"הגאון יוצר בצעירותו, אחר כך רק מפרש את עצמו"

"האש בוערת באדם רק פעם אחת באמת"

עו"ד אדיר בנימיני

לאחרונה נזכרתי בדברים שנאמרו כביכול מפי הסופר והמשורר, פנחס שדה, אליהם נחשפתי בסרט התיעודי הראשון מתוך מיני-הסדרה הדוקומנטרית-בדיונית: "המקוללים". כתבתי "כביכול נאמרו" היות ובסרטו הנפלא של חגי לוי, נעשה שימוש בשחקן שגילם את תפקידו שדה (יהודה אלמגור). התחושה שניתנה לצופה הייתה שמדובר בחומרים אותנטיים, לרבות שימוש בצילומים בסגנון "סופר 8" ושחזורים מוקפדים מאוד. ההפקה עשתה שימוש במשפטים שגיבורי הסדרה אמרו ותועדו בכתובים, כך שאני יכול לצאת מתוך הנחה שהדברים ברוח זו אכן נאמרו על ידי שדה. 

יצירתו המפורסמת ביותר של פנחס שדה "החיים כמשל" התפרסמה בגיל 27. בסרט המדובר מצדד שדה בעמדה שהיצירה הצעירה היא אינטואיטיבית, ספונטנית, רגשית וטהורה, בעוד שהבגרות מוסיפה אומנם חוכמה וניסיון, אך מחסירה חיות. שדה נתן כדוגמא את המשורר הצרפתי ארתור רמבּוֹ, אשר פרץ לתודעה בגיל צעיר מאוד (יצירת המופת של רמבו "הספינה השיכורה" התפרסמה בהיותו בן 16 בלבד), ואשר הגיע לפסגה בגיל 19, אז זנח את מלאכת הכתיבה לחלוטין לטובת עיסוקים אחרים. 

הסצנה מתוך הסרט (ששודר לפני למעלה מעשור) שבה אלי בעת שקראתי לאחרונה את ספרו האוטוביוגרפי "אופטימי" של אורי אבנרי. שם באחד הפרקים פרס אבנרי את משנתו בנושא, וצידד בעמדה זו. וכך כתב: "אומרים שיכולת היצירה של אדם מגיעה לשיאה בשנות ההתבגרות שלו, בערך בין השנה ה-17 וה-24 לחייו. בתקופה זו הוא חדור אידיאלים, מעכל השפעות, מגיע לידי תובנות, מעצב דברים חדשים ככל יכולתו ואינו טרוד בכלכלת משפחה. לפחות לגבי זה נכון". בהמשך הוסיף וכתב כי "השקפת העולם הבסיסית שלי התגבשה בשנים האלה. קראתי בקצב קדחתני, חשבתי על מה שאני קורא, התווכחתי עם אנשים שדעותיהם עניינו אותי. היו רגעים שבהם ממש הרגשתי שהאופק שלי מתרחב במכה אחת ותובנות חדשות זורמות פנימה. הדבר העלה בי לא פעם התחושה ממשית של אושר. בדרך כלל זה קרה תוך כדי קריאה. קראתי. עצרתי. הספר שקע אל ברכי והמחשבות התפרצו" [אורי אבנרי אופטימי (הוצאת ידיעות-אחרונות) 2014, עמ' 183-184].

כפי שאבנרי כותב אין זו עמדה מקורית. לא מעט דמויות מופת מרכזיות בהיסטוריה של הרוח והספרות צידדו והחזיקו בה. ניתן לומר כי זו ההשקפה שהולידה את האמירה על פיה "הגאון יוצר בצעירותו, אחר כך רק מפרש את עצמו." 

המשורר האנגלי, ויליאם וורדסוורת', סבר כי עם רכישת הידע וההיגיון, "הניצוץ" המקורי הפורץ בגיל צעיר הולך ודועך.

דוגמא בולטת נוספת שייכת למשורר ולסופר שפרץ אף הוא בגיל צעיר, הלא הוא יוהאן וולפגנג פון גֶתה. יצירתו הנודעת "ייסורי ורתר הצעיר" יצאה לאור בהיותו בן 24 בלבד. באחת מאגרותיו נדרש לסוגיה כשכתב כי "האש בוערת באדם רק פעם אחת באמת; אם אינו מנצל אותה בצעירותו אש זו תכלה." 

הסופר הבריטי, תומאס דה קווינסי, זיקק את המסר באופן נפלא באמצעות המטאפורה הבאה: "בוקר החיים הוא גאונות, צהריו הם כישרון, וערבו – זיכרון". הייתי אומר שזו התורה כולה. 

כמובן שישנם גם דוגמאות אחרות, של יוצרים מוכשרים גאונים שפרצו בגיל מאוחר יותר, אך אין בהם כדי לסתור את הנחת היסוד הזו. כשלעצמי אציין כי לא יצרתי בתקופה זו של חיי יצירה בעלת משמעות, אך בהחלט היו אלה שנים מעצבות, הן מבחינה אישיותית והן מבחינת גיבוש השקפת העולם בה אני עדיין מחזיק כיום, רק בפחות להט ביחס לעבר. להט שנבע מרוח הנעורים. 

אילוּסטרצית בינה מלאכותית על אמירתו של הסופר הבריטי, תומאס דה קווינסי: "בוקר החיים הוא גאונות, צהריו הם כישרון, וערבו – זיכרון"

עו"ד אדיר בנימיני 

ADIR A. BENYAMINI 

Attorney at Law 

טיעונים משפטיים בהשראת הספרות / עו"ד אדיר בנימיני

טיעונים משפטיים בהשראת הספרות

עו"ד אדיר בנימיני

בפוסט הקודם "אחרי עשרים שנה" התייחסתי בקצרה לכך שבתקופת עבודתי כעורך-דין אהבתי מאוד לשלב קטעי ספרות בכתבי הטענות שהוגשו לבתי המשפט; מרבית השופטים וחלק גדול עמיתי למקצוע (גם מן העבר השני של המתרס), העריכו תכונה זו ואף החמיאו לי על כך לא פעם. אך למען האמת נתקלתי גם בשופטים שפחות התחברו לסגנון הזה. 

סברתי אז ועמדה זו תקפה עד היום שהדבר הכי משעמם שניתן לקרוא הוא כתב טענות משפטי פרוזאי, המסוגנן באופן יבש וטכני. המודל להשראה עבורי במישור הזה (הטרמינולוגי), היה שופט בית המשפט העליון, ד"ר מישאל חשין.

ביממה שחלפה מאז פרסום הפוסט הקודם, חשבתי לנכון להביא עוד דוגמאות וציטוטים מתוך העולם הספרותי העשיר בו עשיתי שימוש בכתבי הטענות שניסחתי באותה תקופה לבתי המשפט, מבלי שהדבר ירמז באופן כלשהו על הלקוח או הלקוחות מתוך אותם מקרים בהם טיפלתי. החיסיון ישמר.

מי שסיפק הרבה אמירות כנף טובות בהקשר הזה היה הסופר והמחזאי הצרפתי, אוֹנוֹרֶה דֶּה בָּלְזָק, שהיה בעל רקע של משפטן בתחום הפלילי והרבה לעסוק בנושא בכתביו. 

הנה שתי דוגמאות:

 "כל המבקש לשפוט אדם, חייב לפחות להיות בסוד מחשבותיו, בסוד אסונותיו, בסוד רגשותיו" [אונורה דה-בלזק הקמיע (תל-אביב: הוצאת ביתן) תשס"ג-2003, עמ' 77]

בסיפורו "הקמיע" כתב הסופר הצרפתי, אונורה דה-בלזק,  כי הוא "מוכן ומזומן אני ליתן מאה סו לאותו מתמטיקאי שיוכיח במשוואה אלגברית את מציאותו של הגהנום"; המבקש חש במובנים רבים שהוא לא זקוק לשום הוכחה שזוף שכן מבחינתו הוא כאמור מצא כבר הוכחה לקיומו של הגהנום, לפחות זה הפרטי שלו בעולם הארצי הזה (במובן הפיזי והנפשי).

ספר נוסף שסיפק עבורי מקורות רבים לציטוט הוא ספרו חואן מנואל "הרוזן לוקנור". 

הנה מספר דוגמאות לציטוטים בהם עשיתי לא אחת שימוש בכתבים המשפטיים אותם נוסחתי:

"אין בעולם גורל מר יותר מגורלו של מי שהגיע לשפל המדרגה לאחר שהיה ברום המעלה" [ציטוט מתוך: חואן מנואל "מעשה באיש שנעשה ידיד וצמית של השטן" הרוזן לוקנור תרגום: מנחם ארגוב (ירושלים: הוצאת מאגנס) תש"ע-2010, עמ' 175].

"ככל שניחנים הצעירים בשום שכל רב יותר, כך הם חשופים יותר לטעויות רבות במעשיהם. כי תבונתם מגעת להתחיל בדבר, אך הם אינם צופים את אחריתו, ומכאן שהם נופלים למהמורות רבות, אלא אם כן נמצא להם מושיע" [חואן מנואל "מעשה באיש טוב ובבנו" הרוזן לוקנור תרגום: מנחם ארגוב (ירושלים: הוצאת מאגנס) תש"ע-2010, עמ' 12].

"חיוני הדבר שלא תשפטו איש אלא על פי מעשיו לאורך זמן ולא בתקופה קצרה, ותבחנו אם כלכל את מעשיו לטובה או לרעה" [חואן מנואל "מעשה בסלאח א-דין ובגברת, אשת אחד הצמיתים" הרוזן לוקנור תרגום: מנחם ארגוב (ירושלים: הוצאת מאגנס) תש"ע-2010, עמ' 199]

המסות הנהדרות של מישל דה-מונטן מכילים אוצרות רבים. 

הנה שתי דוגמאות:

המבקש חש רגשות חרטה כבדים על התנהגותו הרעה בתקופה הקשה בו שקעה נפשו למצולות הדיכאון. היה לו למבקש זמן ארוך מאוד לעשות חשבון נפש עם עצמו. כפי שכתב מונטן באחד ממסותיו: "מעשה רע משאיר חרטה בנשמה, כמו כיב בקיבה שתמיד מגרד ומדמם. הבינה מסירה יגון וצער אך מאמצת את החרטה, הנעשית מכאיבה יותר מפני שהיא נובעת מבפנים, כמו קור חום וקדחת, המכאיבים יותר מפגעים חיצוניים" [מישל דה-מונטן "על החרטה" מתוך: מבחר מסות (בתרגומו של דרור דורי) חולון: אוריון 2007].

הוגה הדעות הצרפתי הדגול, וולטר, כתב ביצירת המופת שלו "מיקרומגס" את התובנה המאוד נבונה הבאה: "יותר מתמיד אני נוכח לדעת שאסור לשפוט שום דבר על פי גודלו הנראה לעין" , או כפי שכתב זאת יפה, הוגה הדעות הנערץ, מישל דה-מונטן: "קל למדי להתבונן באדם במצבו הרגיל, הפשוט וההמוני, כאשר הוא חורץ משפט על האמת לא על פי משקלם של הקולות, אלא על פי מספרם" [וולטר מיקרומגס-סיפור פילוסופי  (בנימינה: הוצאת נהר ספרים) תשס"ט-2009, עמ' 41; מישל דה-מונטן סנגוריה על רמון סבונד תירגם: דרור דורי (הוצאת אוריון 2011), עמ' 99].

מי שנחשב בעיניי רבים לגדול המחזאים בכל הזמנים, ויליאם שייקספיר, העניק לי אוצר בלום של משפטים גאוניים בהם עשיתי שימוש על פי ההקשר. 

הנה מספר דוגמאות: 

"ארנבת זו, שגעון הנעורים, פוסחת על כל מוקשי התבונה הפסחת" [ויליאם שייקספיר הסוחר מונציה (תרגום: אברהם עוז; הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005), מערכה ראשונה, תמונה ב' עמ' 49]

מי שהיטיב לעמוד יפה על הסיטואציה בה היה נתון הנאשם, הוא אחד מגדולי המחזאים בתולדות האנושות במחזהו הנודע "הסוחר מונציה", והדבר מומחש בדיאלוג בין באסיניו לפורציה: - באסאניו: "הניחי לי לבחור, כי בינתיים הריני חש כמו נתון בסד". 

- פורציה: "[...]אבל אתה הלא נתון בסד, ולפיכך ההודאה של אולי נמסרת תחת לחץ". [ויליאם שייקספיר הסוחר מונציה (תרגום: אברהם עוז; הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005), מערכה שלישית, תמונה ב' עמ' 93].

שייקספיר שם בפי דמותו של מרקוס טוליוס קיקרו את הדברים הבאים (בתרגומו הנפלא של נתן אלתרמן), שהינם אקטואליים מעין כמותם, גם לימינו אנו: "אכן מוזר מזגם של הימים; אך יש ובדברים רואים אנחנו מהרהורי לבנו, מה שאין בהם" [ויליאם שייקספיר יוליוס קיסר (תרגום: נתן אלתרמן) הוצאת הקיבוץ המאוחד – תשמ"ב, עמ' 27

להלן עוד מספר דוגמאות לציטוטים מתוך הספרות:

"נקל להתרחק מן האמת, קשה יותר להגיע אליה" [דני דירו "העוף הלבן" מתוך: על הנשים וסיפורים קצרים תרגום: מיכל רוזנטל (ירושלים: הוצאת כרמל) תשס"ח-2008, עמ' 66]

"אור השמש שונה בהרבה מאורן של מנורות" [מרקוס טוליוס קיקרו "להגנתו של מארקוס קאיליוס רופוס" כתבים נבחרים  (ירושלים: מוסד ביאליק) תשמ"ו-1985, עמ' 103]

בחייו של המבקש "אין אולי עובדות לוקחות לבבות, אין טרגדיות מחרידות, אך כן יש שם מחזות כהים ודמעות נסתרות" [יוסף חיים בְּרֶנֶר מתוך סיפרו "בחורף"].

עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI 

Attorney at Law 

זיכרון פוליטי מן העבר / עו"ד אדיר בנימיני

זיכרון פוליטי מן העבר

עו"ד אדיר בנימיני

לפני מספר חודשים חזרתי וקראתי את הטור שכתבתי במסגרת המדור "המבקר פלוס" שהוקדש לספר אותו חיבר יאיר לפיד על אביו טומי לפיד. הטור עלה לאינטרנט באתר "כאן נעים" תחת הכותרת: "זיכרון פוליטי מן העבר/ בעקבות ספר “זיכרונות אחרי מותי”. הכותרת שאני נתתי לטור ניסתה להתכתב עם שם ספרו של פרופ' אמנון רובינשטיין: "ניסיון פוליטי מסוים".

לעתים רבות אני מוצא את עצמי בעמדה מאוד ביקורתית לגבי דברים שכתבתי בעבר, שכן צצה לי תחושה שהיום הייתי יכול לכתוב את הדברים טוב יותר. זכור לי לפני שנים כשהזמר שלמה ארצי נשאל על סירובו להוציא על CD את אלבומיו הראשונים, הוא השיב כי היום היה מבצע אותם אחרת. כך למשל הרגשתי לא אחת כאשר הייתי שולף כתב טענות משפטי שכתבתי בתור מתמחה במשרד, לאחר שכבר הוסמכתי לעריכת דין.

לעניינו, במקרה הזה, בחלוף כמעט עשרים שנה מאז כתיבת הטור הזה, מצאתי את עצמי בתחושה שונה לחלוטין. הייתי מאוד מרוצה ממה שכתבתי. זה אפילו החזיר לי זיכרונות מתחילת דרכי בפוליטיקה במפלגת שינוי. 

על מנת להבטיח שתוכן הטור ישמר און-ליין, חשבתי שיהיה זה נכון להעתיקו לכאן, שכן כיום הוא מופיע רק באתר אינטרנט אחד. 

צילום עטיפת הספר "זיכרונות אחרי מותי" (הוצאת כתר) מתוך הספרייה הפרטית

הטור המלא מתוך: "המבקר פלוס" - פורסם באתר "כאן נעים" ביום 27/03/2010:

זיכרון פוליטי מן העבר/ בעקבות ספר “זיכרונות אחרי מותי” 

עו"ד אדיר בנימיני

מספרים, על כך, כי הפילוסוף היווני, אפלטון, שהיה מזועזע עמוקות מהוצאתו להורג על ידי חבר המושבעים באתונה של מורו האהוב סוקרטס, החל להעלות על הכתב את רעיונותיו והשקפותיו של רבו הנערץ, בדיאלוגים בהם דמותו של סוקרטס, היא הדוברת הראשית. בשלב כלשהו, ככל שנוקף הזמן, התחיל אפלטון, לפתח לעצמו דעות עצמאיות משלו (אשר לעיתים אף באו בסתירה עם אלה של מורהו הנערץ), והוא מתחיל כפי הנראה לשים בפיו של סוקרטס את השקפותיו שלו. הדבר בא לידי ביטוי בספריו המאוחרים יותר. תופעה זו, זכתה במאה ה-19 לכינוי; “הבעיה הסוקרטית”. 

הדמות הספרותית המייצגת את דעותיו של אפלטון, כביכול מפי סוקרטס, מכונה בשם; “סוקרטס האפלטוני”. פתחתי באזכור הסוגיה הסוקרטית, הואיל ולאחרונה, סיימתי לקרוא בהנאה רבה את ספרו האחרון של יאיר לפיד, בשם; “זיכרונות אחרי מותי – סיפורו של יוסף (טומי) לפיד” (הוצאת כתר). 

בספר זה, נחשף הקורא לתולדות חייו של טומי לפיד, העיתונאי והשר לשעבר, כאשר קולו בוקע כביכול מתוך גרונו של בנו, יאיר, על כל הקושי האובייקטיבי הגדול שיכול להשתמע מכך, וכמובן האתגר העצום שמתלווה לכתיבתו של ספר באופן הזה. אציין, כי ספר זה, עורר בי עניין רב, עוד בטרם ניגשתי לרכוש אותו; כמי שזכה להכיר את האיש טומי לפיד מן הרגע שבו נכנס לחיים הפוליטיים והצטרף ל’תנועת שינוי’, ועד ליום הפרישה מן הפוליטיקה, מצאתי עניין רב לגלות כיצד הוא ניתח את אירועי התקופה, ובעיקר מה חשב על ההתנהלות הפנים מפלגתית בתוך תנועה שינוי, ועל הדמויות שהרכיבו אותה. אודה, ולא אכחד, כי מאותו היום בראשית שנת 2006, שבו לחצו מספר פעילי אופוזיציה בתוך “שינוי” על מנגנון ההשמדה העצמית של המפלגה, ייחלתי לרגע שבו יבוא מאן-דהו, אשר ישים את נפשו בכפו, ויתעד בספר את קורותיה של מפלגת שינוי. 

בראשית שנות ה-80, לאחר ש’תנועת ד”ש’ (שזכתה אף היא ל-15 מנדטים בבחירות לכנסת התשיעית), התפרקה לכל עבר, התפרסמו שני ספרים אשר תיעדו את שלבי הקמתה והתפרקותה; “עלייתה ונפילתה של ד”ש” של נחמן אוריאלי ו-אמנון ברזילי (הוצאת רשפים), ו-“ניסיון פוליטי מסוים” (הוצאת עידנים) של אחד ממייסדי תנועת שינוי, פרופ’ אמנון רובינשטיין. 

תקופה ארוכה, קוויתי בלבי, שיקום גורם כלשהו (מן העיתונות או מן האקדמיה), שימצא לנכון לתעד את סיפורה של תנועת שינוי, לעמוד על הישגיה וכישלונותיה ולבחון לעומק את הסיבות לנפילתה. ארהיב עוז, ואומר, כי לטומי לפיד, עצמו, הייתה אמונה בכך שיקום ביום מן הימים תלמיד דוקטורנט אשר את עבודת ה- Ph.D שלו, יקדיש לנסיקתה הפוליטית המופלאה, ויוצאת הדופן של תנועת שינוי. 

זכור לי היטב, כיצד ציין לפחות פעם אחד, באחד מנאומיו במועצת שינוי, שאת הדברים הבאים הוא מבקש שיתועדו בפרוטוקול לטובת אותו דוקטורנט עתידי. אם נחזור לרגע לספר “זיכרונות אחרי מותי”, הרי שעל פי התרשמותי האישית הצליח יאיר לפיד במיומנות ובכישרון רב להתגבר מעל הבעיה הסוקרטית, וכשקראתי את הספר דמיתי בראשי שאני שומע את טומי, עצמו, ובקולו אומר את הדברים אותם אני קורא. בכל מקרה, יכולתי לדמיין אותו, אומר אותם בקולו. מלבד מקומות בודדים בהם הגיח לו לשיטתי “סוקרטס האפלטוני” (בעיקר בקטעים האידיאולוגיים וחלקים מסוימים המתארים את המציאות הישראלית), עומד המחבר בגאון באתגר הענק שהציב לעצמו ומתגבר עליו בהצלחה. כבר ביום רכישת הספר, מצאתי את עצמי מרותק אליו, ותוך פרק זמן של ארבעה ימים בלבד, סיימתי לקרוא אותו (פרק זמן זה היה וודאי מתקצר אילו לא היו לי גם עיסוקים אחרים…)

עבורי היה זה מסוג הספרים שיוצרים אימפקט בתודעה, ותוכנו מלווה אותך במחשבותיך בימים שאחרי סיום הקריאה ומן הסתם גם במהלכה. אינני יכול לעמוד על הנסיבות בדיוק, שכן, יתכן שלא רק התוכן, אלא ההיכרות האישית עם הדמות היא שהביאה ליצירת האימפקט האמור.

הספר, חושף בהרחבה תחנות רבות בחייו של טומי לפיד, וסייע לי להשלים הרבה חללים באינפורמציה שכבר הייתה והיו חסרים לי; היו ברשותי מספר חוויות מקוטעות ששמעתי מפיו בהזדמנויות שונות, והספר, השלים לי למעשה, חלקים רבים מאוד בפאזל המאוד חלקי שהיה ברשותי. בעיקר נהניתי לקרוא על תקופת עבודתו בעיתון ’מעריב’, השליחות ללונדון ועל היחסים המיוחדים עם רוברט מקסוול (10 ביוני 1923 – 5 בנובמבר 1991) שהיה מיליארדר בריטי, איל תקשורת, פליט מלחמה יהודי, שעשה את הונו מאפס. 

יחד עם זאת, מנקודת מבטי הסובייקטיבית לא אכחיש, כי הספר לא השביע את תאבוני בכל הנוגע לסקירת פרק החיים הפוליטי בתוך תנועת “שינוי”. הפרקים בספר, המוקדשים לפעילות הפוליטית של טומי לפיד, עוסקים פחות בתנועת שינוי, ובמה שהתרחש בה, והם מתרכזים בעיקר בפן הממלכתי יותר ומתמקדים בתקופת כהונתו כחבר כנסת ולאחר מכן, כחבר הממשלה. יתכן, וניתן למצוא את ההסבר לכך, שהספר נכתב לציבור הרחב אשר מתעניין אולי יותר בפן הממלכתי, ופחות בפן המפלגתי. מה עוד, שצריך לזכור תמיד בקורות חייו העשירים של טומי לפיד, הפוליטיקה היא רק פן אחד מיני רבים, וקשה עד בלתי אפשרי, לתת ביטוי לכול האספקטים והניואנסים. 

כשאני מהרהר בו בקור רוח, מנקודת המבט של היום, והרחק מזוהרה הרב של נוכחותו, אני יכול לומר בהתייחס לתקופה שמגיעה קרוב לשמונה שנים, בהם זכיתי להכיר את טומי באופן אישי, כי המדובר בדמות מרתקת ביותר. מסוג אותן הדמויות של אנשים המעצבים והמשפיעים ביותר איתם אתה בא במגע מדי פעם בחייך.

במהלך חיינו, אנו הרי פוגשים אלפי אנשים במסגרות שונות, מרביתם לא משאירים בנו כל רושם או חותם כלשהו, אבל לכל אדם, יש את רשימת האישים שלו, אשר מהם, אכן, הושפע ולמד, לטוב ולרע. לעיתים המדובר בדמויות דומיננטיות ומכוננות המעצבות אישיות ולעיתים הן רק משפיעות עליה או מתקנות אותה. עבורי באופן אישי, טומי לפיד, היה אדם מרתק ורב קסם, דמות בלתי נשכחת שהייתה חוויה לשהות במחיצתה. אדם דומיננטי ביותר עם נוכחות שלא ניתן להחמיץ, אשר מן המגע והמפגשים עמו, זכיתי להפיק לא מעט תועלת מכל מיני בחינות; לא רק בהיבטים הפוזיטיביים, אלא לעיתים גם איך לא לנהוג במצבים מסוימים.

נתקלתי במהלך חיי באנשים רבים וטובים הנרתעים ממאבקים, הסבורים שגם הניצחון אינו שקול כנגד תוצאות המאבק. טומי, ידע את מחירו של המאבק ואת סיכוניו וסכנותיו ולעולם לא נרתע. הלוחם, כידוע חושף עצמו לתקיפות ולפגיעות, להתנגדויות ולהתנצחויות, אבל זה לעולם לא הסית אותו מן המטרה, עד לאותו הרגע הגדול בו זכה לראות את דמדומי השחר של הניצחון הגדול בבחירות לכנסת שאפשר לו להתיישב על כסא שר המשפטים. יום הניצחון הזה, היה המאושר בחייו.

בתמונה: אדיר בנימיני ושר המשפטים, יוסף טומי לפיד, בכנס בחירות מוניציפליות בנתניה (2003)

עו"ד אדיר בנימיני 

ADIR A. BENYAMINI

 Attorney at Law 

"עידן התמימות" בפוליטיקה, במשפט, בקולנוע ובספרות

"עידן התמימות"

עו"ד אדיר בנימיני

שם ספרה של אידית וורטון "עידן התמימות" שירת אותי רבות במהלך השנים, בפוליטיקה ובעולם המשפט. בהזדמנויות שונות כאשר מי מעמיתי או חברי הביע עמדה תמימה או נאיבית בנוגע לסוגיה פוליטית או משפטית (בדרך כלל לגבי תוצאה צפויה של תיק משפטי שהתנהל במשרד או לגבי עובדה כשלהי שהייתה קשורה לתיק), הייתי מאזכר את שם הספר. נהגתי לומר משהו בסגנון: "'עידן התמימות' עבר וחלף לו, כל שנותר הוא ספר נפלא מאת אידית וורטון". ומוסיף ש"מרטין סקורסזה ביים סרט מצוין על פי הספר בכיכובם של דניאל דיי-לואיס, מישל פייפר ווינונה ריידר האגדתיים". אזכרתי את שם הספר הזה ואת הסרט שבא בעקבותיו גם במועצת העיר נתניה, כאשר אחד מעמיתי הביע עמדה שבעיניי הייתה מאוד תמימה, או שניסה לשכנע בצדקת עמדתו תוך שימוש ברטוריקה כזו.

זו ההזדמנות לווידוי קטן; בצעירותי השחקנית, וינונה ריידר, הייתה בעבורי המודל של האישה בעלת המראה המשולם. עד היום אני עדיין נהנה לצפות בסרטים שהיא השתתפה בהם. אין לי גם ספק שיתכן מאוד שזה גם השפיע עלי, בעת ההיא, במרוץ אחד האישה האידאלית עבורי. 

זו גם הזדמנות לכתוב כמה מילים על סרטים תקופתיים (תקף גם לסדרות תקופתיות) המופצים בעשור האחרון, וכוללים בחלקם עיוותים היסטוריים ועיוותים תרבותיים, בשם הרצון לרצות את הקהל או לשאת חן בעיניי הקהל. העיוותים הם כל כך חדים שחלק גדול מהעלילות התקופתיות בקולנוע ובטלוויזיה שייכות יותר לעולם הפנטזיה מאשר להיסטוריה. 

במובן הזה, סרטו של מרטין סקורסזה הוא גם סממן מסוים לתום "עידן התמימות" הקולנועי בכל הנוגע לעלילות שהתרחשו במאות קודמות, או לפני אלפי שנים. כיום האנרכוניזם שולט בתסריטים תקופתיים רבים. אין אפילו ניסיון להקפיד על דיוק היסטורי. לעתים זה כל כך שקוף שהדבר הופך את העלילה למופרכת או מגוחכת. הדבר הביא לכך שלעתים רבות פשוט קטעתי את הצפייה בסדרות או בסרטים תקופתיים, מיד כאשר זיהיתי את המגמות של התסריטאים. לעתים די היה בצפייה בפרומו כדי להבין זאת, שאין מדובר ביצרה המקפידה על דיוק תקופתי.

עטיפת הספר "עידן התמימות" מאת אידית וורטון (הוצאת כתר) מתוך הספרייה הפרטית

      

עו"ד אדיר בנימיני

ADIR A. BENYAMINI 

Attorney at Law

 ----------------------

וולטר / "קנדיד או האופטימיות"

"Voltaire "Candide ou l'optimisme

וולטר / "קַנדיד, או האופטימיות"

עו"ד אדיר בנימיני

ספרו של וולטר "קנדיד" הוא אחד האהובים עלי ביותר; חבר נאמן במועדון הטופ-10 שלי. לבטח הסאטירה הטובה ביותר שקראתי אי פעם.

קראתי את הנובלה במהלך חופשה באי קוס שביוון בקיץ 2011; החופשה כשלעצמה הייתה עמוסת חוויות רבות, רובן פחות טובות מכל מיני סיבות, אך מוצלחות מאוד מבחינת קריאת ספרים. זו הייתה פרודוקטיבית מאוד ביחס לפרק הזמן והחוויות שהספקנו לצבור. באותה חופשה בנוסף ל"קנדיד" הספקתי לקרוא את המחזה ד"ר פאוסט של כריסטופר מארלו (מעולה), ספר הכולל עשרה סיפורים קצרים של ארנסט המינגווי (שהיה מאכזב ביותר). הספר הרביעי היה "ילד 44" של טום רוב סמית.

"קנדיד או על האופטימיות" היא נובלה סאטירית אותה פירסם וולטר בראשית שנת 1759; קראתי את הגרסה בתרגומו דורי מנור (הוצאת פן, ספרי חמד וידיעות-אחרונות) משנת 2006. הספר כולל סארקזם עוקצני המטובל בהומור ו"סגירת חשבונות" ישירה של וולטר עם תורתו של הוגה-הדעות, גוטפריד וילהלם לייבניץ. בעיקר בנוגע לחלק בתורתו המעודדת הסתכלות מאוד אופטימית על העולם.  הפילוסופיה של לייבניץ מובאת לקורא באמצעות דמותו של פנגלוס (מורהו של קנדיד), המאמין ב"טוב שבכל העולמות האפשריים". עלילת הספר שמתמקדת במסע המשותף, מתקדמת במהירות ממקום למקום. קנדיד (פירושו "תם" בצרפתית) ופנגלוס נודדים ברחבי אירופה ובארצות אמריקה הלטינית, ועוברים חוויות מטלטלות בכל מקום. 

לדידו של וולטר: "להיות אופטימי זאת אומרת להתעקש שהכל טוב גם כשהכל רע". יצוין כי הביקורת היא פרי-נוצתו של אדם שהיה פעם מחסידי תורתו של לייבניץ. וולטר עצמו האמין בה בעבר. החלטתו לנטוש את המשנה האופטימית באה על מאורעות שהתרחשו בחייו, והידיעות בדבר אסונות שהתרחשו בעולם, כמו למשל רעידת האדמה בפורטוגל (1755).

כדרכו של וולטר, הכנסייה והממסד הדתי לא יוצאים מקופחים מן הציניות, הסארקזם וההומור השחור שמאפיינים כל כך את יצירותיו. כך גם השלטון המלוכני החילוני, ואפילו התנהגות בני האנוש בענייני האהבה והרומנטיקה זוכים "לטיפול שורש מצדו". התוצאה לטעמי יוצאת מגדר הרגיל.

בעת שאנשי האינקוויזיציה הפורטוגזית עוצרים את גיבור הספר ואת מורהו הנערץ בשל השמעת דברי מינות לכאורה, תיאר זאת כהאי לישנא: "ואחרי ארוחת הערב כפתו גם את דוקטור פנגלוס ואת קנדיד תלמידו: את האחד עצרו משום שאמר את אשר על לבו, ואת השני – משום שהאזין לדבריו בארשת של הסכמה" (עמ' 35).   

הנה דוגמא נוספת; דברים המובאים מפי דמותו של הסנטור הונציאנו פוקוקורנטה: "להעלות על הכתב את הדברים שאתה מאמין בהם - הרי זה טוב ויפה: זהו מותר האדם. אך אצלנו באיטליה אנשים כותבים אך ורק דברים שהם אינם מאמינים בהם. תושבי ארצם של יוליוס קיסר ושל מרקוס אנטוניוס אינם מעיזים לגבש ולו דעה אחת בלי לקבל קודם את אישורם של הדומניקנים. הייתי שמח לגמור את ההלל על החירות הזאת, המשרה מרוחה על גאוני אנגליה, אלא שלהט היצרים ורוח הפלגנות מכלים בה כל חלקה טובה!" (עמ' 128).

אם לא די בכך, וולטר משלב בספר גם ביקורת קטלנית על המחזאים והסופרים בתקופתו: "אין די במחזה של התרחשויות מסעירות מן הסוג שאנו מוצאים בכל רומן, השובות תמיד את לב הצופים: אדרבה, המחזאי צריך לחדש בלי להיות מוזר, להיות נשגב מבלי להיות מאולץ. הוא צריך להכיר את רגשותיו הכמוסים ביותר של האדם ולדעת לדובב אותם. עליו להיות משורר אמיתי, אך מבלי שאיש מגיבורי המחזה ידבר כמשורר. הוא חייב לשלוט בשפה שלטון בלי מיצרים ולהתנסח באופן צרוף והרמוני, אך בלא שהחרוז יאפיל על המשמעות. מי שאינו מקיים את כל התנאים האלה, יוכל אומנם לכתוב שתיים או שלוש טרגדיות שיזכו להצלחה בקרב הקהל, אך אף פעם לא יזכה להימנות עם טובי הסופרים. מעטות מאוד הן הטרגדיות הטובות. יש טרגדיות שבעצם אינן אידיליות הכתובות בדיאלוגים מחוזרים בקפידה ומנוסחים היטב, יש כאלה שהן לא יותר מאשר רצף מעייף של טיעונים פוליטיים, או הרחבה מנופחת של טיעונים פשוטים, ויש כאלה שהן גיבוב של זעקות פראיות של מיני הוזים אחוזי דיבוק, נאומים ארוכים ונטולי סגנון, שהכותב מפנה אל האלים כי אין לו מושג איך מדברים עם בני אדם, אמרות שפר זולות וחסרות בסיס, ושלל מליצות מוכרות לעייפה" (עמ' 109).

הספר "קנדיד" זכה להצלחה גדולה עם הוצאתו לאור, למרות שנאסר לפרסום במדינות קתוליות רבות, בשל תוכנו האנטי כנסייתי. כדי לטשטש את עקבותיו עשה וולטר שימוש בכלי שהיה נפוץ בתקופתו, וכתב במבוא לספר שאין זו יצירה מקורית, אלא רק תרגום "מכתב יד בגרמנית שהותיר אחריו דוקטור ראלף, בצירוף תוספות שנמצאו בכיסו של הדוקטור המלומד כאשר נפטר במינדן, בשנת אדוננו המושיע 1759". 

כך נהג מונטסקייה כשפרסם את ספרו המפורסם "מכתבים פרסיים", שכלל אף הוא ביקורת חברתית ופוליטית על המשטר, ולשם הזהירות תוכן הדברים בספר מובאים כביכול בפי אציל פרסי שהגיע לפריז. כך ניסח זאת מונטסקייה: "הפרסים הכותבים מכתבים אלה התגוררו בביתי; חיינו בצוותא[...] הם העבירו אלי את מרבית מכתביהם, ואני העתקתים. ואף נפלו לידי כמה וכמה איגרות[...] אינני משמש אפוא אלא בתפקיד של מתרגם" [שארל דה-מונטסקיה מכתבים פרסיים (תרגום: אביבה ברק), הוצאת מוסד ביאליק והאונ' הפתוחה 2005, עמ' 49]. 

דבר דומה עשה גם תומס מור, כשהעלה על הכתב את ספרו המופלא, ששמו הפך למושג בזכות עצמו: "אוטופיה". מור מתאר את שיטת הממשל האידיאלית בעזרת דמות פיקטיבית העונה לשם רפאל היתולדאוס , שכביכול שהה באי אוטופיה, והיה עד לממשל המושלם השורר במקום [תומס מור אוטופיה (תרגום: איילת אבן-עזרא), הוצאת רסלינג 2008, עמ' 55]. 

צילום של עטיפת הספר "קנדיד או האופטימיות" מתוך הספרייה הפרטית

עו"ד אדיר בנימיני

 ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law

 ----------------------

כמה מילים על הספר "שלושה בסירה אחת מלבד הכלב" / עו"ד אדיר בנימיני

(Three Men in a Boat (to Say Nothing of the Dog‏

Jerome K. Jerome

ג'רום ק. ג'רום / "שלושה בסירה אחת מלבד הכלב"

עו"ד אדיר בנימיני

לספרו של ג'רום קלפקה ג'רום "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)" הגעתי בעקבות המלצה שנתן לנו פרופ' אברהם דיסקין, במהלך אחד הקורסים שהעביר בשנה ג' לתואר הראשון במדע המדינה, באוניברסיטה העברית בירושלים. באותה העת (שנת 2001) צייד אותנו פרופ' דיסקין בהערות אגב רבות ובאנקדוטות מעניינות במהלך השיעורים שלו (שהיו לעתים אגביות לחלוטין ביחס חומר הנלמד), וחזר וציין שכל אנקדוטה כזו, יכולה למצוא את דרכה למבחן הסופי, גם אם אינה קשורה ישירות לחומר הנלמד. אהבתי זאת. לימים, כאשר הפכתי בעצמי למרצה במסגרת "תוכנית גל" ב"מרכז האקדמי שערי מדע ומשפט", אימצתי גישה זו, ושיתפתי את הסטודנטים במידע וסיפורים רבים שהצטברו אצלי במהלך השנים.

אחד מאותן אנקדוטות של פרופ' דיסקין הייתה המלצה על ספרו של ג'רום ק' ג'רום "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)", לא לפני ששאל בכיתה האם מי מהנוכחים יודע במה מדובר?! דיסקין שאל מיהם ה"שלושה בסירה אחת"? סטודנט אחד בכיתה השיב (תשובה נכונה כשלעצמה), שמדובר בתוכנית רדיו הומוריסטית וסאטירית ששודרה ב"קול-ישראל" בשנות החמישים והשישים. תוכנית שהייתה יוזמה של יצחק שמעוני, על בסיס פורמט בריטי דומה, אשר הפכה ללהיט גדול בתרבות הישראלית באותה תקופה.

כשלעצמי, לאורך כל חיי כסטודנט רשמתי בפני כל המלצה לספר שמרצה העלה במהלך השיעורים (כפי שקרה גם עם הספר "בית המשפט" של קוונטין ריינהולדס עליו כתבתי פוסט בנפרד), במטרה לרכוש אותו ביום מן הימים. כך גם במקרה הזה, רשמתי לפני את ההמלצה כספר שעלי להכניס לרשימת הקריאה העתידית. לא אכחד שפרופ' אברהם דיסקין בפירוש עשה "בילד-אפ" לספר ולאיכות ההומוריסטית שלו. במובן הזה, כאשר הגעתי לשלב הקריאה, עלי לומר בכנות שיתכן ובשל פערי הדורות והתרבויות מצאתי את האמירות הללו כמופרזות קמעה. יחד עם זאת, דליתי כמה פנינים מתוכו. אינני זוכר את השנה המדויקת בה קראתי את הספר (להערכתי זה היה באזור שנת 2005 או 2006). אציין שקראתי את תרגומו דני קרמן בהוצאת אריה ניר, שיצא לאור בשנת 2002.

הדוגמא הבולטת ביותר לאמירת כנף הומוריסטית טובה, בה אני עושה שימוש מידי פעם ברשתות החברתיות, במקרים בהם החזאים בישראל מבשרים לנו כי צפוי יום גשום, ובסופו של דבר אנו מתעוררים ליום אביבי ושמשי. במצבים כאלה אני מעלה לעתים את הציטוט הבא מתוך הספר:

"לדעתי מכל ההבלים המטופשים שהאנושות נגועה בהם, ההונאה הזאת ששמה 'תחזית מזג האוויר' היא הגרועה ביותר".

[ציטוט מתוך הספר: "שלושה בסירה אחת מלבד הכלב" תרגום: דני קרמן (הוצאת אריה ניר) 2002, עמ' 183]

ג'רום ק. ג'רום היה סופר ומחזאי אנגלי אשר כתב ופרסם עשרות נובלות, סיפורים קצרים ומחזות. הספר "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)" אותו כתב בגיל 30, הוא יצירתו הידועה ביותר, וזו יצאה לאור בשנת 1889. בתמצית, העלילה מתמקדת בשלושה חברים שג'רום הוא אחד מהם אשר יוצאים מלונדון לשיט בסירה קטנה על פני נהר התמזה.

צילום של עטיפת הספר "שלושה בסירה אחת" מתוך הספרייה הביתית

  

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law http://www.adir-benyamini-netanya-city.com/ ----------------------

אנקדוטה על יהירות ופטפטנות / עו"ד אדיר בנימיני

אנקדוטה מאת מרקוס טוליוס קיקרו על המפגש בין חניבעל מקרתגו 

לבין הפילוסוף פורמיו

באחד מכתביו של המדינאי הרומי, מרקוס טוליוס קיקרו ("על הנואם"), מסופרת אנקדוטה מעניינת המובאת שם מפי דמותו של קווינטוס לוטאטיוס קאטולוס, במהלך שיח אוראטורים (ביח' Orator). 

קאטולוס מספר על אמן דיבור יווני בשם פורמיו, שעל פי דבריו היה ידוע כפילוסוף מן האסכולה הפאריפאטאטית.

כך מביאה את הדברים אותה הדמות: בעת ששהה בגלות באפסוס, הוזמן אחד מגדולי המצביאים בתולדות האנושות, חניבעל מקרתגו, להאזין להרצאה מפיו של  אמן דיבור יווני בשם פורמיו, אשר הרצה "שעות אחדות על תפקידו של מצביא ועל ענייני צבא בכלל". בעוד שקהל המאזנים נהנה הנאה מרובה מן ההרצאה, נשאל חניבעל, מה דעתו שלו על הפילוסוף הלה? לכך השיב המצביא מקרתגו כי הוא "ראה כבר לעיתים קרובות זקנים מטורפים, אולם מימיו לא ראה איש מטורף יותר מפורמיו". 

וכך סיכם את האירוע מתוך הספר קאטולוס: "וחיי הרקולס, הוא צדק; וכי יש דוגמא אחרת ליהירות או לפטפטנות, מזו, שיווני, שמעולם לא ראה אויב או מחנה-צבא, שמעולם לא היה קשור אף לא בקשר רופף ביותר למשרה ציבורית כלשהי, ייתן הוראות בענייני צבא לחניבעל, שלחם שנים כה רבות על ההגמוניה עם העם הרומי, שהכניע את כל עמי העולם?"

(הציטוט מתוך: מרקוס טוליוס קיקרו "על הנואם(II)" מתוך: כתבים שונים תרגום: ארנסט דוד קולמן (ירושלים: מוסד ביאליק) תשמ"ו-1985, עמ' 186-187)

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law http://www.adir-benyamini-netanya-city.com/ ----------------------

קוונטין ריינולדס, "בית המשפט – סיפורו של הפרקליט והשופט סמואל ס. לייבוביץ" (הוצאת אריה ניר) תשס"ה-2005

סיפורו של הפרקליט והשופט סמואל ס. לייבוביץ

עו"ד אדיר בנימיני

במהלך למודי המשפטים נרשמתי לשיעור "אתיקה משפטית" אצל עורך דין ידוע מהשוק הפרטי, שהיה בעבורו עיתונאי. במהלך אחד השיעורים המליץ המרצה בחום על קריאת ספרו של קוונטין ריינולדס, המביא את סיפורו של הפרקליט היהודי-אמריקני, סמואל ס. לייבוביץ, שלימים מונה להיות שופט.

צחוק הגורל (למען האמת היה די מאכזב ועצוב) שלימים התגלה שאותו עורך דין הסתבך בפרשה שעל פי מה שיוחס לו בה, כללי האתיקה לא היו ממש נר לרגליו, וזאת בלשון המעטה. 

ניגשתי אליו בהפסקה של אותו שיעור וביקשתי לקבל קצת יותר פרטים על הספר; הוא סיפר כי עו"ד דב וייסגלס, המליץ לו על הספר ומאז הוא ממליץ עליו בכל הזדמנות אפשרית כספר מעורר השראה לכל מי ששואף לעסוק במלאכת הפרקליטות.

למרות שבתקופת הלימודים בבית הספר למשפטים (כמו גם בכל פקולטה במדעי הרוח והחברה) היה עלינו לקרוא הרבה מאוד טקסטים בקורסים השונים, מצאתי את הזמן, בעיקר בנסיעות ברכבת, לקרוא את הספר עליו המליץ.

הסתבר שהספר אכן מעורר השראה; כמי שקיבל את העצה אף העברתי אותה הלאה. לימים כאשר הפכתי לעורך-דין במשרדו של עו"ד דוד גולן, המלצתי לכל מתמחה חדש שנקלט במשרד לרכוש ולקרוא את הספר. רבים מאוד אכן עשו זאת, ויצאו עם אותם חוויות שאני יצאתי עמם. 

הספר המורכב מתיקים אותם ניהל לייבוביץ' תחילה כעורך-דין ובהמשך כשופט. הם מסופרים ביד האומן של העיתונאי-משפטן קוונטין ריינולדס (1902-1965), שנכח ברבים מהמשפטים אותם ניהל לייבוביץ' וסיקר אותם.

להלן כמה ציטוטים שאהבתי במיוחד מתוך הספר:

"אני שומע רבים צועקים, 'הענישו את האשמים' אך רק בודדים מזדעקים כדי לטהר את שמם של החפים מפשע" 

(הפרקליט, סמואל סימון לייבוביץ, מתוך נאום הסיכום שנשא בפרשת סקאטלארו; במקור מדובר באמירה השייכת לדניאל דפו שנכתבה ב"פניה לכבוד ולצדק")

===

"הפתגם הנאה שאומר כי האמת תמיד מנצחת הוא עוד שקר לבן שההיסטוריה מפריכה פעם אחר פעם. הרעיון שלאמת יש כוח עצום לגבור על כוחות הרשע ועל הדיעות הקדומות הוא עוד אשליה רגשנית" (סמואל ס. לייבוביץ).

===

"החוק הוא כמו אדם שרודף אחרי חשמלית, אך לעולם לא מצליח להשיג אותה. גם אם לאדם יש סיכוי להתקרב לחשמלית. החוק תמיד ימשיך לפגר אחר הסוגיות הבוערות" (קוונטין ריינולדס).

===

השופט האמריקני הנודע, סמואל ס. לייבוביץ, בהתייחסו לסוגיית מדיניות הענישה בעולם המערבי, אמר ש"כל שופט יגיד לך שבית הכלא משקם אסירים רק במקרים נדירים ביותר. ברוב המקרים, הוא יוצא משם מושחת ואנטי חברתי יותר משהיה כשהושם מאחורי הסורגים". 

השופט לייבוביץ סבר ובצדק לשיטתנו, כי תפקידו המרכזי של שופט הוא בין היתר "להרחיק מן החברה את הפושע קר-המזג, כדי להגן עליה; ולנהוג במידת הרחמים כל פי חסרי המזל, שניתן להחזיר למוטב".

===

כל הציטוטים מתוך: קוונטין ריינולדס, "בית המשפט – סיפורו של הפרקליט והשופט סמואל ס. לייבוביץ" (הוצאת אריה ניר) תשס"ה-2005

עו"ד אדיר בנימיני (2013)

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law http://www.adir-benyamini-netanya-city.com/ ----------------------

סקירה ספרותית פואטית - ספרי שירה שנקראו על ידי לאחרונה / עו"ד אדיר בנימיני

סקירה ספרותית פואטית

ספרי שירה שקראתי במהלך החודשים האחרונים

עו"ד אדיר בנימיני

בפוסט זה אסקור בתמצית ספרי שירה של משוררים עבריים בולטים. ספרים אותם סיימתי לקרוא במהלך החודשים האחרונים. אביא מספר ציטוטים קצרים מתוך מקבצי השירים אותם אהבתי באופן מיוחד.

"שיעור מולדת" - אסופת שירים (עורך: דני נגר) מוסד ביאליק/המועצה הציונית בישראל (2023)

"כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל.

כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלֻדּוֹת שֶׁדּוֹן קִישׁוֹט הֵעִיף עַל טַחֲנוֹת הָרוּחַ." 

(רוני סומק ציטוט מתוך: "שיר פטריוטי")

---

"וּמַה לַעֲשׂוֹת שֶׁאֶצְלִי הַנִּתּוּחַ הִצְלִיחַ וּבַּגְדָּד מֵתָה. וְלֹא נוֹתְרָה אֶלָּא הַמּוּסִיקָה שֶׁהָיָה אֲבִי שׁוֹמֵעַ בְּתַחֲנוֹת הַבּוּשָׁה, כְּשֶׁהִמְתִּין בַּחַנְיוֹן התַּת-קַרְקָעִי, לָקַחַת אוֹתִי אֶל צְבָא הָעָם בְּדַרְכּוֹ לָעֲבוֹדָה." 

"וְלֹא אֶשְׁכַּח לְעוֹלָם אֶת עֶצֶב יָדוֹ הַמְּגַשֶּׁשֶׁת אַחַר הָעִבְרִית, לְהַחְלִיף מַהֵר, לִפְנֵי שֶׁיוֹצְאִים וְעוֹלִים מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה."

(אלי אליהו מתוך: "מתחת לפני האדמה")

---

"הַשּׁוֹפֶטֶת צִטְּטָה צִ'יף אִינְדְּיָאנִי שֶׁאָמַר, "סִפּוּרִים. רַק סִפּוּרִים קוֹשְׁרִים אוֹתָנוּ

לָאֲדָמָה. בְּלִי סִפּוּר אֲדָמָה תָּמִיד תִּשָּׁאֵר גָּלוּת".

(מיה טבת דיין ציטוט מתוך "אדמה")

---

"יָרַד הֲמוֹן הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ, גֶּשֶׁם שֶׁשְׂפַת אִמּוֹ הִיא עִבְרִית"

(חמוטל בר יוסף)

---

"התגעגענו אל הרגע בעודו מתרחש"

(ערן ויזל ציטוט מתוך: "ימי קציר")

דוד אבידן / "נמר צעיר בסתיו" (מבחר שירים) הוצאת הקיבוץ המאוחד 2018

"חגורת הבטון של העיר הדוקה בהחלט הדוקה[...] הרחובות ממריאים לאט" 

---

"השירים, כדרכם, אינם מגלים אלא את הניתן להאמר במילים[...]"

---

"וְהַכְּתִיבָה אַף הִיא אֵינָהּ אֶלָּא תִּרְכֹּבֶת מְשֻׁנָּה

שֶׁל יְצָרִים וְתוֹדָעָה, שֶׁל יִסּוּרִים וִידִיעָה."

---

"אִישׁ לֹא יְטַפֵּל, בַּבִּלְתִּי-מְטֻפָּל-מִטִּבְעוֹ. רַק הַתְּבוּנָה תִּדָּחֵק אֵיכְשֶׁהוּ, תֵּאָחֵז בַּקִּיר הַנּוֹפֵל."

---

"אני אוהבת את השקט, שנשאר אחריך; אני אוהבת את החדר, כשהוא ריק בלעדיך."

"אני אוהבת את הרגע, בו נשארתי בלעדיך"

"אני אוהבת את השקט, שנשאר אחריך. אני אוהבת את החדר, כשהוא ריק בלעדיך."

תרצה אתר / "מערבה מכאן" (מבחר שירים) הוצאת הקיבוץ המאוחד 2021

"אָז מָה אִם חָלְפָה עוֹד שָׁנָה?

בִּגְלַל זֶה מֻכְרָחִים מַתָּנָה?.."

---

"כשהכל מסביב שחור, שחור,

והכל מסביב ירוק רק מרחוק"

"יפים חיי איש ואשה מרחוק"

"יפים הדברים מן הרחוק"

"וגם בחושך הכי עמוק וגם באור,

יש אנשים שמגדירים אותם כשלהם"

---

"הַלַּיְלָה אֵינֶנּוּ רַק חשֶׁךְ עַל דֶּרֶךְ,

לִפְעָמִים הוּא שִׁירִים וְנִגּוּן וָהֵד.

כֵּן, לִפְעָמִים הַלַּיְלָה הוּא שִׁירִים רַבִּים."

"הַלַּיְלָה אֵינוֹ רַק חֲלוֹם וְשָׁמַיִם,

לִפְעָמִים הוּא תְּפִלָּה לְמָחָר אַחֵר."

"הַלַּיְלָה אֵינֶנּוּ רַק אֶרֶץ רוֹדֶמֶת,

לִפְעָמִים הוּא, פָּשׁוּט, קְצָת שִׁירִים יָפִים."

"לִפְעָמִים, כֵּן, לִפְעָמִים

הַלַּיְלָה הוּא נִגּוּן וְחֶדְוַת נְעוּרִים,

לִפְעָמִים, הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ תָּמִים."

---

"יש דברים ששכחתי, והם - לא שכוחים"

---

"זה הלילה שכותבים עליו שירים"

---

"כְּבָר לַיְלָה, הָעִיר נִרְדְּמָה עַל בָּנֶיהָ."

"כֵּן, לַיְלָה,

הַשֶּׁקֶט עָגֹל וְרוֹגֵעַ,

שָׁלֵם וְעָמֹק וְיוֹדֵעַ

אֶת כָּל הַדְּבָרִים, כִּי עֵינֶיהָ

שֶׁל הָעִיר אוֹמְרוֹת הַכֹּל."

---

"אֶצְלִי כָּל פֶּרַח הוּא סִכּוּי

שֶׁיִּהְיֶה פִּתְאֹם שִׁנּוּי

נִשְׂגָּב, כַּבִּיר, בִּלְתִּי מָצוּי"

---

"כאן בעיר הזאת, ישנן רק שתי עונות;

קיץ קיץ, קיץ וקיץ; חם יותר או פחות, אבל תמיד זה קיץ"

"כאן בעיר הזאת, ישנם רק שני נופים; בית בית, בית ובית. בית רם, מגדל, צריפים, אבל תמיד זה בית"

נתן אלתרמן / "עוד חוזר הניגון" (מבחר שירים) הוצאת הקיבוץ המאוחד 2017

"כֵּן, הַדּוֹרוֹת בָּאִים חוֹלְפִים בְּלִי גֶמֶר,

אַךְ לְכָל דּוֹר יֵשׁ כַּלָּנִית וָזֶמֶר.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ, אִם בֵּין סוּפוֹת וָרַעַם

פָּרְחָה הַכַּלָּנִית לוֹ, לוּ רַק פַּעַם."

---

וְלַסְּפָרִים שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח

פִּלְאוֹ שֶׁל אוֹר בִּינוֹת.

אֲנִי אֶזְכֹּר אֶת הַמְּנוֹרָה דּוֹלְקָה עַל עֲלִילוֹת הַכֶּרֶךְ; וְאֶת עָקְבִי אַחֲרָיו כְּעַל בְּהוֹנוֹת.

---

"נִשְׁבַּעְתִּי, גַּם בַּסִּפְרִיּוֹת אֶפְשָׁר, אֶפְשָׁר, לֹאהַב עַד מָוֶת"

---

"כָּךְ הַסְּפָרִים מֵחִדְלוֹנָם קוֹדְחִים שֵׁנִית עַל שֻׁלְחָנֵנוּ, מִבְּלִי דַּלֵּג עַל דַּף, מִבְּלִי דַּלֵּג עַל הֹלֶם לֵב וְעַל הִרְהוּר"

---

"קַדְמוֹן הוּא כּוֹחַ הַסְּפָרִים וְאֵין בָּהֶם חוֹבֵק יָדַיִם"

---

"שִׁיר לַדֶּרֶךְ שֶׁאֵין בְּעָלִים לָהּ. שֶׁאֵין

גְּבוּל וָגַג לָהּ וְאֵין אֲזִקִּים עָלֶיהָ.

שֶׁתָּמִיד כִּבְרֵאשִׁית חֲדָשָׁה הִיא, כְּיֵין

הַבָּצִיר הָאַחֲרוֹן."

---

"הָעַזָּה וִיסוֹדִית בְּמַתְּנוֹת הַחֵרוּת

הִיא הַדֶּרֶךְ, אַחַי, הִיא הַדֶּרֶךְ."

---

"יש פה תחת השמיים

כלל ידוע בספרים -

כצבעי המשקפיים

כן הוא צבע הדברים."

"הזכוכית את הצבע נותנת

והלב מצטרף אחר כך."

רחל / "פגישה, חצי פגישה" (מבחר שירים) הוצאת הקיבוץ המאוחד 2017

"הֵן לֹא חָרַשְׁתִּי, גַּם לֹא זָרַעְתִּי, לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי עַל הַמָּטָר. 

וּפֶתַע, רְאֵה־נָא! שְׂדוֹתַי הִצְמִיחוּ דָּגָן בְּרוּךְ שֶׁמֶשׁ בִּמְקוֹם דַּרְדַּר."

---

"אֲזַי יָדַעְתִּי כִּי נִשְׁבַּר הַגֶּשֶׁר הַיָּשָׁן, שֶׁבֵּין אֶתְמוֹל לְבֵין מָחָר תָּלוּ יְדֵי הַזְּמָן."

---

"בחדר צר תמתק כל-כך ערגת מרחב"

חיים גורי / "הרץ למרחקים ארוכים" (מבחר שירים) הוצאת הקיבוץ המאוחד 2018

"עוֹד הָרָצִים שָׁבִים וּמְבַשְּׂרִים וְעוֹד חֲדָשׁוֹת קְרֵבוֹת וְנִדְחָקוֹת מֵעֲבָרִים שָׁנָה וְעוֹד שָׁנָה. מתי תנוחי קצת, ארצי. ארצי, מולדתי העשנה."

"מָה שְׁלוֹמְךָ!? שׁוֹאֲלִים אוֹתִי בָּרְחוֹב אֲנָשִׁים לְמִינִיהֶם- שְׁלוֹמִי כַּשְׁלוֹם עַמִּי, אַנִי מַשִׁיב לָהֶם, וְאָז פּוֹלְטִים הֶם אֲנָחָה קְצָרָה כְּשַׁתָּפִים לְעֵת צָרָה."

"מותר כעת להחריש. צלי הולך ומתארך עם פסע החמה. אני האיש שלא היה לו זמן."

"ושוב, כמו תמיד בארץ ישראל, שער הרחמים נעול עדיין ואבני קברים בצל חומה."

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law http://www.adir-benyamini-netanya-city.com/ ----------------------

סקירה ספרותית ביוגרפיות - ספרים ביוגרפיים שנקראו על ידי לאחרונה / עו"ד אדיר בנימיני

סקירה ספרותית ביוגרפיות

ספרים ביוגרפיים שקראתי במהלך החודשים האחרונים

עו"ד אדיר בנימיני

בפוסט זה אסקור בתמצית ספרים ביוגרפיים של מנהיגים בולטים בתנועה הציונית ומי שנמנו על האבות המייסדים של מדינת ישראל (וגם ביוגרפיה של מגלה ארצות נודע אחד). ספרים אותם סיימתי לקרוא במהלך החודשים האחרונים. אביא מספר ציטוטים קצרים מתוך הספרים שהזדהיתי איתם באופן מיוחד.

יצחק גרינברג, זלמן ארן - פוליטיקאי כאינטלקטואל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

זלמן ארן (במקור: אהרונוביץ) היה מנהיג ציוני סוציאל-דמוקרט; חבר הכנסת ודמות מרכזית ומשפיעה בתוך מפא"י (מפלגת פועלי ארץ-ישראל). כיהן כשר החינוך של מדינת ישראל במשך 11 שנה, בין 1955 ל-1960 ובין 1963 ל-1969, והיה דמות משפיעה בראשית ארגון מערכת החינוך בישראל.

הסופר והמחזאי, חיים הזז (שהתפרסם הודות לחיבורו "הדרשה"): "הוא היה אינטילגנט יהודי-רוסי מובהק, נפעם ונרגש, בעל-חלומות, ובעל-עקרונות, יפה-טעם ונקי-דעת ולעולם איש-המוסר, ומימלא משורר בסתר"  (דברים שאמר חיים הזז לזכרו של זלמן ארן אחר מותו).

בעת כהונתו כשר חינוך, נהג זלמן ארן, לומר מידי פעם לפקידי משרדו: "אבא שלי היה שוחט ובודק, אני בודק ושוחט" (עמ' 187).

זלמן ארן: "יתכן שאין דת בלי מסורת, אבל יש מסורת בלי דת" (עמ' 193).

======

מיכל ספיר, היש הגדול: ביוגרפיה של פנחס ספיר, ידיעות ספרים, 2011

פנחס ספיר היה שר האוצר השלישי של ישראל. נחשב ל״אבי הכלכלה הישראלית״, בשל תרומתו פורצת הדרך, כשבמצטבר כיהן 19 שנים בתור שר המסחר והתעשייה ושר האוצר. ספיר היה סוציאל-דמוקרט שהאמין במשק חופשי, איש מפלגת העבודה שפתח אשנב לרוח הפרצים של היוזמה הפרטית. הביוגרפיה נכתבה על ידי ד"ר מיכל ספיר, נכדתו של פנחס ספיר.

"תתחיל מהסוף" היה ספיר אומר למי שבא לפגישה במשרדו: "אין לי זמן. יש לי חולשה, אני מבין מהר. אז תזדרז!"

=====

גבריאל (גבי) שפר, משה שרת: ביוגרפיה פוליטית הוצאת כרמל, 2015

משה שרת היה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל (1954–1955), שר החוץ הראשון של מדינת ישראל. מראשי הנהגת היישוב ומחותמי מגילת העצמאות. 

שרת היה דמות מרכזית במערכות הביטחונית והפוליטית של היישוב ומדינת ישראל, משנות העשרים ועד שנות השישים. בנוסף לתפקידיו המרכזיים כראש ממשלה ושר החוץ, שרת כיהן כעורך ב"דבר", כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית וכיו"ר הנהלת הסוכנות.

"בתוך מבוך זה, הכרחי לנו חוט מנחה. בתוך הסופה והסערה האופפת אותנו באפלה הכרחי לנו מצפן. ואני אומר בפשטות - המצפן לדעתי הוא - המצפון, החוט המנחה הוא השיקול המוסרי." (משה שרת)

בדצמבר 1956 חזר ח"כ משה שרת לאחר מסע של שמונים יום באסיה ובאירופה. ישראל תחת ה"האנגאובר" בעקבות כישלון "מבצע מוסקטיר" (מלחמת קדש), שהיה מבצע צבאי מפואר, אך כישלון מדיני-דיפלומטי מהדהד. בכניסה לביתו בירושלים אמר שרת לרעייתו ציפורה: "שבתי הביתה, אך ארצי הלכה ממני".

"שום יחיד דגול, ויהא רב עלילה, אינו מופיע על במת ההיסטוריה לבד ואינו מבצע שליחות בכוחו האישי בלבד. גם לא תמיד הראשון הוא האיש הדגול" (משה שרת).

======

עמוס שיפריס, ישראל גלילי - שומר המסדר ונוטה הקו (הוצאת יד-טבנקין) 2010

ישראל גלילי היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל, עמד בראש המפקדה הארצית של "ההגנה"; גלילי כיהן כחבר הכנסת מהכנסת הראשונה ועד הכנסת השמינית (עם הפסקה בכנסת השנייה) – בתחילה מטעם מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת) ומאוחר יותר מטעם אחדות העבודה - פועלי ציון והמערך.

הספר הינו ביוגרפיה פוליטית שמטרתו לתאר מה חשב גלילי על דמותה של החברה שתיבנה בארץ-ישראל ועל מקומן המרכזי של תנועת הפועלים וההתיישבות העובדת בחברה זו, וכן את תרומתו הייחודית של גלילי בענייני חוץ וביטחון.

======

יגאל אלון / "כלים שלובים" הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1980

יגאל אלון היה איש צבא ופוליטיקאי ישראלי שהיה מפקד הפלמ"ח, ממפקדי צה"ל במלחמת העצמאות בדרגת אלוף, מראשי מפלגת העבודה, ראש ממשלת ישראל בפועל (במשך 19 יום), חבר הכנסת, סגן ראש הממשלה ושר בממשלות ישראל.

"בראשית היה החזון, החלום. ואכן, על-פי כל אמת-מידה של תנועת תחיה לאומית חברתית-תרבותית, ישראל היא חלום שהתגשם. אלא שתוך כדי התגשמותו, קרה למדינה מה שקורה לעיתים לחלומות: היא התחילה מאבדת גובה[...] במהירות מדאיגה היא מתרחקת מן הדמות שחזוה בעיני רוחם אבות התנועה הציונית" (יגאל אלון).

"הריאליסטים והפרגמטיסטים נוטים לשכוח, כי דווקא החתירה אל מה שנראה לעיתים כבלתי-אפשרי, היא שמעלה את האדם למדרגה הראויה לתואר זה, ואף עושה את הנראה כבלתי-אפשרי - לאפשרי" (יגאל אלון).

"פרדוקס הוא שדווקא הסוגדים לפולחן הכוח הם הראשונים לשקוע בתהומות של יאוש ופיק-ברכיים בשעות של מבחן גורלי, אל מול מציאות קשה ומתמשכת הטופחת על פניהם" (יגאל אלון).

"'באין חזון יפרע עם', קבע מחבר משלי. אבל גם 'באין הגשמה יפרע חזון", הוסיף אחרי שנים יצחק בן אהרון. שילוב בין השניים שאינם ניתנים להפרדה: החזון והגשמתו - הוא המבחן הניצב לפנינו" (יגאל אלון).

"גדולתה של הציונות המגשימה הייתה תמיד בכך, שדגלי הגאולה הלאומית, ההחלמה החברתית והתחיה התרבותית, היו בידיה לדגל אחד" (יגאל אלון).

======

שטפן צווייג  "מגלן" (הוצאת מודן) 2020

פרדיננד מַגֶלַן היה מגלה ארצות פורטוגלי שעמד בראש המסע הימי הראשון שהקיף את העולם. המסע יצא ב-1519 מספרד במטרה למצוא נתיב ימי מערבה לדרום מזרח אסיה, ובפרט לאיי התבלין שבאינדונזיה. במסע אותו לא סיים מגלן (נהרג בקרב באזור הפיליפינים היום) הוא חצה את מצר הים הקרוי היום על שמו מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. מגלן היה האירופאי הראשון שעבר בו, והראשון שחצה את האוקיינוס השקט.

"דברים מופלאים קורים בהיסטוריה כשרוחו של אדם יחיד חוברת לרוח השעה. כשאדם אחד תופס בבהירות את הדחף היוצר של תקופתו" (שטפן צווייג)

"תכופות יקרה שהפיקחות והמרץ של איזו דמות משנית קובעים את מהלך ההיסטוריה למשך מאות בשנים" (שטפן צווייג)

"כשמספרים במעלליהם של גדולים בני האדם אוהבים להפנות את מבטיהם, לשם פשטות התמונה, אל הרגעים הדרמטיּים והציוריים בחיי הגיבורים. יוליוס קיסר חוצה את הרוביקון, נפוליאון על גשר ארקולה. בצל נותרות שנות ההכנה היצרתיות לא פחות, ההתפתחות ההדרגתית והסבלנית של התכנון והארגון הקודמים לכל מעשה היסטורי" (שטפן צווייג)

"ההיסטוריה אדישה לשאלה כיצד אירע מעשה. היא מתייצבת לצידו של מי שביצע והשלים אותו" (פרידריך הבל).

=======

אורי מילשטיין "גלגל המנוף של ההיסטורה - התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי" (הוצאת מכון ז'בוטינסקי) 2016

הספר הזה עוסק בגיבוש תפיסת הטיפוס היהודי החדש/ישן. סוגיה שמרתקת אותי. השאיפה הציונית לחזור לעבריות הלאומית היהודית. ליהודי העברי, הגאה, הלוחם, הספורטאי שאינו משפיל מבטו מול הגויים. אותו עברי שלא היסס להגן על אדמתו ולהילחם על הריבונות שלו. ז'בוטינסקי קיבל השראה רבה מההתקוממות האטלקית ומאוחר יותר היוונית. הוא הבין שדיפלומטיה לא תספיק בלי כוח צבאי על מנת להשיג ריבונות בא"י ("קיר הברזל" המפורסם). מי שנתפס כמחולל השינוי היה רבן יוחנן בן זכאי שלמעשה יצר אסכולה המבטלת את השאיפה לריבונות לאומית, ומסיטה אותה לעבר העיסוק הרבני. הוא במובן מסוים אחראי לגיבוש הדמות של היהודי הגלותי. כפי שמפורט בספר, היו אחרי הפרישה ליבנה, עוד כמה מרידות יהודות, חלקן פחות ידועות והתרחשו עד לעליית האיסלאם. ז'בוטינסקי, שהושפע ממרקו בן ברוך, החל כבר בשנות העשרים לחייו לגבש את תפיסתו בדבר הצורך להכשיר את היהודים בגולה לפתח מיומניות צבאיות. זה עמד בבסיס הקמת בית"ר.

===========

אהרן ציזלינג עין-חרוד וירושלים: דברים, מאמרים, רשימות (ערך: שלמה אבן-שושן), תל אביב: יד טבנקין, תשמ"ח-1988.

אהרן ציזלינג - מאנשי העלייה השנייה. חבר הכנסת ושר החקלאות הראשון של מדינת ישראל. מחותמי מגילת העצמאות. מדובר באוסף של דברים שכתב ונאומים שנשא, מתקופת יסוד עין חרוד ועד שירותו כשר וחבר כנסת. אני מטבע הדברים מתמקד בתקופה השנייה.

"יש לקיים את עצמאותם של כל הזרמים בחינוך, עפ"י רוחם ומגמתם, תוך קיום העיקרים המשותפים לרשת החינוך כולה. ההורים חפשיים לבחור בזרם הרצוי להם ולחנך בו את ילדיהם בגן ובבית הספר, וחובת מוסדות החינוך לאפשר להם את מילוי רצונם ללא הגבלה כלשהי, אם בעיר ואם בכפר" (אהרון ציזלינג).

"על על הזרמים יש להטיל חובה של אימון גופני, שירותי-עבודה מסוימים במשך תקופת הלימודים, ושירותי עבודה ואימונים תוך כדי הלימודים, לשם היווי כוח מגין, קולט עלייה ומניח יסודות להתיישבות" (אהרון ציזלינג)

"יש להטיב את מצבו של המורה העברי, להשביח את תנאי-עבודתו ורמת חייו" (אהרון ציזלינג)

==========

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law http://www.adir-benyamini-netanya-city.com/ ----------------------

זיכרונות מימי קפה דה-מרקר / עו"ד אדיר בנימיני

בתחילת המחצית השניה של שנת 2020 נסגר "קפה דה-מרקר"; היה זה בלוג ישראלי שני שנהגתי להעלות בו תכנים אשר סגר את שעריו. הראשון היה "ישראלבלוג" בנענע-10.
ל"קפה דה-מרקר" הגעתי בהמלצתו של חבר יקר מימי האוניברסיטה העברית, קובי כהן, היה זה עודד אותי להירשם לבלוג, כשהוא עצמו החל לכתוב שם: "אולי תמצא שם גולשים שיש להם עניין במה שיש לך לומר", אמר לי.

הפוסט הראשון שלי עלה שם ב- 28/07/2007 והתייחס לכישלון הרגולציה בכל הנוגע לשידורי הספורט בתשלום. משם המשכתי לכתוב כמעט על כל נושא בו מצאתי עניין ונחשפתי לכותבים רבים אחרים. חלק מתכנים שהעליתי זכו לחשיפה רחבה של אלפי קוראים.

תרבות הבלוגרים שמאוד חזקה בארה"ב לא באמת התרוממה בישראל. להבדיל מן הנעשה בארצות שמעבר לים, "פייסבוק" לא הנחיתה שם על תרבות זו מכה ניצחת כמו שקרה אצלנו. כאן נדמה שכל השיח עבר לרשתות החברתיות.

תוכן שנראה היה לי כראוי לשמירה, אכן נשמר, השאר איננו עוד.

מעיון בתוכן שנשמר מאז מצאתי פרסום משנת 2010 אז כתבתי בהרחבה על ששת הסרטים האהובים עלי ביותר באותה העת:

"חומות של תקווה" (The Shawshank Redemption)

"החשוד המיידי" (The Usual Suspects)

"רב מכר לרצח" (A Murder of Crows)

"סיפורו של ויל האנטינג" (Good Will Hunting)

"בחורים טובים" (A Few Good Men)

"בן דודי ויני" (My cousin Vinny)

במקרה אחר כתבתי באזור שנת 2015 על התופעה הנפוצה אצלי לקרוא כמה ספרים במקביל... הכול בהתאם למצב הרוח.

כתבתי כך: "בעת האחרונה סיימתי לקרוא את "הסכנות שבהתנהגות נלוזה" של דה-בלזק, "סיפורי מר קוינר" של ברטולד ברכט, "מכתבים פרסיים" של מונטסקייה, "קנדיד" של וולטר, "הדיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליויוס" של מקיאוולי, "ולא נותר אף אחד" של אגתה כריסטי, "אלטנוילנד", "הרוזן לוקנור" של חואן מנואל, "הדמוקרטיה באמריקה" מאת אלכסיס דה-טוקוויל ו"הנאומים הגדולים" של וינסטון צ'רצ'יל. 

כמה שנים מאוחר יותר, פרסמתי עוד פוסט (אחד האחרונים לפני סגירת הפלטפורמה) בנושא, וכתבתי על הספרים נוספים אותם סיימתי לקרוא ומה הייתה דעתי עליהם: "דיפלומטיה" מאת הנרי קיסינג'ר. סטפן צווייג "מכתב של אלמונית", פנחס שדה "היומנים", "הפונדק האדום" אונורה דה בלזק. סטפן צוויג "העולם של אתמול", וולטר "מסה על הסובלנות", "המפקד" יעקב מרקוביצקי, שטפן צוויג "נובלת השחמט", יורם שחר "כבוד, חירות ועמל-ישרים", אונורה דה-בלזק "המיסה של האתאיסט" ושטפן צוויג "מנדל של הספרים".

עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law http://www.adir-benyamini-netanya-city.com/ ----------------------

על החולי המובנה של המוסדות המדיניים

"עקרון ההרס במונרכיות מוחלטות טמון בהרחבת השררה המלכותית ללא סייג וללא היגיון. צעד הנוטה לסלק את הסייגים החוקתיים המשמשים משקל נגד לשררה כזאת, יוסיף חטא על פשע גם אם זמן רב דומה יהיה שאין חשים בנזקו. גם בארצות שבהן שולטת דמוקרטיה, בארצות שבהן העם מושך הכל אליו בלי הרף, חוקים המזרזים ומאדירים יותר ויותר את התהליך הזה פוגעים במישרין בעצם קיומו של השלטון[...] מלבד כוחו של העם, צריך שתהיינה כמה רשויות, שגם אם לא תהיינה לגמרי בלתי תלויות בעם תפעלנה בתחומן במידה רבה של עצמאות; ושלמרות ההכרח להישמע להנחייתו המתמדת של הרוב תוכלנה להילחם בגחמותיו ולדחות את התביעות המסוכנות".

אלכסיס דה-טוקוויל

ציטוט מתוך: אלכסיס דה-טוקוויל הדמוקרטיה באמריקה תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ח-2008, עמ' 141.

----

המאפיינים של קוראי הספרים לשיטתו של תומס מורוס

"רבים מאוד אינם בקיאים בספרות; רבים מתעבים אותה. הברברי דוחה כל דבר שאינו ברברי לחלוטין בטענה שהוא קשה מידי, ואילו טרחנים חסרי ידע של ממש דוחים כזוטות כל חיבור שאינו עתיר בביטויים שחוקים. יש החובבים רק כתבים עתיקים, ויש - רק את כתביהם שלהם. אדם אחד הוא כה עגום, עד כי לא יסבול הלצות, ואילו האחר כה תפל, עד כי לא יסבול שום חריפות. יש שהנם כה נפוחים, עד כי ייבעתו מכל עוקץ ארסי כפי שאדם שננשך על ידי כלב שוטה נבעת ממים. אחרים כה חסרי יציבות בדעותיהם, עד כי יטענו דבר אחד ביושבם ואחר - בעומדם".

---
[מתוך: תומס מור אוטופיה (תרגום: איילת אבן-עזרא), הוצאת רסלינג 2008, עמ' 53].