"האש בוערת באדם רק פעם אחת באמת"
עו"ד אדיר בנימיני
לאחרונה נזכרתי בדברים שנאמרו כביכול מפי הסופר והמשורר, פנחס שדה, אליהם נחשפתי בסרט התיעודי הראשון מתוך מיני-הסדרה הדוקומנטרית-בדיונית: "המקוללים". כתבתי "כביכול נאמרו" היות ובסרטו הנפלא של חגי לוי, נעשה שימוש בשחקן שגילם את תפקידו שדה (יהודה אלמגור). התחושה שניתנה לצופה הייתה שמדובר בחומרים אותנטיים, לרבות שימוש בצילומים בסגנון "סופר 8" ושחזורים מוקפדים מאוד. ההפקה עשתה שימוש במשפטים שגיבורי הסדרה אמרו ותועדו בכתובים, כך שאני יכול לצאת מתוך הנחה שהדברים ברוח זו אכן נאמרו על ידי שדה.
יצירתו המפורסמת ביותר של פנחס שדה "החיים כמשל" התפרסמה בגיל 27. בסרט המדובר מצדד שדה בעמדה שהיצירה הצעירה היא אינטואיטיבית, ספונטנית, רגשית וטהורה, בעוד שהבגרות מוסיפה אומנם חוכמה וניסיון, אך מחסירה חיות. שדה נתן כדוגמא את המשורר הצרפתי ארתור רמבּוֹ, אשר פרץ לתודעה בגיל צעיר מאוד (יצירת המופת של רמבו "הספינה השיכורה" התפרסמה בהיותו בן 16 בלבד), ואשר הגיע לפסגה בגיל 19, אז זנח את מלאכת הכתיבה לחלוטין לטובת עיסוקים אחרים.
הסצנה מתוך הסרט (ששודר לפני למעלה מעשור) שבה אלי בעת שקראתי לאחרונה את ספרו האוטוביוגרפי "אופטימי" של אורי אבנרי. שם באחד הפרקים פרס אבנרי את משנתו בנושא, וצידד בעמדה זו. וכך כתב: "אומרים שיכולת היצירה של אדם מגיעה לשיאה בשנות ההתבגרות שלו, בערך בין השנה ה-17 וה-24 לחייו. בתקופה זו הוא חדור אידיאלים, מעכל השפעות, מגיע לידי תובנות, מעצב דברים חדשים ככל יכולתו ואינו טרוד בכלכלת משפחה. לפחות לגבי זה נכון". בהמשך הוסיף וכתב כי "השקפת העולם הבסיסית שלי התגבשה בשנים האלה. קראתי בקצב קדחתני, חשבתי על מה שאני קורא, התווכחתי עם אנשים שדעותיהם עניינו אותי. היו רגעים שבהם ממש הרגשתי שהאופק שלי מתרחב במכה אחת ותובנות חדשות זורמות פנימה. הדבר העלה בי לא פעם התחושה ממשית של אושר. בדרך כלל זה קרה תוך כדי קריאה. קראתי. עצרתי. הספר שקע אל ברכי והמחשבות התפרצו" [אורי אבנרי אופטימי (הוצאת ידיעות-אחרונות) 2014, עמ' 183-184].
כפי שאבנרי כותב אין זו עמדה מקורית. לא מעט דמויות מופת מרכזיות בהיסטוריה של הרוח והספרות צידדו והחזיקו בה. ניתן לומר כי זו ההשקפה שהולידה את האמירה על פיה "הגאון יוצר בצעירותו, אחר כך רק מפרש את עצמו."
המשורר האנגלי, ויליאם וורדסוורת', סבר כי עם רכישת הידע וההיגיון, "הניצוץ" המקורי הפורץ בגיל צעיר הולך ודועך.
דוגמא בולטת נוספת שייכת למשורר ולסופר שפרץ אף הוא בגיל צעיר, הלא הוא יוהאן וולפגנג פון גֶתה. יצירתו הנודעת "ייסורי ורתר הצעיר" יצאה לאור בהיותו בן 24 בלבד. באחת מאגרותיו נדרש לסוגיה כשכתב כי "האש בוערת באדם רק פעם אחת באמת; אם אינו מנצל אותה בצעירותו אש זו תכלה."
הסופר הבריטי, תומאס דה קווינסי, זיקק את המסר באופן נפלא באמצעות המטאפורה הבאה: "בוקר החיים הוא גאונות, צהריו הם כישרון, וערבו – זיכרון". הייתי אומר שזו התורה כולה.
כמובן שישנם גם דוגמאות אחרות, של יוצרים מוכשרים גאונים שפרצו בגיל מאוחר יותר, אך אין בהם כדי לסתור את הנחת היסוד הזו. כשלעצמי אציין כי לא יצרתי בתקופה זו של חיי יצירה בעלת משמעות, אך בהחלט היו אלה שנים מעצבות, הן מבחינה אישיותית והן מבחינת גיבוש השקפת העולם בה אני עדיין מחזיק כיום, רק בפחות להט ביחס לעבר. להט שנבע מרוח הנעורים.
אילוּסטרצית בינה מלאכותית על אמירתו של הסופר הבריטי, תומאס דה קווינסי: "בוקר החיים הוא גאונות, צהריו הם כישרון, וערבו – זיכרון"
ADIR A. BENYAMINI
Attorney at Law
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה