זיכרון פוליטי מן העבר
עו"ד אדיר בנימיני
לפני מספר חודשים חזרתי וקראתי את הטור שכתבתי במסגרת המדור "
המבקר פלוס" שהוקדש לספר אותו חיבר
יאיר לפיד על אביו
טומי לפיד. הטור עלה לאינטרנט באתר "
כאן נעים" תחת הכותרת:
"זיכרון פוליטי מן העבר/ בעקבות ספר “זיכרונות אחרי מותי”. הכותרת שאני נתתי לטור ניסתה להתכתב עם שם ספרו של פרופ'
אמנון רובינשטיין: "
ניסיון פוליטי מסוים".
לעתים רבות אני מוצא את עצמי בעמדה מאוד ביקורתית לגבי דברים שכתבתי בעבר, שכן צצה לי תחושה שהיום הייתי יכול לכתוב את הדברים טוב יותר. זכור לי לפני שנים כשהזמר שלמה ארצי נשאל על סירובו להוציא על CD את אלבומיו הראשונים, הוא השיב כי היום היה מבצע אותם אחרת. כך למשל הרגשתי לא אחת כאשר הייתי שולף כתב טענות משפטי שכתבתי בתור מתמחה במשרד, לאחר שכבר הוסמכתי לעריכת דין.
לעניינו, במקרה הזה, בחלוף כמעט עשרים שנה מאז כתיבת הטור הזה, מצאתי את עצמי בתחושה שונה לחלוטין. הייתי מאוד מרוצה ממה שכתבתי. זה אפילו החזיר לי זיכרונות מתחילת דרכי בפוליטיקה במפלגת שינוי.
על מנת להבטיח שתוכן הטור ישמר און-ליין, חשבתי שיהיה זה נכון להעתיקו לכאן, שכן כיום הוא מופיע רק באתר אינטרנט אחד.
צילום עטיפת הספר "זיכרונות אחרי מותי" (הוצאת כתר) מתוך הספרייה הפרטית
הטור המלא מתוך: "המבקר פלוס" - פורסם באתר "כאן נעים" ביום 27/03/2010:
זיכרון פוליטי מן העבר/ בעקבות ספר “זיכרונות אחרי מותי”
עו"ד אדיר בנימיני
מספרים, על כך, כי הפילוסוף היווני, אפלטון, שהיה מזועזע עמוקות מהוצאתו להורג על ידי חבר המושבעים באתונה של מורו האהוב סוקרטס, החל להעלות על הכתב את רעיונותיו והשקפותיו של רבו הנערץ, בדיאלוגים בהם דמותו של סוקרטס, היא הדוברת הראשית. בשלב כלשהו, ככל שנוקף הזמן, התחיל אפלטון, לפתח לעצמו דעות עצמאיות משלו (אשר לעיתים אף באו בסתירה עם אלה של מורהו הנערץ), והוא מתחיל כפי הנראה לשים בפיו של סוקרטס את השקפותיו שלו. הדבר בא לידי ביטוי בספריו המאוחרים יותר. תופעה זו, זכתה במאה ה-19 לכינוי; “הבעיה הסוקרטית”.
הדמות הספרותית המייצגת את דעותיו של אפלטון, כביכול מפי סוקרטס, מכונה בשם; “סוקרטס האפלטוני”. פתחתי באזכור הסוגיה הסוקרטית, הואיל ולאחרונה, סיימתי לקרוא בהנאה רבה את ספרו האחרון של יאיר לפיד, בשם; “זיכרונות אחרי מותי – סיפורו של יוסף (טומי) לפיד” (הוצאת כתר).
בספר זה, נחשף הקורא לתולדות חייו של טומי לפיד, העיתונאי והשר לשעבר, כאשר קולו בוקע כביכול מתוך גרונו של בנו, יאיר, על כל הקושי האובייקטיבי הגדול שיכול להשתמע מכך, וכמובן האתגר העצום שמתלווה לכתיבתו של ספר באופן הזה. אציין, כי ספר זה, עורר בי עניין רב, עוד בטרם ניגשתי לרכוש אותו; כמי שזכה להכיר את האיש טומי לפיד מן הרגע שבו נכנס לחיים הפוליטיים והצטרף ל’תנועת שינוי’, ועד ליום הפרישה מן הפוליטיקה, מצאתי עניין רב לגלות כיצד הוא ניתח את אירועי התקופה, ובעיקר מה חשב על ההתנהלות הפנים מפלגתית בתוך תנועה שינוי, ועל הדמויות שהרכיבו אותה. אודה, ולא אכחד, כי מאותו היום בראשית שנת 2006, שבו לחצו מספר פעילי אופוזיציה בתוך “שינוי” על מנגנון ההשמדה העצמית של המפלגה, ייחלתי לרגע שבו יבוא מאן-דהו, אשר ישים את נפשו בכפו, ויתעד בספר את קורותיה של מפלגת שינוי.
בראשית שנות ה-80, לאחר ש’תנועת ד”ש’ (שזכתה אף היא ל-15 מנדטים בבחירות לכנסת התשיעית), התפרקה לכל עבר, התפרסמו שני ספרים אשר תיעדו את שלבי הקמתה והתפרקותה; “עלייתה ונפילתה של ד”ש” של נחמן אוריאלי ו-אמנון ברזילי (הוצאת רשפים), ו-“ניסיון פוליטי מסוים” (הוצאת עידנים) של אחד ממייסדי תנועת שינוי, פרופ’ אמנון רובינשטיין.
תקופה ארוכה, קוויתי בלבי, שיקום גורם כלשהו (מן העיתונות או מן האקדמיה), שימצא לנכון לתעד את סיפורה של תנועת שינוי, לעמוד על הישגיה וכישלונותיה ולבחון לעומק את הסיבות לנפילתה. ארהיב עוז, ואומר, כי לטומי לפיד, עצמו, הייתה אמונה בכך שיקום ביום מן הימים תלמיד דוקטורנט אשר את עבודת ה- Ph.D שלו, יקדיש לנסיקתה הפוליטית המופלאה, ויוצאת הדופן של תנועת שינוי.
זכור לי היטב, כיצד ציין לפחות פעם אחד, באחד מנאומיו במועצת שינוי, שאת הדברים הבאים הוא מבקש שיתועדו בפרוטוקול לטובת אותו דוקטורנט עתידי. אם נחזור לרגע לספר “זיכרונות אחרי מותי”, הרי שעל פי התרשמותי האישית הצליח יאיר לפיד במיומנות ובכישרון רב להתגבר מעל הבעיה הסוקרטית, וכשקראתי את הספר דמיתי בראשי שאני שומע את טומי, עצמו, ובקולו אומר את הדברים אותם אני קורא. בכל מקרה, יכולתי לדמיין אותו, אומר אותם בקולו. מלבד מקומות בודדים בהם הגיח לו לשיטתי “סוקרטס האפלטוני” (בעיקר בקטעים האידיאולוגיים וחלקים מסוימים המתארים את המציאות הישראלית), עומד המחבר בגאון באתגר הענק שהציב לעצמו ומתגבר עליו בהצלחה. כבר ביום רכישת הספר, מצאתי את עצמי מרותק אליו, ותוך פרק זמן של ארבעה ימים בלבד, סיימתי לקרוא אותו (פרק זמן זה היה וודאי מתקצר אילו לא היו לי גם עיסוקים אחרים…)
עבורי היה זה מסוג הספרים שיוצרים אימפקט בתודעה, ותוכנו מלווה אותך במחשבותיך בימים שאחרי סיום הקריאה ומן הסתם גם במהלכה. אינני יכול לעמוד על הנסיבות בדיוק, שכן, יתכן שלא רק התוכן, אלא ההיכרות האישית עם הדמות היא שהביאה ליצירת האימפקט האמור.
הספר, חושף בהרחבה תחנות רבות בחייו של טומי לפיד, וסייע לי להשלים הרבה חללים באינפורמציה שכבר הייתה והיו חסרים לי; היו ברשותי מספר חוויות מקוטעות ששמעתי מפיו בהזדמנויות שונות, והספר, השלים לי למעשה, חלקים רבים מאוד בפאזל המאוד חלקי שהיה ברשותי. בעיקר נהניתי לקרוא על תקופת עבודתו בעיתון ’מעריב’, השליחות ללונדון ועל היחסים המיוחדים עם רוברט מקסוול (10 ביוני 1923 – 5 בנובמבר 1991) שהיה מיליארדר בריטי, איל תקשורת, פליט מלחמה יהודי, שעשה את הונו מאפס.
יחד עם זאת, מנקודת מבטי הסובייקטיבית לא אכחיש, כי הספר לא השביע את תאבוני בכל הנוגע לסקירת פרק החיים הפוליטי בתוך תנועת “שינוי”. הפרקים בספר, המוקדשים לפעילות הפוליטית של טומי לפיד, עוסקים פחות בתנועת שינוי, ובמה שהתרחש בה, והם מתרכזים בעיקר בפן הממלכתי יותר ומתמקדים בתקופת כהונתו כחבר כנסת ולאחר מכן, כחבר הממשלה. יתכן, וניתן למצוא את ההסבר לכך, שהספר נכתב לציבור הרחב אשר מתעניין אולי יותר בפן הממלכתי, ופחות בפן המפלגתי. מה עוד, שצריך לזכור תמיד בקורות חייו העשירים של טומי לפיד, הפוליטיקה היא רק פן אחד מיני רבים, וקשה עד בלתי אפשרי, לתת ביטוי לכול האספקטים והניואנסים.
כשאני מהרהר בו בקור רוח, מנקודת המבט של היום, והרחק מזוהרה הרב של נוכחותו, אני יכול לומר בהתייחס לתקופה שמגיעה קרוב לשמונה שנים, בהם זכיתי להכיר את טומי באופן אישי, כי המדובר בדמות מרתקת ביותר. מסוג אותן הדמויות של אנשים המעצבים והמשפיעים ביותר איתם אתה בא במגע מדי פעם בחייך.
במהלך חיינו, אנו הרי פוגשים אלפי אנשים במסגרות שונות, מרביתם לא משאירים בנו כל רושם או חותם כלשהו, אבל לכל אדם, יש את רשימת האישים שלו, אשר מהם, אכן, הושפע ולמד, לטוב ולרע. לעיתים המדובר בדמויות דומיננטיות ומכוננות המעצבות אישיות ולעיתים הן רק משפיעות עליה או מתקנות אותה. עבורי באופן אישי, טומי לפיד, היה אדם מרתק ורב קסם, דמות בלתי נשכחת שהייתה חוויה לשהות במחיצתה. אדם דומיננטי ביותר עם נוכחות שלא ניתן להחמיץ, אשר מן המגע והמפגשים עמו, זכיתי להפיק לא מעט תועלת מכל מיני בחינות; לא רק בהיבטים הפוזיטיביים, אלא לעיתים גם איך לא לנהוג במצבים מסוימים.
נתקלתי במהלך חיי באנשים רבים וטובים הנרתעים ממאבקים, הסבורים שגם הניצחון אינו שקול כנגד תוצאות המאבק. טומי, ידע את מחירו של המאבק ואת סיכוניו וסכנותיו ולעולם לא נרתע. הלוחם, כידוע חושף עצמו לתקיפות ולפגיעות, להתנגדויות ולהתנצחויות, אבל זה לעולם לא הסית אותו מן המטרה, עד לאותו הרגע הגדול בו זכה לראות את דמדומי השחר של הניצחון הגדול בבחירות לכנסת שאפשר לו להתיישב על כסא שר המשפטים. יום הניצחון הזה, היה המאושר בחייו.
בתמונה: אדיר בנימיני ושר המשפטים, יוסף טומי לפיד, בכנס בחירות מוניציפליות בנתניה (2003)
.JPG)
