה שהיה מדובר בעניינים שהיו על סדר היום הציבורי, ובמיוחד על רקע המגמה הבולטת של בית המשפט העליון לתת עדיפות ברורה לחופש הביטוי. די אם אציין בהקשר זה שלושה פסקי הדין מן העשור האחרון, בעניינם של לוני הרציקוביץ (ע"א 4534/02), אילנה דיין (ע"א 751/10) ורמי מור (רע"א 4447/07).
כשלעצמי אני סבור שהתופעה במסגרתה מנסה רשות ציבורית לדכא, באמצעים הללו, את השיח הציבורי החופשי בניסיון להדוף ביקורת ציבורית לגיטימית, הינה תופעה הראויה לכל גנאי. אינני סבור שבמסגרת הפוסט הזה עלי לחזור למושכלות ראשוניים, הן בזמן והן בחשיבות, בכל הנוגע לחשיבות העליונה שקיימת בכל משטר מתוקן לשמירה על ערכים הקשורים במישרין לחופש הביטוי. אין זה המקום המתאים לערוך את השולחן כולו, ואפילו לא את מקצתו. די בכך שאביא מדבריו של כב' השופט (כתוארו אז), שמעון אגרנט, מפסק הדין הידוע ביותר בשטח זה, בפרשת "קול לעם" (בג"צ 87/53), שם עורך השופט אגרנט הבחנה בין המצב במשטר דמוקרטי לבין הנעשה במשטר אוטוקרטי, בו נחשב "המושל כאדם עליון וכמי שיודע, איפוא, מה טוב ומה רע בשביל נתיניו", ולכן חל איסור "לבקר בגלוי את מעשיו". במשטר מעין זה חל איסור על האזרח להביע ביקורת פומבית, וכל אדם הרוצה לתקן את מעשה הרשות, עליו לפנות באופן ישיר לשליט "תוך הוכחת יחס של יראת כבוד כלפיו". בהקשר זה מציין השופט אגרנט את העובדה כי לכשנעיין בתולדות המשפט באנגליה נגלה שעד לסוף המאה ה-18, נחשב מעשה של מתיחת ביקורת על נושאי תפקידים ציבוריים או על חוקיה ומוסדותיה של המונרכיה האנגלית, כביצוע עבירה של "הסתה למרד".
לעומת זאת, משטר דמוקרטי מקדש את עקרונות חופש הביטוי ואמור להתיר לכל אדם אפשרות להעביר ביקורת "על המושלים", במטרה "לגרום לתיקונם של מעשים אלה ולעשיית סידורים חדשים במדינה". השופט אגרנט מביא ציטוטים ממקורות רבים, ובין השאר מספר המופת שנכתב בנושא, "על החירות", מאת הוגה הדעות האנגלי הנודע, ג'ון סטוארט מיל.
בכל הנוגע לחשיבות ההגנה על הערך המקודש של חופש הביטוי, ניתן להרחיב ולדרוש ארוכות; המקורות הם רבים ומגוונים, אך נראה לי כי למרות שהזרם מנסה לסחוף אותי, אמנע הפעם מעיסוק מסיבי בנושא, ואעבור לדרוש בסוגיה הבאה, שיש לה זיקה ישירה אליו, אשר נוגעת לקונספציות ולאקסיומות השולטות בעמדת הרשות, שכביכול אינן ניתנות לערעור לשיטתה.
מאז ומעולם קיימת נטייה אנושית טבעית להיאחז במוסכמות ובאקסיומות, "כאילו שמדובר בגוף יציב ואיתן שלא ניתן לזעזעו או לחרוץ עליו משפט". דברים אלה נכתבו על ידי הוגה הדעות הצרפתי הנודע, מישל דה-מונטן, במסה שכתב להגנתו של רמון סבונד. שם הוא מציין הכותב, ובצדק כי בקבלת אקסיומות באופן אפריורי, יש כדי להציב מכשול לפני המחשבה החופשית והשקולה. מי שמאמץ דרך זו נוהג "בדומה לחכמי גיאומטריה, שעל בסיס אקסיומות, שאינן זקוקות להוכחה, מוכחים כל מה שברצונם להוכיח"(1) .
מונטן מציין כי "לפני אלה הנאבקים בנו באמצעות הנחות מוקדמות עלינו להציג הנחות מנוגדות"(2), כלומר, בלשון ימינו, לאתגר את המערכת.
הרשות, המקרה הזה, מצפה כי הציבור ייתן אמונו במספר "אמיתות מוחלטות", שאינן ניתנות לערעור או לפקפוק, וחל איסור, לשיטתה, לצאת ולתת ביטוי פומבי לעמדות המנוגדות לכך. זאת בעוד שהמערכת דווקא צריכה לברך על כך שקמים גורמים אשר מציגים עמדה השונה מן העמדה השלטת והנכונה לשיטתה, גם אם עמדה זו אינה נכונה. בהחלט יתכן - ואינני שולל זאת - כי במקרה הזה הצדק הוא עם הרשות, אך הדבר אינו יכול כהוא זה, למנוע מכל אדם החושב אחרת, להביע באופן חופשי את דעתו בנושא. כאן עלינו לחזור לג.ס מיל אשר כותב כי היתרון הממשי של האמת הוא בזה "שדעה אמיתית, אף אם ישתיקוה פעם או פעמים או הרבה פעמים" תמיד ישובו לגלותה(3), ולכן אין לחשוש מן המקטרגים עליה. להיפך, העובדה שאין מי שיאתגר את הדעות המקובלות איננו מצב בריא: "[...]אם יש אמיתות חשובות שאין עליהן מערערים, צריך שנקים להן מערערים דמיוניים, ולשים בפיהם את הנימוקים החמורים ביותר שיוכל להעלות הסנגור לשטן המובהק ביותר"(4).
אם לומר זאת בקיצור, על הרשות לגלות קורת רוח מכך שקמים עליה גורמים המאתגרים אותה, ואם היא כל כך משוכנעת באמיתות עמדותיה, הרי שהאתגר שמציגים לה המקטרגים רק יביא להתחזקותה בסופו של דבר, אם עמדתה תתגלה כנכונה.
נכון, ביקורת היא לא תמיד דבר נעים לאוזן האנושית; קשה לנו להתעלם ממה שכותבים בגנותנו ומה שנכתב מצליח לעיתים רבות גם לחדור אלינו, לקומם אותנו ולהסב לנו מורת רוח רבה . אך יחד עם זאת, כל אדם שנטל על עצמו תפקיד ציבורי, חייב לקחת בחשבון כי הוא יהיה נתון לביקורת ציבורית, לעיתים פופוליסטית ולא הוגנת, אך זהו דינו של איש ציבור מימים ימימה.
הארי טרומן, נשיאה ה-33 של ארה"ב, אמר לצוות שהתלווה אליו, במהלך הקמפיין שלו לבחירה מחודש מול המועמד תומס דיואי, את המשפט שנכנס חזק לז'רגון הפוליטי האמריקני:
"If you can't stand the heat, get out of the kitchen "
נבחר ציבור חייב לסגל עצמו לעמוד לביקורת הציבור ודעת הקהל; שליחת מכתבי התראה למיניהם כנגד יריבים פוליטיים (אשר אינם עוסקים בהכפשה אישית, אלא בביקורת עניינית גרידא), הוא אקט פחדני, שנועד מטבע הדברים להביא להשתקתם ו/או להפחדתם, וכך להביא אותם שימתנו את הביקורת כלפיהם.
_________________
1) משל דה-מונטן סנגוריה על רמון סבונד תרגם: דרור דורי (אוריון הוצאת ספרים, 2011), עמ' 160
2) שם, עמ' 162
3) ג'ון סטוארט מיל על החירות תרגם:אריה סימון (הוצאת מאגנס, תשנ"ד) עמ' 53
4) שם, עמ' 70
עו"ד אדיר בנימיני
ADIR A. BENYAMINI
Attorney at Lawwww.adir-b.com
----------------------
Malo me fortunae poeniteat, quam victoriae pudeat.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה