סה"כ צפיות בדף

‏הצגת רשומות עם תוויות פוליטיקה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פוליטיקה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, מרץ 15

האדם לפני הפוליטיקאי [או: "אפקט בן פרנקלין" (Ben Franklin Effect)]

האדם לפני הפוליטיקאי
("אפקט בן פרנקלין")
עו"ד אדיר בנימיני

לפני כשישה שבועות פרסמתי כאן פוסט שעסק בניתוח תוצאות הבחירות בעיר נתניה; מטרתו המרכזית של הפוסט הייתה העמדת מצב הדברים על דיוקם בכל הנוגע למשמעות התוצאות, מבלי להיכנס יתר על הנסיבות שהובילו לתבוסה המוחצת שהנחיל ראש העיר הנבחר, על מי שהיום מכהנת כיו"ר האופוזיציה. 

ובכל זאת, נרמז שם בעדינות שעל מנת לשבור את תקרת הזכוכית, על המועמד החפץ בגיוס תמיכה מצד חבריו למועצת העיר ו/או למחנה האידיאולוגי שלו, להיות קודם כל אדם לפני היותו פוליטיקאי. 

לאחר שהקדשתי לכך מחשבה סברתי יהיה זה נכון מצידי להרחיב מעט את היריעה בסוגיה זו ולהידרש למה שמכונה: "אפקט בנג'מין פרנקלין" (Ben Franklin Effect). 

בנג'מין פרנקלין (1706 – 1790) היה מדינאי, מדען, סופר, פובליציסט ומו"ל בעל השפעה רחבה על הפוליטיקה וההיסטוריה של ארצות הברית, וכן על המדע של המאה ה-18. אחד האבות המייסדים של ארצות-הברית החתום על הכרזת העצמאות האמריקנית. 

המדובר באירוע פוליטי שהתרחש ככל הנראה בין השנים 1736 - 1751, באסיפת הנבחרים של פנסילבניה. 

על פי מה שבנג'מין פרנקלין תיאר באוטוביוגרפיה שלו, התרחש הדבר באסיפה של בית הנבחרים, שם נתקל ב"יריב פוליטי מר וקשוח" שאת שמו הוא אינו חושף. פרנקלין מסתפק בתיאורו כ"ג'נטלמן בעל הון והשכלה". על מנת לנטרל את העוינות שאותו חבר אסיפה גילה כלפיו, פרנקלין לא נקט בדרכים הפוליטיות הקונבנציונליות. תחת זאת, ניגש אליו וביקש ממנו לשאול ממנו ספר נדיר שידע שנמצא בספרייתו האישית של אותו חבר אסיפה. 

היריב הפוליטי נענה לבקשה, ולאחר שפרנקלין החזיר לו את הספר עם מכתב תודה, היריב הפך לחבר טוב שלו עד סוף חייו. 

וכך מסכם בנג'מין פרנקלין את האירוע ​"מי שגמל לך חסד פעם אחת, יהיה מוכן לעשות זאת שוב מרצונו יותר מזה שאתה עצמך עזרת לו" (ת.ח).

פרנקלין סיפר עוד על האירוע המדובר כי לאחר מכן קבלת מכתב התודה, כששניהם נפגשנו בבית המחוקקים, אותו יריב פוליטי מר דיבר אליו בטון אחר ובאדיבות רבה. מה שמעולם לא עשה קודם לכן. והוסיף: "ומאז הוא הפגין נכונות לשרת אותי בכל הזדמנות, כך שהפכנו לחברים גדולים, וידידותנו נמשכה עד מותו" (ת.ח). 

מה שהופך את "אפקט בן פרנקלין" לכל כך עוצמתי הינה היכולת לגרום לצד השני להרגיש חשוב ומוערך.

ואגב, בהקשר זה, בנג'מין פרנקלין היה ידוע גם בשימוש בשיטת "סוקרטס העניו"; בניגוד לגישתו בתחילת הדרך פרנקלין גילה שככל שהיה פחות נחרץ בדבריו, כך השפעתו הייתה גדולה יותר.

דיוקנו של פרנקלין, מעשה ידי צייר הדיוקנאות דייוויד מרטין 1767 (מתוך ויקיפדיה)


עו"ד אדיר בנימיני
ADIR A. BENYAMINI
Attorney at Law 

יום שבת, מרץ 14

"נשף המסכות" האופרה מאת ורדי

"נשף המסכות" - אופרה מאת ג'וזפה ורדי 
Giuseppe Verdi
עו"ד אדיר בנימיני

בתקופת כהונתי בוועד המנהל של תזמורת נתניה הקאמרית-הקיבוצית, ישבתי במשרדי בפירמת עורכי הדין "אילת ודוד גולן" ששכנה אז ב"בית דב" במתחם הבורסה ברמת-גן, לשיחה עם שני ראשי התזמורת, ובניהם מנכ"ל התזמורת (כמדומני שהיה זה ד"ר דן שגיב) ויו"ר הוועד המנהל, עדנה סולודר. במהלך השיחה דיברנו מן הסתם בעיקר על מוסיקה (אהבה משותפת של שלושתנו), במהלכה העלה המנכ"ל את הטענה כי העלילה של כל אופרה  היא סוג של "טלנובלה". המוסיקה היא בסופו של דבר העיקר, ותפקידה המרכזי הוא לשרת ולהתכתב עם הטקסט, אף שזה אינו משקף איזה פאר עלילתי. הגם שישנן אופרות המבוססות על מחזות מאוד מפורסמים.

כנראה שיש בכך לא מעט מן האמת, אך בכל זאת כונן בי קושי לקבל את ההגדרה הגורפת "טלנובלה" על כל אופרה שאי פעם נכתבה. בחרתי לנסות לאתגר את האמירה הזאת. הסיפורים ההיסטוריים סביב לאופרות הנהדרות שחיבר המלחין האיטלקי, ג'וזפה ורדי, הנחשב לאחד מגדולי מחברי האופרות בכל הזמנים, הן לא פחות ממרתקות. הרבה סביב עובדת היותו פטריוט איטלקי ששאף להעביר באמצעות חלק מיצירותיו מסרים נסתרים בדבר הצורך לאחד את איטליה. 

האופרה של ורדי: "נשף המסכות" (Un ballo in maschera) הוא דוגמא לקו עלילה פוליטי, רווי בתככים ומזימות, אותו ביסס כותב הליברטו אנטוניו סומה (Antonio Somma) על אירוע היסטורי שהתרחש בחצר המלוכה של שוודיה. יש לציין כי סומה התבסס על ליברטו קודם של המחזאי הצרפתי אז'ן סקריב (Eugène Scribe), שנכתב במקור עבור המלחין הצרפתי דניאל אובר.

המלך גוסטב השלישי משוודיה שאימץ את תדמית "העריץ הנאור" נרצח בשנת 1792 במהלך "נשף מסכות. זהו סיפור שמערב פוליטיקה, מתח בין מעמדות ונקמנות אישית. משה קלינגר המנוח שהיה חבר במועצת שינוי, חזר בפני שוב ושוב (כעצה פוליטית של איש מפלגה ותיק לאיש מפלגה צעיר) על המשפט אותו ביקש ממני לשנן ולזכור היטב כי "יצר הנקמה הוא היצר החזק ביותר אצל האדם".

מלך שוודיה, גוסטב השלישי היה דמות מורכבת. מחד גיסא היה איש תרבות שהקים את האקדמיה השוודית והעניק משאבים רבים לתמיכה באמנויות השונות. מאידך, ביצע הפיכה צבאית ב-1772 כדי להחזיר לעצמו סמכויות שהפרלמנט לקח מהמלוכה. ​מלך זה צמצם מאוד את כוחה של האצולה והעביר זכויות למעמדות הנמוכים יותר בחברה השוודית (במטרה לזכות באהדתם). 

​במקביל, גוסטב השלישי גרר את שוודיה למלחמה יקרה ומיותרת נגד רוסיה, מה שגרם לכעס רב בקרב הקצונה השוודית הבכירה שהורכבה כמו במרבית הצבאות מבעלי תואר אצולה. 

​​הקשר לרצוח אותו נרקם על ידי קבוצת אצילים שהרגישו שהמלך הפך לדיקטטור שרומס את זכויותיהם ההיסטוריות. ​נשף המסכות שתוכנן לערב ה-16 במרץ 1792, בבית האופרה המלכותי בשטוקהולם, נקבע כמקום והזמן לביצוע ההתנקשות. 

ניתן למצוא כאן אולי קשר היסטורי בין נסיבות רציחתו של יוליוס קיסר, לבין אלו של המלך השוודי, שכן גם האחרון הוזהר מפני ניסיון התנקשות בערב המדובר. בשני המקרים המתנקשים הצדיקו את מעשיהם כמאבק ב"עריצות" של השליט, וההתנקשות בוצעה על ידי אנשים מתוך המעגל הפנימי הקרוב. גוסטב השלישי, בדומה ליוליוס קיסר לא חשש, הוא האמין שלא נשקפת סכנה לחייו. המלך היה משוכנע שלא יעזו להתנקש בחייו.

יש לציין שבאותן שנים צרפת בערה בעקבות המהפכה הצרפתית, ורעיונות של הפלת מלכים שטפו את אירופה. מעמד האצולה השוודי לא יכול היה לשאת את העובדה שהמלך ביטל את כוחם הפוליטי והפך לשליט יחיד.

בליל המסכות קבוצת הקושרים הקיפה את המלך. אחד מהם, יעקב יוהאן אנקרסטרום, קצין צבא לשעבר שחש פגוע אישית מהמלך, ירה בו בגבו מטווח קצר באקדח טעון בכדורי עופרת ומסמרים חלודים. המתנקש, תיעב את המלך באופן אישי על רקע משפטי קודם וראה בעצמו "משחרר" של העם השוודי מעולו של עריץ. גוסטב השלישי לא מת במקום. הוא פונה לחדרו ושרד עוד 13 ימים. הוא מת לבסוף מאלח דם (זיהום) שנגרם מהפצע המזוהם. המתנקש נתפס והוצא להורג.

ג'וזפה ורדי כבר סיים לכתוב אופרה שלמה המבוססת על המקרה; לאופרה העניק כאמור את השם "נשף המסכות", אך הצנזורה בארצו פסלה אותה. למעשה היו אלה כמה צנזורות, כי איטליה הייתה מחולקת בין כמה מוקדי שלטון, שהתנגדו להצגת רצח של מלך על הבמה (שעלולה להעניק השראה למורדים). חלקים נרחבים מצפון איטליה היו תחת שלטון האימפריה האוסטרית. תחילה ניסה ורדי להעלות את האופרה בנאפולי (1858) בה שלט בית בורבון הצרפתי. הצנזורה שם סירבה בתוקף, במיוחד לאחר שבאותה שנה ניסה איטלקי בשם פליצ'ה אורסיני להתנקש בנפוליאון השלישי (שלא נמנה על השושלת שלהם).
​
ורדי ניסה את מזלו בעיר רומא, אך גם שם הצנזורה של מדינת האפיפיור (שהייתה תחת השפעה  חזקה של הקיסרות האוסטרית) הציבה לו תנאים דרקוניים. הדרישה הייתה להרחיק את העלילה ככל האפשר מאירופה וממציאות של "מלך" שנרצח. הפתרון היה להפוך את המלך למושל ולהעביר את המקום לבוסטון בתקופת השלטון הבריטי. דמותו של מלך גוסטב הוא הפכה ל"ריקארדו", מושל קולוניאלי שמושבו בעיר בוסטון. הבחירה בשם ריקארדו היא מאוד משונה, כי זהו אינו שם אנגלי.

בהקשר זה יש לציין כי הפקות מודרניות רבות מעדיפות להחזיר את העלילה למיקומה ההיסטורי המקורי בשוודיה של שנת 1792.

וכמובן בלי מעט נופך של טלנובלה אי אפשר, אז אנטוניו סומה וג'וזפה ורדי, הוסיפו לסיפור הפוליטי גם סיפור אהבה טרגי (המושל מאוהב באשת חברו הטוב ביותר), מה שהפך את הרצח ליותר אישי ופחות אידיאולוגי. 

אם נחזור לרגע להיסט ההיסטורי, אז לאחר הרצח, שוודיה נכנסה לתקופה של אבל כבד, שלווה בחששות מפני מהפכה בהשראת האירועים בצרפת. בנו של המלך שנרצח, גוסטב הרביעי אדולף, עלה לשלטון, אך גם הוא הודח בהפיכה נוספת שהתרחשה בשנת 1809. 

אחרי הדחתו של גוסטב הרביעי אדולף, עלה לשלטון דודו, קארל ה-13, שהיה כבר בזקנתו, חולני וללא ילדים. ​בית המלוכה השוודי החל לחפש אחר יורש עם ניסיון צבאי שיוכל לעמוד מול האיום מכיוון רוסיה. הם פנו למרשל ז'אן-בטיסט ז'ול ברנדוט, ששירת בצבאו של נפוליאון והיה בעל רקע בורגני ללא כל ייחוס משפחתי. ​השוודים זקפו לזכותו את יחסו האנושי והאדיב לשבויים שוודים שנלקחו בקרב ליבק. הפופולריות שלו הייתה כה גבוהה, כאשר בשנת 1810, קארל ה-13 אימץ אותו רשמית כבנו. ברנדוט שינה את שמו לקארל ה-14 יוהאן (Karl XIV Johan). 

שושלת ברנדוט מולכת בשוודיה עד היום.

בתמונה: גוסטב השלישי - מלך שוודיה (מתוך ויקיפדיה)


עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law 

יום שישי, ספטמבר 19

דרוש ראש ממשלה בעל רקע אזרחי # 2

זר הדפנה והתהילה האזרחית
עו"ד אדיר בנימיני

לפני פחות משבוע פרסמתי פוסט שהוקדש לפוליטיקה הישראלית ולנטייה לסגוד לגנרלים ולאישים בעלי רקע ביטחוני. כתבתי שם שהגיע הזמן שנחזור למודל שהיה קיים לפני מלחמת ששת-הימים ונבחר ראש ממשלה אזרחי. כזה שישים דגש על מה על החברה האזרחית זקוקה לו, ולא באספקלריה של המשקפת צבאית. כזה שהינו בעל הבנה עמוקה יותר של החברה הישראלית ממנה צמח והגיע לראש הפירמידה. 

ציינתי שם בפוסט ההוא נתון שבעיניי הוא לא פחות ממדהים; עד היום (מאז הקמת המדינה) כיהנו בכנסת ישראל לא פחות מ-14 רבי-אלופים, מתוך 24 האישים ששירתו בתפקיד זה. נכון לרגע כתיבת שורות אלה. ציטטתי גם את מרקוס טוליוס קיקרו שכבר בתקופת רומא העתיקה סבר שעל התהילה הצבאית לסגת בפני התהילה האזרחית. כמו כן, הבעתי את תקוותי כי ראש הממשלה ה-14 של מדינת ישראל, יאיר לפיד, יחזור ללשכת ראש הממשלה בעתיד הקרוב. לפיד בעיניי הוא המודל האזרחי הטוב ביותר מכל המועמדים לתפקיד, וגם נימקתי מדוע.

לא חלפו עשרים וארבע שעות ונתקלתי בפוסט ברשת הפייסבוק אותו פרסם מר רענן בן-ישי, חבר ילדות של יאיר לפיד, שכתב עליו דברים מאוד דומים למה שאני כתבתי עליו, בסוגיית התאמתו לתפקיד ראש הממשלה. חשבתי שיהיה זה נכון לתת ביטוי לדברים הללו, שנוסחו בצורה טובה יותר מהאופן שאני הבעתי אותם. וכך הוא כתב בן-ישי: "לפיד יודע לאבחן ולפתור בעיות, להקשיב ואז לזהות במדויק את הקושי ולקלוע בול עם הפתרון. וכי הוא מכבד את מי שמולו ולצידו, לא רק כי הוא מנומס אלא כי הוא רגיש ואכפת לו. וכי הוא אוהב להצמיח אנשים - לזהות כשרון ולתת לו הזדמנות, ואנשים מממשים את הפוטנציאל שלהם ופורחים לידו. כי מאחורי התדמית הזו של המתאגרף, תדמית המאצ׳ו שהוא טיפח בצעירותו, הוא אדם שמכיר כאב וקשיים ויודע לצלוח אותם ולגבור עליהם ולעולם לא יירתע מאתגר מורכב - וזה מה שעומד מולנו עכשיו, כחברה וכמדינה. כי הוא צנוע ואחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר. כי הוא איש רוח וספר, אינטלקטואל ומעמיק, בעל חשיבה ערכית ואתית, שגם בחושך יידע למצוא את המלים שידליקו אור ותקווה."

מצטרף לכל מילה.

ח"כ יאיר לפיד בחברת ראשי מטה יש-עתיד בנתניה, ח"כ סימון דוידסון 
וח"כ ח"כ משה ("קינלי") טור־פז (2023)


עו"ד אדיר בנימיני
ADIR A. BENYAMINI
Attorney at Law 

כנסת אי זוגית

כנסת אי זוגית
עו"ד אדיר בנימיני
הרשת החברתית "פייסבוק" הזכירה שהיום, לפני שלוש שנים בדיוק (19/09/2022), פרסמתי פוסט ארוך יחסית על תוצאות הבחירות לפרלמנט השוודי. 

כתבתי שם בין השאר את הדברים הבאים:

הבחירות שנערכו לאחרונה בשוודיה היו צמודות מאוד, ועד לסיום ספירת כל המעטפות הכפולות (בשוודיה מותר לאזרחים המתגוררים מחוץ למדינה להצביע), לא היה המהפך מובטח. בפרלמנט השוודי מכהנים 349 חברים. בסיום ערב הבחירות עמדה התוצאה על פער של מנדט בודד אחד (175 מול 174) לטובת גוש הימין. בסיום ספירת כל הקולות עלה גוש הימין ל-176 מנדטים.

הרקע לכתיבת הפוסט הוא המתרחש אצלנו; כאן אין לנו "שובר שוויון" דו-גושי. במקור, הכנסת שלנו הייתה אמורה להיות מורכבת ממספר אי זוגי של חברים. כפי שפרסמתי בספרי "הדרך לכנסת - מקורותיה של שיטת הבחירות בישראל", היו מגוון רחב של הצעות ברוח זו (71, 101, 171) אך בשל המחלוקת בין הימין (ששאף לפרלמנט קטן) לבין השמאל (שהציע פרלמנט עם מספר חברים גדול) התקבלה הצעתו של ח"כ זרח ורהפטיג, מהפועל מזרחי, שהציע את המספר 120, כמספר חברי הכנסת הגדולה בימי עזרא ונחמיה. ההצעה עברה במועצת המדינה הזמנית כהסתייגות וברוב דחוק של שני חברים בלבד. כך "נתקענו" עד היום עם פוטנציאל לתיקו בין-גושי של 60-60 שחזר על עצמו לא מעט פעמים בדברי ימי הכנסת.

אם ישנה רפורמה פשוטה ומהירה אותה ניתן להעביר בקלות יחסית כלקח מן המצב הבלתי רצוי הזה, יהיה זה שינוי מספר חברי הכנסת לספר אי-זוגי, כפי שתוכנן מהתחלה וכפי שנהוג במדינות רבות בעולם הדמוקרטי.

עד כאן הדברים שכתבתי בימים ההם שיכולים (על פי הסקרים הנוכחיים) להפוך לרלוונטיים מאוד במקרה שייווצר תיקו באמצעות "גוש חוסם". אין ספק, שעדיין מוקדם להיכנס לחישוביים מן הסוג הזה. כפי שאמר חבר הפרלמנט הבריטי, ג'וזף צ'מברליין: "בפוליטיקה אין טעם להביט יותר משבועיים קדימה". במערכת הפוליטית הישראלית גם בשבוע אחד יכולים להתרחש אירועים בעלי השפעה ישירה ומשמעותית על האלקטורט.


עו"ד אדיר בנימיני
 ADIR A. BENYAMINI
 Attorney at Law 

יום ראשון, ספטמבר 14

הפוליטיקה הישראלית והסגידה לגנרלים - דרוש ראש ממשלה אזרחי

ייסוג נא זר הדפנה מפני התהילה האזרחית
עו"ד אדיר בנימיני

משהו מאוד לא בריא השתרש בפוליטיקה הישראלית וזו הסגידה לגנרלים בדימוס. בכל פעם צץ "משיח פוליטי-צבאי" אחר, וכל כישלונות העבר של קודמיו לפתע נשכחים. 

אני סבור שבראשות הממשלה הבאה, ממשלת הריפוי המיוחלת, צריך לעמוד אזרח ולא עוד גנרל לשעבר או איזה "ביטחוניסט" כלשהו.

מאז מלחמת ששת הימים נוצרה בישראל מעין תרבות של "הערצת גנרלים", שאין לה אח ורע בכל העולם הדמוקרטי. מבלי להיכנס לבדיקה מעמיקה, למעט שארל דה גול בצרפת, ג'ורג' וושינגטון, אנדרו ג'קסון (שהיה קולונל במיליציה של טנסי), יולסס גראנט ודוויט די. אייזנהאואר, לא מוכרים לי דוגמאות רבות לגנרלים שנבחרו לעמוד בראש הרשות המבצעת במדינות דמוקרטיות. אצלנו, בפחות משמונים שנות תקומה, כבר כהנו בראשות הממשלה שני רמטכ"לים (יצחק רבין ואהוד ברק) ואלוף (במיל') אריאל שרון. לגבי האחרון, ניתן לומר כי היותו "גנרל לשעבר" לא מלאה פקטור משמעותי, בשל פרק הזמן המשמעותי שחלף מיום פרישתו מהצבא ועד למועד בו הוא התיישב על כס ראש הממשלה.

מאז הקמת המדינה כיהנו בכנסת ישראל לא פחות מ-14 רבי-אלופים: יגאל ידין, משה דיין, צבי צור, יצחק רבין, חיים בר-לב, מרדכי (מוטה) גור, רפאל (רפול) איתן, אהוד ברק, אמנון לפקין-שחק, שאול מופז, משה (בוגי) יעלון, גבי אשכנזי, בני גנץ וגדי אייזנקוט. זה נתון מדהים גם על רקע העובדה שעד היום כיהנו בתפקיד ראש המטה הכללי 24 אישים בלבד. כלומר, למעלה ממחצית מהרמטכ"לים נבחרו ברבות השנים לכנסת ישראל. יש להוסיף ולציין כי לאורך כל אותן שנים, נבחרו לכנסת גנרלים רבים בדרגת אלוף, שחלקם שיחקו תפקיד משמעותי בפוליטיקה הישראלית.

זהו בפירוש לא מצב בריא לשום מערכת פוליטית מודרנית; נכון הדבר, שבעולם העתיק היו המנהיג הצבאי והמנהיג המדיני בדרך כלל איש אחד, בין אם נבחר בבחירות (הסטרטגוס באתונה העתיקה והקונסול ברומא) ובין אם היה זה מדובר בשלטון מלוכני. אך כבר אז עלתה קריאה להפריד בין התפקידים: "ייסוג נא הנשק מפני הטוגה; ייסוג נא זר הדפנה מפני התהילה האזרחית", טען המדינאי והמשפטן הרומי, מרקוס טוליוס קיקרו, בביקורתו על הנטייה לסגוד למצביאים גדולים בפוליטיקה הרומית, תוך קריאה לתת עדיפות למנהיגות שצומחת מתוך החברה האזרחית.

הבה נבחן כמה מהקריירות הפוליטיות של אותם גנרלים, שהסתיימו בכישלון צורב, ללא הטבעת חותם משמעותית על הציבוריות הישראלית. לקטגוריה זו ניתן להכניס בנקל חמישה עד שישה שמות שהוזכרו לעיל. חלק אחר, שכן הגיע לעמדות משמעותיות מבחינה פוליטית, לא תמיד הצליחו להשאיר מורשת שתיזכר לדורות. מרביתם לא יזכו להיכנס לפנתיאון של הציבוריות הישראלית בזכות פעילותם בכנסת ו/או כחברי ממשלה.

בנקודה זו עלי בכל זאת לסייג מעט את דבריי, שכן אני נוטה לעתים רבות לצטט מדבריו של חבר הפרלמנט הבריטי, ג'וזף צ'מברליין: "כל חיים פוליטיים מסתיימים בכישלון, אלא אם הם נקטעים במהלכם בעת מוצלחת". יהיו אולי מי שיטענו שהסטטיסטיקה הזו יכולה להתגלות כנכונה גם לגבי מי שהגיע לכנסת ב"מסלול האזרחי". ועדיין, רמת הציפיות והסגידה הציבורית לגנרלים בדימוס מציבה בפניהם רף גבוה, שמרביתם לא הצליח לעמוד בו.

אין זה סוד שהנני חבר במפלגת יש-עתיד ומייצג את המפלגה במועצת העיר נתניה; אף אחד "לא ייפול מכיסאו" אם אומר שאני נמנה על מי שמקווים בכל ליבם שראש הממשלה ה-14 של מדינת ישראל, יאיר לפיד, יחזור ללשכת ראש הממשלה במהרה בימינו. כמי שזכה להכיר את לפיד באופן אישי, אני יכול להעיד כי מדובר באחד האנשים המוכשרים ביותר שזכיתי לפגוש. אדם מעמיק, איש ספר, איש שיחה מרתק, בעל ידע-רחב, כישרון כתיבה נדיר והבנה מעמיקה של המערכת הפוליטית המקומית והגיאו-פוליטית כאחד. אדם שמידותיו התרומיות מכשירות אותו לתפקיד ואף מעבר לכך. לפיד הוא הגשמת השאיפה שלי לקבל ראש ממשלה אזרחי, כפי שהמדינה המפוארת שלנו כבר ידעה פעמים רבות בעבר.    

אוסיף על כך שיאיר לפיד כבר הוכיח את עצמו כשהצליח להקים את ממשלת השינוי. הפגין גדלות נפש כאשר שם את טובת המדינה וטובת אזרחיה לפני טובתו האישית, בעת שוויתר על כהונה ראשונה כראש ממשלה, מתוך מטרה להקים ממשלה שפויה. יאיר לפיד הוכיח שיש לו את היכולת לעשות את החיבורים בין האנשים וידע לגלות אחריות, בכל פעם שהמבחן והדילמות המאתגרות עמדו בפניו. הלב שלו במקום הנכון. המדינה יקרה לו. יאיר לפיד הוא שליח ציבור אמיתי, המונע אך ורק מכוונות טובות.

מי שטרם קרא מציע בחום לקרוא את שני ספריו האחרונים: "מסע אל העתיד" ו"מלחמה וחלום". 




עו"ד אדיר בנימיני ADIR A. BENYAMINI Attorney at Law http://www.adir-benyamini-netanya-city.com/ ----------------------